אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ההיסטוריה הסודית / דונה טארט


דן לחמן's picture

ההיסטוריה הסודית / דונה טארט
ההיסטוריה הסודית / דונה טארט. הוצאת כתר

ההיסטוריה הסודית היה רב מכר באמריקה. סופרי מתח רבים המליצו עליו בזמנו. הוא תורגם לעברית לפני כמה שנים ויצא לאור ב-הוצאת מעריב (אם אינני טועה) ונעלם מבלי שקוראים שמו לב אליו. כעת חזרה הוצאת כתר והוציאה אותו לאור מחדש.

יש להניח שהצלחתו של צופן דה ווינצ'י הייתה אחת הסיבות לניסיון החוזר. רומן מתח בעל הרבדים התרבותיים הראשון והחשוב בסוגו היה "שם הוורד" של אומברטו אקו. אחר כך היו כמה אחרים טובים פחות. לדעתי גם "מועדון דיומא" של ארתור פרס רברטה שעסק ברציחות על רקע ספרים עתיקים יכול להשתייך לז'אנר הזה ובדרך עקיפה בתיה גור נסמכת בספריה על רציחות בשם תיאוריות, לעתים. צופן דה ווינצ'י של דן בראון הזניק מחדש את הצורה הספרותית הזאת לראש טבלת ההתעניינות העולמית. וזאת סיבה טובה לקרוא ולתהות על הספר עב הכרס בן שש מאות העמודים. הביקורות באמריקה השוו אותו ל-חטא ועונשו של דוסטוייבסקי אחרים טענו שהוא מושפע מ-בעל זבוב של ויליאם גולדינג. אפשר להבין את אלה ואת אלה. הקבוצה הקטנה הנסגרת בתוך עצמה ויוצרת לה קודים סגורים של התייחסויות מזכירות את בעל זבוב.

מה שקורה בחלקו השני של הספר מזכיר תהליכים נפשיים המזכירים במרוחק ומרומז את החטא ועונשו. קבוצת האנשים המתקבצת בתוך הסיפור הם חבורת סטודנטים ללימודים קלאסיים. הנושא הקלאסי בספר נמצא רק ברקע, אין דיונים ארוכים, אין יותר מדי הסברים על היוונים העתיקים. מלה פה, שורה שם. אבל הקלאסיקה נמצאת מאחורי הקלעים. מאוסף השפעות ספרותיות שיש להן הד בספר.כבר בפרולוג הקצר מתרמז רצח. מתגלה גופה של בחור שנעלם ואת הסיפור מתחיל לספר מישהו שהיה בין משתתפי הרצח. אם אכן זה היה רצח. ריצ'רד פאפן, כעת בן עשרים ושמונה משחזר את נעוריו. עיירה קליפורנית קטנה וסינתטית. משפחה עלובה. חיים משעממים. בגלל מקריות מתגלגל הבחור חסר העניין ללמוד יוונית עתיקה, ומקריות אחת תוליך לאחרת שתביא אותו לקבל מלגה מ"המפדן קולג'" האליטיסטית ב-ניו אינגלנד. שלום ל-קליפורניה. באוניברסיטה הוא חש שהוא יכול להשיל מעצמו את האישיות הקרתנית, ולאמץ לעצמו ביוגרפיה זוהרת יותר. קליפורנית הוליוודית כמעט, הוא מתכחש לעברו, מטשטש אותו וממציא לעצמו ביוגרפיה חדשה, שתתאים לסביבה החדשה שלו. הוא רוצה להצטרף לחוג ל-יוונית עתיקה והוא שומע שזה החוג הסגור ביותר האליטיסטי ביותר. רק חמישה תלמידים בבדיקה אישית מתקבלים לחוג כל שנה על ידי ג'וליאן מורו, הפרופסור המלמד אותו. עם קצת מאמץ הוא מצליח להתקבל ללמוד אצל ג'וליאן, המאמין שלאדם צריך שיהיה רק מורה אחד, אם אפשר. הרי גם ל-אפלטון ול-אלכסנדר הגדול היה רק מורה אחד הוא מגחך. ולא תצטרך בשום אופן לקרוא את "היה שלום קולומבוס", ספר חובה בלימוד ספרות אנגלית. כך מצליחה דונה טארט להכניס אותנו מיד למחשבה על העולם הקלאסי, כי הרי לא סתם היא בחרה ביוונית עתיקה כדבר שיילמד בכיתה בה יתרחש המשך הספר. את דעתה על ספרות חדישה היא אומרת בעקיפין כשהיא מגחיכה את "קולומבוס".

