אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אהרון מגד / שלושה מהם


דן לחמן's picture

אהרון

אהרון מגד / שלושה מהם. הוצאת אחוזת בית ספרים.

את החי על המת קראתי כשהיה ספר חדש אי שם בשנות השישים. אהבתי אותו, אך אחר כך, עד פויגלמן, לא קראתי ספרים אחרים של אהרון מגד. אך חוסר הנאמנות הזאת מלווה אותי לאורך כל הדרך. לא קראתי למשל את כל הספרים של עמוס עוז, ואחרים.כעת נכרכו יחד שלושה מספריו של אהרון מגד ומעניין לקרוא אותם יחד ולמצוא בהם את קולו מחדש. אינני חושב שנעשה בארץ סוג ניסיון לכרוך שלושה ספרים מזמנים שונים לבדיקה על תקפותו של אותו סופר בזמנים מאוחרים כמו ימינו. שלושה עשורי כתיבה, שלושה סגנונות עומדים כאן לבדיקת הקורא תוך קריאה אחת.את סיפוריו הראשונים פרסם כבר בשנת 1950. ספרו השני חדווה ואני הפך להיות רב מכר ועובד למחזה, ואחר כך לסדרת הטלוויזיה הראשונה שנעשתה בארץ בימיו הטובים של ערוץ 1, סדרה שנקראה חדווה ושלומיק. מאז כתב כמה מחזות שלפחות אחד מהם אי לייק מייק זכה להצלחה ענקית כשהוצג כמיוזיקל בתאטרון גיורא גודיק. בשנת 2003 זכה בפרס ישראל על עבודתו הספרותית. מאז פרסם כארבעים ספרים, ביניהם ספרי ילדים ועיון. (לאחרונה יצא ספרוירחי הדבש של פרופסור לונץ).מעבר לעניין בספר החדש – ישן הזה מתעוררת סוג של סקרנות לקרוא אותו מחדש בעיקר אחרי שבנו כתב אוטוביוגרפיה שדמותו מופיעה בה. כמובן שעולה מחשבה לגלות את השפעת האב על הבן ואולי לגלות רובד אחר, חוץ ספרותי.אהרון מגד שייך לדור "הוותיקים" דבר העשוי להעלות חשש מפני שפה ארכאית במקצת. והנה כבר בשורות הראשונות של "על עצים ואבנים" ספר משנת 1973 הפותח את הקובץ מהווה סוג של הפתעה. השפה מודרנית לחלוטין, בת ימינו. וכבר מהמשפט הראשון הספר זורם ומושך לב.רביב, דובר המחלקה לשימור הטבע. מדבר עם "הסופר" ומספר לו על מסע השתלמות, שימור טבע באמריקה, שם הטבע שטחי כמו האנשים. הטבע לא מרשים באמריקה, הכל פארקים לאומיים שם כל הר הוא מונומנט לאומי עם חוברת בצבעי טכניקולור צמודה אליו בקיוסק הסמוך. אבל לא רק אמריקה, שום נוף אינו מדבר אל רביב. מוזיאונים משעממים אותו וארכיאולוגיה נראית בעיניו כשקר מוסכם בין שקרים אחרים. בהמשך, בנימה מתחטאת, הוא הולך ומתוודה על מני חטאים קטנים שלו, סוג של גילוי סודות לא ממש חשובים. כמה שטרות עודפים שקיבל בבנק שאותם לא החזיר. דברים מהסוג שקורים לכל אחד כמעט. האם אלו סיפורי מוסר? האם יש מוסר גדול ומוסר לדברים קטנים שכאלה."הספרות היא ישות המכילה את עצמה. כשהיא לא מבטאה שום דבר מחוץ לעצמה, ומי שמודד אותה במידות מוסריות הוא כמו מי שאומר על ציור של אישה שאיננו טוב, מפני שהאישה המצוירת בו איננה צנועה....סופר הוא מוסרי כשבשעת הכתיבה הוא חושב על הכתיבה: הוא איננו מוסרי, כשבשעת הכתיבה הוא חושב על מוסר מצטט רביב את דברי הסופר עצמו"בכלל רביב מכיר ספרות ומרבה לצטט ממנה, אלא שסיפור קטן שסיפר, על אהבתו לספרות פורנוגראפית שכדי להשיג אותה הוא קונה בחנות ספרים ספר אחד "מכובד" ובאותו זמן גונב את הפורנוגראפי מעלה חדש שהקריאה שלו היא רק כיסוי לצורך, והפורנוגראפי. אך לא, הוא מתגלה כאוהב ספר אמיתי.רביב, שסבו היה מראשוני זיכרון יעקב, אביו סוחר והוא פקיד קטן בממשלה. כך נשחקו דורות החלוצים. רביב- מגד מכיר סיפורי היסטוריה, עצים ושיחים ונופים שדרך סיפורו של רביב הולכים וחוזרים. ציונות וסיפורים עתיקים.אחרי החטאים הראשונים הילדותיים, באה ההתבגרות, לתוך מכלול השאלות מתווספת התיאולוגיה ומחשבותיה על הטוב והרע, ומי כמו כומר גרמני שבא לעשות "תיקון" העבר ומוכן להשקיע בתיקון הטבע יכול להכניס את השאלות הללו, לפני שתבוא הפילוסופיה עם הטוב והרע שלה. לא כך מתפתחת הנפש האנושית?כשהכומר נשאל על ידי רביב, בטיול לסדום, האם הנאציזם לא השפיע על הנפש הגרמנית כל כך עמוק שדור אחד אינו יכול למחוק אותו, עונה לו הכומר "כמו עלאשת לוט, גם עלינו נגזר לעמוד תמיד עם הפנים אל סדום".והחטאים הקטנים הילדותיים מטבעם לגדול. החטא הבא יהיה ניאוף, שזה כבר לא משהו כמו לא לשלם עבור ספר. כאן כבר חטא מוסרי תיאולוגי עמוק. ואם כבר בושות וחטאים.העניין הכי מביש שקרה לרביב שעליו הוא מספר דווקא במבוכה גדולה. בשעת ביקור בכנסיה בשוודיה, בעת טקס דתי, הוא הפליט נוד מסריח, והתנהג כאילו לא הוא המפליץ. אך מצפונו מייסר אותו. כעת כבר יש לא רק חטא ובושה, לחטא יש גם ריח והוא מסריח. והריח נורא יותר מהחטא, כי את הריח מריחים האחרים.החלק הראשון של הספר הוא השיח, למעשה המונולוג הוידויי שנושא יגאל רביב באוזניו של "הסופר" ממנו משתמעים לא רק סיפוריו אלא גם מערכת יחסיהם העתיקים של רביב והסופר. אהבתם לאישה אחת.החלק השני הוא מכתב תשובה שכותב הסופר לרביב. והמכתב איננו וידוי נגדי אלא סיפור, רעיון לתסריט המתרחש בחלקו בימי הביניים באירופה של תחילתהנצרות, "במנזר האמת על שם סברין" עד שמתגלה אמת שסברין לא היה קדוש כלל והכנסייה צריכה להחליט בין האמת ובין המשך המסורת ובוחרת בשקר. והשאלה שאמורה להישאל בסרט היא מה ההבדל בין אמת לאשלי, האומנם הכרח לגלות את האמת האם טוב לגלותה. כך שני אנשים שונים מתעסקים בשאלת טוב ורע מנקודת מבט אחרת. האחד הוא נגטיב של השני. השחור והלבן. כשבמקביל, בתוך הסרט נוסע לו זוג ישראלי נשוי ושאלת אמת ושקר ומה כדאי שידע מי מרחפת מעל ראשם.אהרון מגד סופר ישראלי מאוד, מהימים שהארץ עצמה הייתה גיבורת ספרו, לא הפוליטיקה לא המעשים, אלא הארץ של ממש, שוזר בתוך סיפורי הארץ הפחות מוכרים, את סיפורו של רביב, נער שנראה כאדם "טוב" אמין, אך כולו מלא חטאים קטנים. מה טוב, מה רע, האם הרוע הוא מעשים איומים ונוראיים או הצטברות של דברים קטנים מחיי היום יום. סחיבת ספר, אי תשלום כרטיס באוטובוס. האם אדם בעל חטאים כאלה הוא מוסרי. שאלות שמעלה אהרון מגד בעקיפין, מתוך התייסרותו הנפשית של רביב גיבור הספר. אך מתוך הסיפורים של רביב מצטיירת גם הסתכלות על הארץ בעיניים מרוחקות לכאורה. הסיפור, העלילה הם רק מוליכי דרך לקריאה המהנה. החשובה באמת היא דרך הכתיבה, הנימה, המחשבות והתובנות אליהן מוליך הסיפר. החי על המת נראה שונה בתחילה. הוא מוקדם יותר בזמן כתיבתו ושפתו גבוהה יותר, ספרותית, יותר מ"על עצים ואבנים" הרבה מלים שנעלמו כבר מלקסיקון הכתיבה החדש. אך כך כתבו בשנות השישים והיחס אל השפה היה אחר. ככל שמפליגים ונכנסים לעובי הספר מתגלה דמיון פנימי. הספר הזה הוא סיפורו של ספר שלא נכתב. הגיבור המספר, בן לאחד מנפילי ראשוני העלייה לארץ. גם הוא "סופר" סופר שפרסם פרק מספר שמעולם לא גמר, אך זכה להתפרסם בשל אותו פרק והוזמן לכתוב ספר על אחד מענקי העלייה ההיא, שגם אותו לא יכתוב. עטו יבש. אין לו מה לכתוב. הוא מתגרש מאשתו. חייו מתרוקנים. הוא גר בדירה של פסל מהדור הישן שחינו סר לטובת הפיסול החדש. כך הולכים ונפרשים לפנינו חייו הריקים של יונס, הסופר עם מעצורי הכתיבה שלו. ומתחת לפני שטח רוחשות מחשבות על "התקדמותה" של האמנות. הישן שנעלם מפני החדש. ובתוך כל זה מערכת יחסיו עם אשתו, לשעבר, עם אנשים שהיו "מלח הארץ" לפני שכולם הפכו להיות חיים המתקיימים על המתים. מקבלי שילומים מגרמניה ומיני הכנסות אחרות, מן הממשלה, מן הבורגנות החדשה.דרך התחקיר שהוא עושה על "אברשה", אברם דוידוב שעליו נשכר לכתוב הולכת ומצטיירת סיפורה של העלייה הראשונה, של אנשיה, של תחילת החיים בארץ. האגדות, הסמלים, הגיבורים הלא אנושיים שנתפרו לפי הזמנת כותבי העיתים. נושאים שעמדו עדיין ברומו של עולם אז, בשנות השישים, שנות כתיבת הספר. השנים שבהן התחילו לשכוח ולהשכיח. אהרון מגד שוזר עובדות היסטוריות, ציוניות, בתוך המארג של המעקב אחרי הדמויות ומנבה אולי את הולדתם של ההיסטוריונים החדשים שכבר יביטו בדברים בעין אחרת."מי היה דוידוב? אדם רגיל שידע לעבוד טוב, ומכאן לכאן הרג כמה ערבים. בכל מקום בעולם אדם כזה נולד, חי, מת ונקבר. פעם בשנה עולה אשתו אל הקבר ומניחה עליו פרחים, בלווית בעלה השני. פה עושים ממנו גיבור"זו אחת ההתייחסויות אל העבר ששומע יונס. כי דוידוב הוא כמובן סיפור העבר. סיפור חינוכי. ומי היה גיבור החידה? אחד שהגן על הבית שלו מפני שודדים. אקס אופיצר. כאן, גיבור. כך הולכת ונערכת לה ההיסטוריה מחדש.בין לבין, הוא מבלה ב"מרתף" בית קפה שם מתאספים סופרים ומשוררים. האם הדמויות המתוארות בו הן דמויות מפתח ליושבי קפה כסית של הימים ההם. לפי תיאורים ממקומות אחרים, נקדימון, המשורר המרכזי בשולחן הוא כנראהנתן אלתרמן. (שם שניהם מתחיל באות נ. רמז.) ובני החבורה האחרים? אינני יודע וזה לא ממש חשוב, כי תוך כדי אהרון מגד מתאר את חיי המשוררים ומספר על פלח אחר של אוכלוסיה המסתפחת לסיפור.וכמו שקורה לעתים קרובות, דמותו של הגיבור הפיקטיבי, דוידוב, משתלטת והופכת לאובססיה דוחה ומשתקת אצל יונס המספר. אלא שכאן קורה הבלתי צפוי כמעט, הסופר מתחיל לתעב את נושא ספרו. כמו הקוראים הממשיים של "המת על החי" כך יונס עצמו מפסיק להאמין, להעריץ, את דמותו של הגוליבר הלא אנושי הזה, דוידוב. ואחרי שהוא מתעב אותו הוא גם מגלה קצת מהאמת.הספר הבנוי שכבות מספר גם את תולדות הסופר האוסף חומר, גם את סיפורי הגבורה של אותו אברם דוידוב עליו הספר המוזמן, וגם על חיי ההווה של"הסופר" ואם יש מה שמעניין באמת הרי שמשלב מסוים תאור " המרתף" ויושביו הופך להיות תאור מרתק של חיי חבורת אלתרמן גם אם לא תמיד אפשר לנחש מי הוא מי.אמיר גוטפרוינד כתב בהקדמה לקובץ שלדעתו החי על המת הוא הספר הטוב ביותר שנכתב בארץ. אני יכול להבין למה הוא חושב כך. בדרכו גם הוא מתעסק בתולדות הארץ, באנשים האגדיים שלה, כמו אהרון מגד. אלא שאצל אהרון מגד ישנה התפכחות, הציונות המתגלמת בדוידוב אינה כולה תכלת. ישנו גם האדם, לא רק הסמל. ואני מזמן חשבתי שאנשי האגדות הללו היו נאורוטיים ובאו שלא מהסיבות הנכונות לבנות ולהבנות בה. להבנות ולהיהרס. האם הוא מנבא את הרס הציונות האגדית? אהרון מגד מסה להיות ציוני מפוכח שרואה את הדברים מהמקום שכתיבה על האנשים ההם פוקחת עיניים להווה.מחברות אביתר עוסק גם הוא בסופרים. סופר אחד שנפטר ואחר שמתבקש לאגד ולאסוף את כתביו ולכתוב עליו מבוא ביוגראפי. כבר מן ההתחלה הנושא מאפשר ל-אהרון מגד לבוא בביקורת על התארגנויות של קבוצות סופרים, מקהלות מדברות. הוא ימתח ביקורת על אברהם שלונסקי, על למדן ועל מתאגדים שהם "פטריות רבות נדבקות בצוואר הגזע של אילן אחד... אלו נהנות וגם זה אינו חסר". בהמשך יקרא לצורה כתיבה ציונית מגויסת מתחילת הכתיבה החדשה, פשיסטית. שירת ההמון. "פשיזם והיטלריזם. הפולחן הזה, המיתי, המיסטי, המקודש, של כוח ההמון ההולך אחר הדגל ושר בהתמכרות, בעיניים עצומות, את שירי ההקרבה, פה אחד, בהתלהבות מסמרת שיער," והשאלה מי רצח את ארלוזורוב, גם היא תתגנב לסיפור. כמובן שלא הסופר הוא המביע את הביקורת אלא דמות אחרת בסיפור, אך הקולות כולן אהרון מגד. ושלא כמו סופרים שכתבו ספר אחד על סופר שאהבו, כמוהתוכי של פלובר למשל, אהרון מגד גיבורו תמיד הוא סופר, המספר את הספר שהוא עומד לכתוב וכך יש לנו רמה מחולקת שבין הכותב לנכתב.בספר הזה שבו הוא מסתיר פחות אהרון מגד יזכיר בספר את הימים ש-חנה רובינא הייתה בהריון וכל העם דאג לשלומה. את נאומו האחרון שלביאליק לפני צאתו להירפא, נסיעה ממנה לא חזר בחיים, באספה נאם ביאליק נגד הספסרות, שנאת האחים, העבודה הזרה, היחס לפליטי גרמניה. וכאילו לא השתנו הימים.אהרון מגד יספר על ספרות ועל סופרים. על דרך מחשבתם וחייהם. דרך ויכוחים הוא יבקר ויסביר כמה מסופרי ומשוררי העבר, וחלק מהם ימציא, או ישנה ויעוות את שמם עד שמי שלא הכיר לא ידע מי היה ומי נולד במוחו של אהרון מגד. דרך תיאורים אלו ינציח בדרכו את חיי עולם הרוח, את דרכי החיים של אלו שהיו "נחשבים" ויתחשבן עם חלק לא קטן מהם. הוא מתאר בספר את חיי היום יום של שנות המדינה שבדרך, שהפעם מובאים כמה שהיה מבלי לנסות להביא נוסחים "ציוניים- ישראליים" מוסכמים וברורים מאליהם עושים את הספר לקריא שוטף אנושי ובעל עניין.בפרק הבא יספר אהרון מגד את הסיפור קצת אחרת. או מוטב, אחרת לגמרי. כאומר, לא להאמין למי שמספר לך סיפור, גם אם הוא נשמע וידויי. לעצמו הוא מספר אותו אחרת לחלוטין. כל אדם מעוות בהרבה או מעט את סיפורו כדי לעשות רושם מסוים על השומע, כדי להיחרט בצורה מסוימת בזיכרון. אך כשהוא כן עם עצמו הוא מספר לעצמו סיפור אחר עם פרטים דומים. ובסופו של דבר זה סיפורה העגום של אהבת המספר לסופר. אהבה נכזבת, שאינה הומוסקסואלית ובתשתיתה הערצת היכולת של הסופר, יותר מאהבת האיש עצמו.מבין שלושת הספרים דווקא מחברות אביתר מצא חן בעיני בעיקר. למרות התחכום וההתפלפלות המוסרית שב-על עצים ואבנים. למרות ההתפכחות מהאגדות האנושיות ב-החי על המת משהו בסיפור הישיר של סופר על סופר, הניסיון להסביר דרכו הלכי רוח ודרך מחשבה דיברו אל ליבי הפעם יותר מהזיכרון הישן שלי מהחי על המת. ספר זה נראה לי פחות מתחכם ויותר אישי ואנושימכיוון שכרוכים כאן שלושה ספרים, מכיוון שהכתיבה זורמת ומעניינת כל קורא יוכל להתחבר ולהעדיף ספר אחר על פני האחרים. אין ספק ש-אהרון מגד איש רב ידע בשטחים שונים והוא מביא דברי "חכמים" ציטטות ואזכורים היסטוריים מעניינים לכל אחד משלושת הספרים.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן