מטעם 7 / יצחק לאור

בכותרת המשנה יצחק לאור קורא לכתב העת שהוא עורך בשם כתב עת רדיקאלי. ולאורך מאמר או שניים שאלתי את עצמי מה רדיקלי בכתב העת. כמה רדיקאליות כבר יש בימינו, גם כשאתה מכונה על ידי הברנז'ה הספרותית פוליטית "שמאלני קיצוני". בעיני יצחק לאור הוא אחד מהחדים שבמבקרי הספרות בארץ, ולאו דווקא זו הנושאת כותרת "שמאלנית" הוא גם משורר בפני עצמו וכותב פובליציסטיקה פוליטית. שם באות לביטוי העמדות הרדיקליות שלו.

כתב העת הזה,מטעם, מאגד כדרכם של כל כתבי העת שירים ומאמרים. אלא שלאט לאט מחלחלת התחושה היותר ברורה לרדיקליות. אין שום ספק למה בחר יצחק לאור חלק מהשירים שבחר. הם עוסקים במלחמה ויוצאים נגדה, אך לאורך כל הזמנים משוררים היו רדיקאליים כאלה וכתבו נגד המלחמות. את כתב העת פותח קובץ שירים של יצחק לאור עצמו. בשיר הפותח, אחד משלושה הנקראים שירים ממלחמת לבנון כותב לאור:

ועכשיו בלילה הזה בתל אביב המפציצה אני קם
אל המטבח מעלה בו אור ואני שומע את התינוק
בוכה בבית ממול ואת קול אמו הטובה מרגיעה אותו
ואני מוותר על קולות המזמוז למטה ברחוב ועל השיעול
ועל הנחירה ועל שיחה בסלון המרחק, על נהמת
המנוע, על הרדיו החולף, ואני מנפה את הקולות
הללו, אפילו את נשימתך. אשאר רק צווחת
העוללים במערב בירות.

השיר כולו עדיין נמצא בטווח של שיר שנושאו מרומז כמעט. העמדה האנטי מלחמתית מסתכמת בארבע מלים אחרונות של הבית. אך השיר הבא כבר שונה לחלוטין. הוא ישיר גלוי ומפורש.

הכפרים של לבנון, ערים, עיירות, לא יזכרו, נשרפים בלי
שמות, לא דם ממש זורם שם והאוויר מלא רק ניצוצות של
קיום יהודי. הצעקות הן כלום. זו רק בירות זועקת, עוד
מעט יהיה שם שקט, והשנה, בני, מחזקת, מתחזקת, זו שנת אדם
עליון. (את גרניקה כבר ציירו) "לא נספור כעת את המתים"

כאן כבר אפשר למשש את הרדיקליות שבשם כתב העת. לא ש-יצחק לאור הוא היחידי שהיה נגד המלחמה. אך ראית המצב דרך ההתרחשות בבירות עשויה לקומם אצלנו רבים אך המשוררים, כן המשוררים תמיד עמדו נגד העמדה השלטת. לפחות אלו שכשכתבו על מלחמות אחרות ולא שלנו אנו מסוגלים להעריך יותר. משורר כמו יצחק לאור רק מעצבן קורא ישראלי של אחרי המלחמה.

השם אורי דייויס אומר מעט מאוד לאנשים צעירים בימינו. אך בתחילת שנות השבעים הוא עמד במרכזה של סערה גדולה כשהפך להיות סרבן הגיוס הראשון שהצהיר קבל עם שמצפונו אינו מרשה לו לשרת בצבא. הארץ סערה סביבו. אחר כך נעלם. חזר ארצה והיום הוא חי בסכנין ונחשב לאחד מהשמאלנים הרדיקליים ביותר בארץ. במאמרו על מנגנון האפרטהייד בודק אורי דייויס את דרך חלוקת הקרקעות והמשאבים שבין האוכלוסייה היהודית לערבית במדינת ישראל. הוא מתחיל במצב השטחים אך הוא מקדיש לו רק כמה משפטים:

"להפריד בין המדינה המושגית לבין המדינה הממשית, שבה אוכלוסיה של מיליונים חיה תחת דיקטטורה צבאית, בין מחסומים מנועה מזכויות אזרח כלשהן, מנועה משימוש בכבישים שרק יהודים יכולים לנהוג בהם, מנועה מקשר עם העולם, עם בני משפחה, מנועה מזכויות אדם בסיסיות.....
אפרטהייד הוא משטר פוליטי המכתיב לאוכלוסיה הנתונה למרותו העדפות ובחירות גזעניות מכוח החקיקה... חשוב לזכור כי הנגישות לקרקע ולמים, זו הנגישות שהערבים הפלסטינים, אזרחי מדינת ישראל, מופלים בו מכוח חוק"

וכן הלאה. אלא שהחלק המעניין באמת במאמר הוא עניין החקיקה לטיפול באדמת המדינה. הוא מונה את כל התכסיסים החוקיים שנקטה המדינה בהגדרת האדמות כדי למנוע מתושביה הערבים לקבל לרשותם אדמות.

93 אחוז מכלל שטחה של מדינת ישראל בגבולות יוני 1967 מסווגים כ"אדמות הלאום" ומיועדים ליהודים בלבד". מכאן עובר אורי דייויס למנות את כל החוקים שנחקקו במשך השנים שמטרתם לא להשאיר אדמות בידי הערבים.

חוק מעמדן ש-ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ ישראל (חוק המאפשר ואוסר לגופים אלו לקנות ולמכור קרקעות). חוק קרן קיימת לישראל, חוק יסוד מקרקעי ישראל.

בהמשך הוא מונה את פעולתם של כל אחד מהגופים הללו ומדיניותם לגבי מכירת קרקעות. אפשר להגיד שמה זה אכפת לרוב האזרחים, אך החוקים הללו, מילים, פסקאות שחשוב להכיר בהן ולדעת את החוק.

מאמרו המתורגם המעניין מאוד של קרלו גינצבורג חוקר את הפירוש המקראי העוסק בכיבוש ארץ כנען. הוא מביא ציטוטים ואסמכתאות שונות לפיהן אנשים רבים באירופה נטלו לעצמם הכשר לכיבושים של ארצות נחשלות (דרום אפריקה- אמריקה- דרום אמריקה) על ידי האירופים בהסתמכם על ההתעלמות המוחלטת במקרא מן העמים שישבו בכנען וגורשו ממנה עם הכיבוש הראשון. המאמר מרתק מאוד וראוי מאוד לקריאה. כל המאמרים הללו לא ישנו את העמדות של אף אחד מהקוראים, אך לפחות יעמיקו ואולי יעזרו להם להבין את אלו החושבים אחרת מהם.

המאמר המעניין ביותר הוא מאמרו של יצחק לאור שבו הוא עושה את מה שהוא עושה הכי טוב. ניתוח ספרות. הפעם על סיפור של אהבה וחושך של עמוס עוז. הניתוח הוא כמובן פוליטי מאוד.

עמוס עוז נראה בידי רוב קוראיו כמייצג רוח השמאל. בא יצחק לאור ומראה עד כמה הוא כנוע ועמדותיו מצויות תמיד ברוח הקונצנזוס כמעט. כעת עושה לו יצחק לאור את מה שעשה נתן זך ל-נתן אלתרמן. הוא מנתח ניתוח עומק ארוך ומנומק את ספרו האחרון והכה מוערך של עמוס עוז סיפור של אהבה וחושך הכה מוערך ומפרק אותו לגורמים שאינם עומדים לטובתו של עמוס עוז, בכלל לא, ההיפך. אפשר לנסות להתנגד אך לאור מביא ציטטות ומראי מקום ומנתח לא רק את הספר אלא גם את אישיותו של עמוס עוז, כי הספר הוא הרי אוטוביוגרפי.

בתחילת המאמר יצחק לאור קורא את עמוס עוז כקורא שמאלני רדיקאלי ומיני הגדרות שכאלה ובא אליו בטענות אותן הוא מצליח להוכיח בעזרת ציטוטים. הוא משווה את ההתייחסות המבטלת השונה בדרך הכתיבה והתיאור את הערבים לעומת היהודים.

"כל ישובי היהודים שנפלו במלחמת העצמאות בידיים ערביות נמחו מעל פני האדמה – כולם בלי יוצא מן הכלל – והתושבים היהודים כולם עד אחד נרצחו או נמלטו או נלקחו בשבי, אך לאיש מהם לא התירו צבאות ערב לשוב לאחר המלחמה למקומו"

ציטוט מספרו של עמוס עוז שזה רק אחד ממראי המקום בו יצחק לאור שוטח את טענתו נגד עמוס עוז, איש המוסר. במקום אחר הוא מתאר את פרשת דיר יאסין עליה הוא כותב: אנשי אצ"ל ולח"י טבחו רבים מתושביו של דיר יאסין. אך מיד אחרי זה כשהוא מתאר את פעולת התגמול בו פגעו הערבים בשיירה שעלתה להר הצופים הוא כותב על קורבנות השיירה נרצחו ונשרפו חיים ובכך הוא ממשיך בלפתח את קו האכזריות הערבית.

אך לאחר עוד כמה פסקאות שכאלה יצחק לאור עובר לביקורת של הכתיבה הספרותית עצמה ודרכה הוא מפתח גם תמונה של עמוס עוז עצמו, אישיותו, הפנטזיות שלו ובוחן את השפעות התרבות המרכז אירופאית על עמוס עוז ועל ספרו. כמו במאמרו של דן מירון על נעמי שמר, לאור מגיע למסקנה ש-עמוס עוז עושה ספירת מלאי של האנשים החשובים שמזלו גרם לו לפגוש, אלא שמלבד ההנאה באזכורם אין לו הרבה מה להגיד עליהם. אין ספק שזה מאמר מרתק וחשוב מאוד, גם אם יקומם עליו קוראים או חוקרי תרבות אחרים. צריך לקרוא ולו כדי להתווכח.

מאמר של אלן בדיו, פילוסוף צרפתי, עוסק "ברגע פילוסופי צרפתי". אם הפילוסופיה התחילה אי שם ב-יוון העתיקה הרי שהתקופה אליה מתייחס בודיו בין הפרסום של ספרו של סארטר "הישות והאין" ב1943 ועד לספרו האחרון של דלז "מהי פילוסופיה" כחמישים שנות מחשבה שהם רגע מול הולדת הפילוסופיה.

הוא מונה את השמות החשובים בפילוסופיה הצרפתית בשנים הללו כמו בלשאר, מרלו- פונטי, לוי שטראוס, אלתוסר, מישל פוקו, דרידה ו-לאקאן.

דרך העבודות של הללו מנסה בדיו לדבר על הפיצול בפילוסופיה. זו העוסקת בדרכו של ברגסון וזו שהתפצלה בעקבות ברונשוויג. ברגסון דיבר על פילוסופיה של פנימיות ויטאלית בעוד ברונשוויג ידבר על פילוסופיה של המושג המבוסס באופן מתמאטי. מאמר רב עניין למי שמתעניין בהליכים הפילוסופיים במרכז הרוח הצרפתית.

לא הזכרתי את עשרות השירים והסיפורים הכרוכים בחוברת אך אני רוצה להפנות זרקור קטן אל סיפורו של יעקב ישראל דה-האן. הסופר ההולנדי שהפך להיות חרדי ונעשה מנהיגה של אגודת ישראל בארץ עד שנרצח בשל חשד בקשרים הומוסקסואליים עם צעירים ערבים. הסיפור מוקדש למשורר אלפרד דוגלאס. תמהני אם זה אותו אלפרד דוגלאס אהובו של אוסקר ווילד וזה שבגללו הובא אוסקר ויילד למשפט.

מי שמזדהה עם הרעיונות שלאור מביא בחוברת ייהנה וירחיב את דעתו לא צריך להיות רדיקאלי כדי לקרוא את החוברת המעניינת, מי שדעתו שונה ומתנגדת, יוכל לפחות לקרוא את דברי "האויב" וללמוד ישירות ממנו לאיזה סוג של ויכוח תרבותי יצחק לאור מזמין אותו.