ריצ'רד מתקבל לחבורה ההופכת להיות הגרעין בן שישה אנשים הסגור ביותר בתוך הקמפוס. לומדים יחד, חושבים יחד. כשג'וליאן מנחה את דרכם. לא עוברות יותר משלוש שורות וכבר אנחנו נצא בתוך שיחה על האורסטיאה, על החרוזים הימביים, על ההבדל בין הרומאים ל-יוונים העתיקים, והכל בתבונה רבה. "היופי הוא אימה. אנו רוצים שיכלה אותנו, כדי להסתתר בתוך האש המזככת" סוף שיעור. כבר מכאן, די בהתחלה הספר מבטיח להיות אינטליגנטי יותר מאחרים בסוגו.

החיים בקולג' מתוארים בהרחבה. והספר יכול היה להיכנס בקלות למחזור ספרי או סרטי התבגרות בקולג' ודי מוזר בעיני שלא הוסרט עדיין. השתייה המרובה, הסמים, הפיקניקים המשותפים יכולים להוות חומר גלם לסרט טוב. אלא שבניגוד להרבה מסיפורי הקולג' אין סיפורי התפרעות מצחיקים, או רוחות וענייני העולם שמעבר כמו במפחידים בצורת כתיבה זו.החמישה שבהתחלה היו רק "קבוצת היסוד" מקבלת אופי אישי, אנחנו מתחילים להכיר אותם כאנשים, לא רק שמות. הם מבלים יחד את רוב זמנם שמחוץ ללימודים. למעשה הם כמעט כל הזמן יחד. אלא שבעדינות ריצ'ארד נרמז ורומז שיש איזה סוד בחבורה. שישנם דברים הקורים שלא בנוכחותו ובלי ידיעתו. סוד שאינם חולקים אתו ולא נותנים לו להתקרב אל מהותו. הוא מרגיש שמשהו קרה ומשהו ממשיך להתקיים בסוד. כולם מתעצבנים משיר מסוים באותו זמן. כל מני סימני פציעות קטנות מוסברות בתאונות בית הגיוניות. דברים קטנים, אך מכיוון שהוא לומד לחבב אותם והצורך להשתייך גורם לו לעצום עין מהסימנים. ככל שלומדים להכיר יותר את השישייה מתגלים היחסים הפנימיים. האיבות, התחרותיות. זרמים תת קרקעיים שלא היו ברורים לו בתחילה. ומגיע רגע בו הוא מבין שהתאהב בקמילה. אחת מזוג תאומים בקבוצה. ואז הוא מגלה במקרה שהם כולם חוץ ממנו עומדים לברוח מאמריקה. וכשזה לא מסתייע הוא מגלה שהם בורחים בגלל שהרגו מישהו. שלא כמו זוג היהודים המבריקים שהרגו ילד כדי לבצע את הפשע המושלם ולא להיתפס (הם נתפסו בשל זוג משקפיים שאחד מהם איבד בזירת הרצח. דונה טארט רומזת למקרה כבר קודם לכן בספר, בהקשר לא מחשיד לכאורה) הם עושים זאת כדי לבדוק תיאוריה אפלטונית על "השיגעון הדיוניסי". הם ניסו לחוות טראנס בסגנון פולחן בכחוס כמתואר אצל אפלטון, ולא התקיים מזה אלפי שנים שוב. בטקס, שמצליח מעל המשוער הם הורגים מישהו, אלמוני, אלא שרמז שניתן בתחילת הספר אומר שזו לא הגופה היחידה בספר, שכנראה בטקס חוזר ירצח אחד מהחמישה.

האימה המיסטית מתחילה להזדחל לה מדפי הספר. בעיקר כשבאן, זה שירצח עצביו מתרופפים והוא מתחיל לעצבן את כולם ולהפוך את עצמו למיועד לרציחה. סימנים ורמזים הולכים ונערמים מדף לדף.

החלק השני מתרכז בתחילתו החיפוש אחרי הנעדר, מציאת גופתו. בהתנתקות הנפשית של חמשת החברים. רצח, גם כשהוא נעשה על ידי צעירים עם תרבות "קלאסית" איננו יכול לעבור בלי להשאיר עקבות. שינוי והתמוטטות נפשית בצורה שונה עוברת על כל אחד מהחמישה הנותרים. סודות אישיים הולכים ומתגלים לריצ'רד. דברים שהיה צריך לשים אליהם לב ולהבין אותם, אך הוא היה תמים מדי התחמקו מעיניו. קמילה, הבלונדית הקפואה נוסח הבלונדיניות בסרטי היצ'קוק מתגלה להיות פחות קפואה. לבו של ריצ'רד נשבר. רצח, לפחות בספרות בה יודעים מי הרוצח מה היה המניע, לא יכול להיגמר בלי שינוי. והשינוי העמוק העובר על החמישייה הוא לב הספר, גם אם הוא עומד רק בחלקו האחרון של הספר.לא צריך הרבה דמיון כדי לדמיין את הקולג' וסביבתו. דונה טארט לא חוסכת מאתנו שום תיאור ושום בת גוון של אור, של השלכת בניו אינגלנד. של צבעי בתים ורהיטים. יש לה אורך נשימה.דונה טארט מכירה לעומק את הספרות האמריקאית והיא מתייחסת אליה הן באופן ישיר והן בעקיפין בספר זה. סופרים וספרים רבים מוזכרים בספר.

חלקם לשלילה, ביקורת עקיפה של דונה טארט וטעמה האישי. אחרים מורי דרך להבנת הדמויות. גטסבי הגדול, על האיש העני החי מול ומתיידד עם עשירים ממנו וסופו במוות אלים. אדגר אלן פו, כמבשר סוג של אימה. כך שמכל סיפורי הקולג' וסרטי האימה המתרחשים בהם הכה חביבים על האמריקאים זה המוצר היותר אינטליגנטי, מה גם שהוא נסמך על תיאוריות פילוסופיות, אם כי בניגוד ל"צופן דה וונצ'י" למשל היא איננה מסבכת את הגיבורים בשיחות אין סופיות על תיאוריות פילוסופיות. כמה משפטי מפתח עומדים מאחרי ההתרחשויות. מי שהבין הבין, מי שלא יקרא רק את סיפור העלילה כמו שהוא. זה איננו ספר מתח מסוג ספרי הבלשים המהירים או העלילה המותחת, המרתק בו הוא התפתחות היחסים. השינויים הנפשיים העוברים על רוצחים צעירים, לכן אולי השוו אותו לחטא ועונשו באמריקה. ישנה איזו אי אמינות קטנה בעניין הדמויות. הם לומדים, הם שותים המון, הם בולעים כדורים שונים ומשונים, הם רוצחים, אבל הם אינם מצטיירים משום מה כבני עשרים, שזה גילם המצויין בספר. הם נשמעים הרבה יותר מבוגרים רוב הזמן. אבל, כן, הספר כל כך מהנה. ספר מתח חכם ואינטליגנטי, מה עוד אפשר לבקש לערבים קרים המתקרבים אלינו.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן