אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דן צלקה: זר בארץ נוכריה


התמונה של אלי אשד

...מה מצטייר בחדרי עננים של נפשי ? פרושים במדבר, אריות סינקרטיים מסתכלים באהבה בעיניים עייפות מעיון בפפירוסים גנוסטיים על ידי תעלות –הדמעות תפרחה שממה , על ידי רכיבות ניאו אפלטוניות על תנינים. (מתוך "כד שעליו כתוב מאלוה עטוף בדפי "מעריב", מקובץ השירים "צהריים" מאת דן צלקה, 1974)

הסופר דן צלקה נפטר לאחרונה, ועבורי מדובר במכה קשה. דן היה אחד מן הסופרים החביבים עלי בספרות העברית, מאז הכרתי אותו לראשונה בספור המסע בזמן שלו "המסע השלישי של האלדברן", ספר שלדעתי, ספרותית, הוא ספר המדע הבדיוני המקורי הטוב ביותר בעברית לבני הנעורים, ללא עוררין. צלקה המשיך וכתב את הספר "מלחמת בני הארץ בבני השחת" שהוא, לדעתי, ספר הפנטזיה המקורי הטוב ביותר לבני הנעורים בשפה העברית, ללא עוררין.

ובכלל, דן צלקה היה דמות ייחודית בקרב הסופרים העבריים העכשוויים,יוצא דופן בידע העצום שלו בנושאים שונים, ספרותיים והיסטוריים, אותו גילה בסיפוריו ובספריו, וגם בנטייתו לעסוק לא רק בכאן ובעכשיו, כפי שנוהגים לעשות מרבית הסופרים בני ימינו ובעיקר הצעירים שבהם, אלא היה מקפיד לעסוק בתקופות אחרות, פנטסטיות, פשוטו כמשמעו. ניתן לראות בכמה מיצירותיו של צלקה מעין כתבי חידה, שעל הקורא לפענח אותם שלב אחרי שלב. בכל פינה ניתן רמז שאולי הוא בעל חשיבות ואולי אינו. כשם שהסופר מנסה לפענח את העולם והמציאות אותם הוא מתאר, כך גם הקורא מנסה לפענח את רמזיו של הסופר באשר לאותה המציאות. הקורא מרותק תמיד לידע ולקסם שמטיל עליו הסופר בתיאור הסביבה והזמן הזרים והמוזרים.להלן סקירת חייו ויצירתו של סופר ייחודי זה.

המהגר

דן צלקה נולד ב-1936 בפולין. הוא עבר רבות בילדותו. בני משפחתו נמלטו לרוסיה בעת מלחמת העולם השנייה, שם חיו מספר שנים, תחילה בסיביר ולאחר מכן בקזחסטן, לפני שחזרו לבסוף לפולין בעודו בן עשר שנים. הוא הושפע רבות ועמוקות מהתרבות האירופית שספג והדבר ניכר היטב בכתביו. מן הצד השני, לדבריו שלו עצמו, אם היה נשאר בפולין יתכן ולא היה הופך לעולם לסופר אלא עוסק בפילוסופיה. הוא כתב כמה וכמה סיפורים כגון "כפפות", "אלף לבבות" ואחרים שעסקו בתקופה זו בארץ ישראל דווקא, אליה הגיע רק בגיל מאוחר, ב-1957, בהיותו בן 21. הוא הגיע לישראל כשאינו יודע מילה בעברית ואינו יודע דבר על התרבות הקיימת כאן. אך הוא למד את השפה, המוזרה בעיניו, שהייתה שונה כל כך מן השפות האירופיות אותן הכיר היטב ובמהירות רבה. בתוך זמן קצר עד להדהים, 3-4 שנים בלבד לאחר הגעתו לישראל, החל מפרסם מאמרים ספרותיים שהתבלטו מאוד בידע העצום והאזוטרי אותו הפגין בהם, בכל תחומי הספרות העולמית. כמה מן הטובים בהם ראו אור, החל מ-1961, ב"פולמוס וקולמוס", מוסף הספרות של המגזין "מעריב לנוער", מגזין שהתבלט אז מאוד (בניגוד מוחלט לימינו אנו) באיכותו. אחד ממאמריו הראשונים שם היה "ספרות של מצבים בלתי רגילים", אחד המאמרים הראשונים בעברית, (ואולי הראשון בכלל) שעסק בספרות המדע הבדיוני העכשווית ובסופריה, כגון סופר האימה לאוובקראפט (שבו ראה צלקה את סופר המדע הבדיוני האמיתי הראשון), ארתור ס. קלארק, מורי לינסטאר ו-ריי בראדבורי, אותו העריץ. מאוחר יותר, ב-1963, פרסם שם גם את אחד המאמרים הראשונים בעברית (ואולי הראשון בכלל) - "טינטין, הקומיקס וכל השאר" שעסק בתרבות הקומיקס העכשווית ובסידרת הקומיקס הבלגית "טינטין". זאת לצד שורה של מאמרים שהציגו לקוראים הצעירים את מיטב הספרות העכשווית והקלאסית בשפות אירופיות שונות. חווית ההגירה וההסתגלות לתרבות הזרה והמוזרה הפכה רכיב מרכזי בספריו. רבים מגיבוריו של צלקה, בספרים כמו "דוקטור ברקל ובנו מיכאל", (1967), העוסק באב ובנו בפולין שלאחר מלחמת העולם השנייה, האב מרצה לתרבות קלאסית המגלם את ערכי תרבות זו וחי בתחושה של אבדן זהות לאחר שקיעת הערכים לפיהם חי את חייו, ובנו, המייצג את העולם הטכנולוגי הצעיר והנמרץ, הבלתי רומנטי, שכבר אין לו כל קשר לעולם הישן. גם גיבורי ספריו "פיליפ אראבאס", (1977), "כפפות", (1982), ו"אלף לבבות", (1991), הם מהגרים לאותה ארץ מוזרה ובלתי מובנת, ישראל. הם לרוב מהגרים אירופיים אינטלקטואליים הנאלצים להתמודד שוב ושוב עם הסביבה המזרחית המוזרה של העיר תל אביב ומשקפים, מן הסתם, את התנסויותיו של צלקה עצמו. גיבוריו ברובם הם מומחים בתרבות אירופה ומרבים לצטט מתחומים שונים שלה, ידועים יותר ואזוטריים. הם מעדיפים לדון בשיחותיהם בדברים שברומו של עולם ולא במציאות הקטנונית האפרורית שסביבם, התפלה בעיניהם, ובכך עוד מתעצם עוד יותר הניגוד העצום בינם ובין המקום בו הם חיים. מבחינה זו מזכיר צלקה את הסופר האמריקני בן המאה ה-19, הנרי ג'יימס, שנהג לתאר ביצירותיו את חייהם ושיחותיהם של האינטלקטואלים האמריקניים כמנותקים לחלוטין מן העולם הסובב אותם. ניתן לכנות את צלקה "הנרי ג'יימס הישראלי". "פיליפ אראבאס" מתאר את קורותיו של מהגר המגיע לארץ ישראל ב-1946. הסיפור מתאר את חייו עד התקופה שלאחר תום מלחמת השחרור, על רקע אירועי התקופה ועל רקע יחסיו עם חברי המפלגות השונות, בהם הקומוניסטים והערבים. במהותו עוסק הספר ברעיונות שונים יותר מאשר בדמויות עצמן, דבר יוצא דופן בימינו.

המתאגרף

ספרו הקלאסי, "כפפות", (1982), הוא ספרו החזק והמרוכז של צלקה. הוא מספר בו את עלילות מתאגרף יהודי יוצא פולין, שם היה חבר בארגוני פשע יהודיים, התר אחר קריירה של מתאגרף מקצועי בתל אביב המנדטורית של שנת 1937. הגיבור מתמודד מול מתאגרף איטלקי אמריקני בלתי מנוצח רק על מנת להוכיח כי אין בו פחד ואף משמש דגם לסרט הוליוודי אודות חייו ומותו של מתאגרף יהודי שהבמאי שלו רואה בו מודל מתאים לשחקן הראשי ואף מציע לו לשחק בתפקיד הראשי בסרט.

תשובתו של הגיבור היא "אני מתאגרף ! אינני עולה לזירה כדי לשעשע אנשים. הם באים לצפות בהתחרות, אבל אני לוחם. ("כפפות", ע' 186).

הבמאי עונה: צריך להיות זהיר מאוד-מאוד בעולם הדמיוני. בוקס זה בוקס, לא איזו דת ,ואתה בוקסר ולא כוהן. לא קל ופשוט לצאת מן העולם הדמיוני, אבל חייבים לצאת ממנו".

לבסוף דוחה הגיבור, במיטב רוח החלוציות, הצעה מפתה להפוך לכוכב אגרוף מושחת בארה"ב. הוא מעדיף את תל אביב הקטנה והחמימה ואת בת זוגו. יש כאן מעין נוסטלגיה לעולם התרבותי של העולים, של שנות השלושים, אותו לא הכיר צלקה, אם כי, ככל הנראה חקר אותו לעומקו.

זהו, אגב, הספר היחיד ובין הסיפורים היחידים בספרות העברית העוסקים בתחום האגרוף (ראוי להזכיר גם את סיפור הקומיקס "סימטאות הזעם" של אתגר קרת ואסף חנוכה ומספר סיפורים ישנים של "ספרות קלה"), נושא שצלקה התעניין בו מאוד. לדבריו, כהכנה לספר קרא את כל מה שנכתב עד אז על אגרוף ראה כל סרט אפשרי שעסק בנושא. הוא גם צפה בתחרויות אגרוף בירושלים העתיקה, אחד המקומות הבודדים בארץ בהם מתקיימות תחרויות אלו, וגילה כי רוב המתאגרפים בישראל הם ערבים או עולים מרוסיה. כהכנה העילאית לכתיבה, בילה הסופר עצמו7 שעות רבות מאוד באימוני אגרוף בזירה.

הספר הפך, בשנת -1986, לסרט מעניין של רפי אדר, במאי שהפך למסעדן, בכיכובו של איקה זוהר. הסרט טוב, למרות שהמגבלות התקציביות ניכרות בו היטב בניסיון לתאר את שנות השלושים. צלקה עצמו מתלונן שהסרט נשאר נאמן מידי למבנה הספרותי של הספר ולא מצא לחלקים הספרותיים מדי שבו פתרונות קולנועיים מתאימים. בספרו "אלף לבבות", (1991), יצירתו הגדולה ביותר, כמותית ואיכותית, חוזר צלקה לנושא ההגירה לארץ ישראל ומספק את הטיפול העילאי בו, ברומן ענק, אחד מן המקיפים שבספרות העברית, המתאר את חייהם של מספר מעולי העלייה השלישית בארץ ישראל מעת הגעתם, ב-1919 ועד ל-1969, תקופה בת 50 שנה שבמהלכה הם מלווים את אירועי התקופה כולה, ברומן היסטורי רחב יריעה (837 עמודים!), מן הגדולים והחשובים שבספרות העברית המודרנית. לדעת כותב שורות אלו, ספר זה יכול וצריך היה לשמש בסיס למיני סדרה טלוויזיונית עצומה ומרתקת.

צלקה רואה את הסכסוך שבין תרבות המזרח והמערב, שתי תרבויות שונות לחלוטין שאינן יכולות להתמזג, כשורש הסכסוך היהודי הערבי ויתכן כי יש צדק בדבריו.

סיפורים קצרים ופנטסטיים

העוזר: זה איבוד זמן, אדוני, אך אפשר לנסות. כרונוס, שאותו מכנים הפניקים בשם ישראל כעדות איזיביוס החכם, שהפך לאל אחר מותו, לכוכב הלכת שבתאי, כוכב בני האלים. לעת שלטונו על הארץ הוליד בן מהפיה אנוברט, בת עם יהוד וכאשר נקלע לתוך סכנה, בשעת קרבות, הלביש את בבנו בגדי מלוכה, בנה מזבח במו ידיו והעלה אותו לקרבן. פילו ביבלוס, איש סנחוניאתון, טוען לעומת זאת שכרונוס הקריב את בנו לאביו אורנוס בעתות רעב ומגיפה. ועל כך אעיד, שכרונוס זה לא קדם לאברהם, כי על פי פילו כתב סנחוניאתון את התולדות עד לימי מצרים של משה, וסידק היה בן-זמנו.

ו.א.: אבוי!

העוזר וסידק זה, אביהם של הדיוסקורי, כבסירי או קורייבנטס, אשר אליון נולד בימי חייהם ואורנוס בן אליון ואטילוס או כרונוס בן אורנוס.

ו.א.: אבוי! אני משתגע!

העוזר: אם נניח שכרונוס היה האיש שהקריב את בנו יחידו ושסבו חי בימי מצרים, נכד נח ובמקביל נהור סבו של אברהם נולד שלוש מאות ארבעים ושתים שנה לפני מותו של סלח בן ארכפחשד, בן שם, בן נח...

ו.א.:אני מוותר. (מתוך "אהרוני וחובבי העתיקות")

צלקה חיבר לא מעט סיפורים והם מקובצים בכמה קבצים ואת כמה מהם הוא מחשיב כמיטב צירותיו, מיד לאחר "אלף לבבות". קבצים אלה כוללים את "שיח הברואים", (1967), את "עץ הבסון", (1973), "ילדי השמש", (1979), "משחק המלאכים", (1987), "פולחן החורף", (1989), (שני הקבצים הללו כוללים, לצד סיפורים חדשים, גם את מרבית הסיפורים שבקבצים המוקדמים) ואת "יהואש ורוכבי המרכבה השמיימית", (1998).

דן צלקה חיבר כמה וכמה סיפורים קצרים ואלה, כמו הרומנים שלו, מלאים וגדושים בהתייחסויות לאירועים היסטוריים בלתי ידועים ולספרים שכוחים, גן עדן לחובבי ביבליוגרפיה ותרבויות קדומות או בלתי מוכרות. אלא שבניגוד לרומאנים, שהם בדרך כלל מציאותיים, כמה מן הסיפורים הקצרים הם פנטסטיים ממש כמו "השגרירות המופלאה", (ב"שיח ברואים" וב"פולחן החורף"), בסגנונו של הסופר הארגנטינאי בורחס, על שגרירות נצחית שכל מה שקורה במדינת האם שלה אינו משפיע עליה והיא נשארת קבועה ובלתי משתנה ולזמן מה מביאה לשינויים דרמטיים במעמד ארץ האם שלה.

ירידתם של הדאעון המפורסמים הייתה ברורה לכל. במשך שלושה דורות הצטמצם מספרם מחמשת אלפים למאה וחמישים. היה זה שבט יהיר בגלל יוחסין בדויים שהכול האמינו בהם, גאה מאוד ומסויג לגבי בעלי בריתו וחסר מעצורים ונדיבות לגבי אויביו. דאוטי לא פגש בהם ואילו הנוסעים האחרים סיפרו על פראותם ואבירותם...(הפתיחה ל"סוף הדאעון")

בקובץ "עץ הבסון", הביא צלקה את הסיפור "סוף הדעאון", סיפור השמדתו של שבט בדואי זר, מוזר וגאה בימינו המנוונים, תוצאה של התנגשות עם חיילי הצבא הישראלי. מעין קינה על התקדמותה הבלתי נמנעת של הקדמה, ההורסת כל דבר עם בוא זמנה.

סיפורים אחרים שלו מושפעים מן הקבלה ומרעיונותיה המיסטיים. הסיפור "מעשה יוסף דלה רינה ביש המזל", מתוך הקובץ "ילדי השמש", (1979), חוזר ומספר מעשיה קבלית ידועה אודות המקובל יוסף דילה רינה, שניסה לחסל את סמאל השד ואת זוגתו לילית ולהביא בכך את המשיח ונכשל, דחה בכך את הגאולה והפך לעבדו של סמאל ולשליחו עלי אדמות. זהו אחד מסיפוריו המרשימים והחזקים ביותר.

סיפור מיסטי נוסף, "השוליה", מתאר את מערכת היחסים המוזרה בין יהודי ממוצא שבתאי בסוף המאה ה-19 עם מלאך אילם אותו הוא מוצא ברחוב המשמש לו כשוליה.

סיפורים מעניינים אחרים בספר "ילדי השמש" כוללים את הסיפור באותו השם, העוסק בחיפוש אחר ספר אסטרונומיה נדיר ביותר, המתאר את עולמות מערכת השמש, שנכתב ביפו בראשית המאה העשרים ואחרי מחברו, עזר אלבו, שניסה לחקור את סודות הכוכבים בתנאים הבלתי אפשריים והקדומים ביותר. הסיפור מתאר את החיפוש אחרי חידה נסתרת שמשמעותה אינה ברורה, כמו גם השלכותיה, נושא אופייני לכמה וכמה מיצירותיו של צלקה.

סיפור אחר, "איסמאר לוי עוצר את חץ הזמן", מתאר את סיפורו של איסמאר לוי, שלאחר מלחמת העולם השנייה מעל בכספים שיועדו לקניית אוניית מעפילים על מנת להקים קבוצת נוקמים ב-נאצים בעירייה בגרמניה, שם נרצח דודו. אך מתברר כי האנשים המשתפים עימו פעולה הם אנשי המשטרה החשאית במקום.

"מעכשיו ואילך אסור לצאת מהמעגל !" אמר הקוסם ונקש על משולש, שהשמיע צליל ירחי גבוה. הוא נפנה אל הירח, נשם עמוקות, אצבעו מורה על שפתיו ולפתע פשט את אצבעו וקרא השבעה יוונית: אפו פאנטוס קאקודאימונוס! נגע במצחו: סוי! במבושיו: אופלה! בכתפו הימנית: איסכורוס! ובידיו הצמודות: יאו! אחר כך התווה בידו פעמים אחדות בצורת כוכב ואמר: ניואי! באבאלון! האדית! ( קטע מ"משחק המלאכים")

בקובץ "משחק המלאכים", (1986), מספרת הנובלה הנושאת את שם הספר על אדם המוקסם מפסלי מלאכים שרכש, השמשתלטים על דמיונו, אך מסע שהוא עורך בעקבות ידידה, בכתות מיסטיות שונות כמו כת מעריצי המכשף אליסטר קראולי, המתכנסת ברחוב אבן גבירול בתל אביב, ואצל גורואים מזרחיים שונים (המתוארים לכאורה באובייקטיביות, אך לאמיתו של דבר מתוך הסתייגות גדולה של הסופר), מביא אצלו לבסוף לתמורה ואולי להתפכחות (ואולי לא).

דמויות של מלאכים שמימיים מופיעות ברבים מסיפוריו של צלקה. זהו כנראה נושא המעורר את דמיונו. בקובץ אחר, "פולחן החורף", (1989), פרסם סיפור מעניין מאוד בשם "המבט או יובל המאה של אלכסנדר סרגייביץ", במרכזו עומד המשורר העברי טשרניחובסקי בעת חנוכת בית ידיד בתל אביב בשנות השלושים. סיפור זה הוגדר כ"סיפור המאלף ביותר על דמותו של אמן או סופר בספרות העברית החדשה".

הקובץ "יהואש ורוכבי המרכבה השמיימית", (1997), כולל כמה מן הסיפורים המובחרים והנסתרים במיוחד, מהם המתרחשים בימינו ומהם המתרחשים בעבר. למשל, סיפור העוסק בקיסר הרומאי אדריאנוס (האיש שדיכא את מרד בר כוכבא בהופעה הסימפטית היחידה שלו בספרות עברית מקורית), החוקר כוהנים זקנים ומלומדים ביוון ובמצרים בשאלה - האם באמת האלים קיימים ומקבל על כך תשובה "מעולם לא נוכחתי בקיום אלים, ומעולם לא פגשתי במישהו שנוכח בכך". באמן ליאונרדו דה וינצ'י הזוכה לפנייה מוזרה מאציל לצייר עבורו מלאך שפניו כפני אישתו המתה של האציל. ליאונרדו מסרב מאחר ו"גם הפלאי בבני תמותה לא יוכל לקבוע על הבד אש אלוהים ולהבת רוח". אך סירובו של ליאונרדו נובע גם משיקולים מדעיים אנטומיים שונים, ההופכים את ציור המלאך למשימה בלתי אפשרית עבורו, "שהרי מלאך בעל גוף אדם (אישה) ממוצע, צריך כדי שיהיה לו הכוח להניע את כנפיו, שרירי חזה כה אדירים...כלומר מפלצת". גם ליכולת האנושית המתגלמת בשיאה בידי ליאונרדו, רב האמן בכל תחומי האמנות והמדע, יש מגבלות. סיפורים נוספים עוסקים במשורר ובמיסטיקן אוסקר מילוש, שחזה, בליווי תילי תילים של הוכחות, את קיצו של העולם בשנת 1944, במשורר האידי מתרגם התנ"ך לאידיש, יהואש, שמתוודה לתפארת האלוהים המתוארת בספר שתירגם ולחזון המרכבה האלוהית של הנביא יחזקאל, שאת רוכביה הוא רואה "בוערים בלהבות אש ובזרחן רפאי" דווקא בחדרה של זונה עימה קיים יחסי מין בתשלום. וגם סיפור בן ימינו בעוסק פגישותיו של הסופר עם סטודנט נצחי מוזר...

בסיפורים אלה, כמו ברבים אחרים, מציג צלקה גיבורים בעלי רעיונות מדהימים שלמעלה מכוחם לממש אותם. בדרך כלל הם מנסים לפענח חידות מסוגים שונים ומשונים.

בנוסף, צלקה הרבה לפרסם מסות מדהימות ממש ברוחב היריעה אותה הוא מגלה בהן, שאת חלקן כינס בספרים "סימניות", (1987), "דפים מהודקים באטב" (1993) ו-"הפיתוי והשי" (1998). הוא אף חיבר ספרי שירה, את "צהריים: פואמה", (1974) ואת "טריסטיה" (2002), אך לא בכך כוחו.

הנוסע בזמן

הדבר הוודאי ביותר בעולם הוא שאי אפשר להחזיר את הזמן לאחור. שום מתמטיקה מבריקה או מוזיקה נועזת לא יחזירו אפילו חלקיק שנייה אחד שהודלק בו גפרור קטן או שנפתחה איזו דלת. אבל חוסר האפשרות אינו מונע כמיהה להתרחשותו של הבלתי אפשרי. (דן צלקה, הפתיחה ל"איסמר לוי עוצר את חץ הזמן")

צלקה מרבה לעסוק בעבר ובמיוחד בעבר המיתי, לאו דווקא ההיסטורי היבש. וזאת הוא מגלה דווקא ביצירותיו לילדים, אם כי לא רק בהן.

לדבריו שלו עצמו, בספריו לילדים הוא מעז לתאר גיבורים בעלי ייעוד ומטרה, בניגוד לספריו למבוגרים, בהם אינו מעז לתאר דברים שכאלה. בספרים אלה גיבוריו עסוקים תמיד גם הם, כמו בספריו למבוגרים, בגילוי עולמות וזמנים מוזרים וקשים לפענוח.

ספרו הראשון מסוג זה, עדיין אחד הטובים ביותר מסוגו, הוא "המסע השלישי של האלדברן" (1979). היה זה ספר שהוזמן במיוחד מידי צלקה על ידי ההוצאה, שרצתה שסופר בכיר כמוהו יכתוב משהו עבור הנוער. ההזמנה התגלתה כהצלחה מסחררת. זהו סיפורו של ילד המצטרף לניסוי במסע בזמן, באמצעותו הוא נוסע לתקופות שונות בתולדות הארץ, החל בתקופת התנ"ך, לימי המלחמה בין מלך ישראל יהואש (שם שלו רוחש צלקה חיבה מיוחדת, מאחר והוא שכן ברחוב יהואש בתל אביב) למלך יהודה אמציה (נושא שרק מעטים מאוד עסקו בו מלבד צלקה עד כה בספרות העברית, עמוס מוקדי בספרו אודות חייו של הנביא עמוס, "חיי נביא", וראובן קריץ בספרו "עוזאי", דרך תקופת שלטון הרומאים בארץ בימי הקיסר האכזרי קרקלה, במאה השלישית לספירה, כאשר הנער נחשב למשיח, וכלה בתקופת האימפריה הביזנטית בימי הקיסרים יוסטיניאנוס ותיאודורה, במאה השישית לספירה, תקופה של חילופי אימפריות ואסונות בלתי פוסקים במהלכה הוא פוגש נוסע אחר בזמן ואף יוצר קשר עם רובוט שנשלח בידי תבונה זרה לכדור הארץ. את הספר מאפיינת, יותר מכל ספר אחר שהופיע בעברית שעסק נושא המסעות בזמן, תחושת הזרות העצומה שרק הולכת וגוברת, של אנשי התקופות השונות בהם ניתקל הנער הישראלי בן זמננו. בכל פעם הוא נתקל בקשיים עצומים בתקשורת עימם ובהבנתם, קשיים המגיעים לשיאם בניסיון ההתקשרות הכושל למדי עם המבקר מן העולם האחר. הספר תורגם גם לרוסית והופיע בעיתון רוסי וכתוצאה מתגובות של בני נוער רוסיים שינה צלקה את סיומו במהדורה השנייה. הוא מחק את מרבית הפרק שעסק בפרשת המדען גוטליב ובכך עוד חיזק את הספר.

זהו ספר שאווירת המסתורין שבו אינה מרפה מהקורא עד לעמוד האחרון ומעבר לו והוא אחד מספרי המד"ב המקוריים הטובים ביותר שנכתבו עבור בני נוער. אולי הטוב שבכולם.

שודד הים הנה אני ראיס לשודדי הפירמידה

וכבער ליל אלם ,חנק ואימה

הפלגנו בספינה על פני הנילוס

ובשקים ששלל חמדה,

אלים ונמרים, מטות ונחשים.

חרפושיות, עדיים וכלי בושם.

גלי יאור נשאו אותי ברוך,

על "ספר הדברים אשר בשאול "

הנחתי את ראשי....

התעוררתי ודמעות על פני

על פני שודד הפירמידה.

הדלקתי את המנורה והרוח

נשאה אלי ניחוח של אצות

מחוף גורדון. (מתוך "טריסטיה", מאת דן צלקה)

צלקה הוא חובב גדול של מרוקו. בילדותו ב-פולין הרבה לחלום עליה ועל עברה הרומנטי בעיניו ויצר עולם מופלא של סיפורים שהתבססו על מלכי מרוקו שכבשו את ספרד, על הערים הקסומות שלה ועל שודדי הים שלה, ששבו את דמיונו.

פנטזיות אלו שימשו כבסיס לספרו הבא של צלקה לנוער, גם הוא רומן היסטורי, "פרחיה בין שודדי הים" (1984), בו הוא מתאר את קורותיו של נער יהודי מ-ירושלים המגיע בספינה למרוקו, נוחת שם בבית הסוהר ופוגש לבסוף דמות גדולה מהחיים אך אמיתית, הרב/שודד הים שמואל פאלאג'י, ממנהיגי קהיליית יהודי מרוקו, שהיה גם ידיד אישי של נסיך הכתר ההולנדי ובנוסף שודד ים יהודי מפורסם שהטיל את אימתו על הספרדים. פילאג'י היה "בוקניר", שביצע פשיטות כנגד הספרדים בשם ההולנדים וזכה מידיהם להערכה רבה. כשנפטר לבסוף ערכו לכבודו ההולנדים הלוויה ממלכתית. צלקה מספר שכנער פולני חלם תמיד על מרוקו הרומנטית ובייחוד על אותו שודד ים רומנטי. במסגרת המחקר שלו לספר סרק מיקרופילמים בריטיים שסיפרו על משפט שביצעו שלטונות הנמל הבריטיים בשודד ים יהודי זה, כאשר ספינתו נכנסה לנמל שלהם ללא רשות. צלקה מספר שהתרגש מאוד כאשר קרא במסמכים אלה, שתיארו ללא כחל וסרק את דמותו של שודד הים היהודי הנשכח. הוא פרסם ספר מסע על ארץ זו בשם "מרוקו: יומן מסע" (2001), שהתבסס על מסע שערך בה עם ידיד הולנדי בשנת 2000, מסע בו חזה, לבסוף, הוא עצמו, בארץ ששימשה מקור לפנטזיות שלו בילדותו. אולם דומה שספרו הטוב ביותר של דן צלקה לנוער, וגם החידתי שבספריו, היה גם ספרו האחרון לילדים ונוער עד כה.

עיר בני האלמוות העיר לוז שאיש לא ביקר בה מעולם, וכנת במדבר חבוי בין הרים נישאים. היא מוקפת חומות שיש גבוהות ואבניהן מלוטשות כל כך עד שהן משקפות את חולות המדבר ולכן אינן נראות כלל. בלב העיר משתרע אגם עמוק ורחב ונהר מהיר זרם חוצה את העיר ונבלע במעמקי האדמה בשני צדדיה. בין בתיה וארמונותיה של לוז צומחים עצים מכל קצוות תבל ובענפיהם מזמרות ציפורי שיר שכל אחת מהן ראויה לשורר בגני מלכים. אין בעיר לוז לא אביון ולא חולה ולא בעל מום,שום מגפה ושום מלחמה לא פגעו בה מעולם. והמופלא מכל הוא, שאיש עוד לא מת בה –כל תושביה בני אלמות! אבל אין איש יכול לצאת מן העיר, כי כל העובר את שערה מות ימות. (דן צלקה, מלחמת בני ארץ בבני שחת, ע' 12)

"מלחמת בני ארץ בבני שחת", (1992), הוא סיפור פנטסיה יוצא מן הכלל לבני הנוער המתרחש על רקע מאבקו של המלך שלמה בגזע השדים ובמנהיגם אשמדאי, שגרש את שלמה מכיסאו לזמן מה. כרגיל, גם כאן יש חידה שאותה על הקורא והדמויות לפענח, חידה ההופכת ומסתורית יותר ויותר מעמוד לעמוד ואינה נפתרת באמת גם לבסוף, חידת עיר בני האלמוות לוז, כמו גם חידת העולם הפנטסטי המסתורי של ימי שלמה המלך, אותו לומד הקורא להכיר.

הספר מתאר את מעורבותו של נער פשוט באירועים גורליים אלה, הנפגש בשלמה ונאבק באשמדאי ובעוזריו ומגשים לבסוף את חלומו הגדול, להגיע ללוז, עיר בני האלמוות, ומגלה כי אנשי העיר לוז, למרות היותם בני אלמוות, אינם שמחים על גורלם ומעדיפים את המוות המשחרר שמחוץ לחומות עירם. ביצירה זו מושם דגש על ההבדל העצום שבין חיי אלמוות, שהם גם קיפאון נצחי, ובין חיי החלוף, הקצרים יותר אך הנתונים בתנועה, ולכן הינם עדיפים.

הספר כתוב בשפה עכשווית, א כי הוא מוצג כ"מתורגם משפת המדבר", ומחברו מצג כ"מרי בן עמתל",(דבר שבלבל ספריות שונות שהציגו אותו כ"תרגום"...) אך תוך שימוש עמוק ביותר בחומרים מדרשיים קדומים ובמגוון רב של אגדות (כמו האגדה על עיר בני האלמוות לוז). עד היום זהו אחד מסיפורי הפנטזיה המקוריים הטובים ביותר לבני הנעורים. ניתן לראות בו המשך ישיר לסיפורי "ויהי היום" הפנטסטיים של המשורר ח"נ ביאליק אודות שלמה ולמחזותיהם של יעקב כהן וצבי סקלר. ניתן בהחלט להגדיר את הספר כיצירת מופת של ספרות הילדים העברית המודרנית, אם כי יש לציין שהוא כמעט יחיד במינו בשימושו המקורי והיצירתי בחומרים הקדומים של המדרש (ולאו דווקא של התנ"ך עצמו). הספר אף נמכר להסרטה לבמאי "שתי אצבעות מצידון", אלי כהן, שתכנן להפכו לסרט שישלב הנפשה ממוחשבת בשחקנים חיים, ואין כל ספק שניתן ליצור ממנו ומן האגדות השונות השזורות בו (שצלקה נתן להם את גרסתן המושלמת ביותר עד כה) יצירה אפית שאינה נופלת מ"שר הטבעות", אך למרבית הצער עד כה לא עלה הדבר בידו.

צלקה חיבר עוד ספרים מעניינים נוספים, כמו הרומן ההיסטורי למבוגרים "עננים" (1998), העוסק בפרעות ביהודים במאה ה-15 ומתאר את סיפורו של בן רב היוצא לנקום בפורעים שהשמידו את משפחתו. זוהי למעשה גרסת רומאן של בלדה קודרת מסוג אלו שכתב טשרניחובסקי אודות נושאים דומים. זהו ספר נדיר ביותר מסוגו בספרות העברית העכשווית, כמו רוב מפעליו של צלקה.

ספרו "בסימן הלוטוס", (הוצאת חרגול, 2002), הוא מעין רומן מתח מעניין מאוד העוסק בניסיונו של אקדמאי להכתיר צאצא מודרני של בית דוד כמלך מדינת ישראל ובכך להביא קץ או לפחות לירידה מסוימת במחלוקות השונות הקורעות את הישראלים. לכאורה חזרה לנושא המעסיק את צלקה בסיפוריו לילדים, הגיבור בעל היעוד. אך מאחר וברומן למבוגרים מדובר, המתאר את ישראל בשנות התשעים, לא הרשה צלקה לעצמו לספק סוף אופטימי, בניגוד לסיפוריו לילדים.

ולאחרונה פרסם את "ספר האלף בית" (2003), ספר אוטוביוגרפי העוסק באירועים שונים בחייו ובאנשים שונים בהם פגש, עליו זכה בפרס ספיר. האמת היא שצלקה ראוי היה לזכייה לא פחות ואף יותר בזכות רבים מספריו שהוזכרו קודם לכן. אבל ספר זה מסביר אולי יותר טוב מכל ספריו הקודמים (שחלקם עולים עליו בהרבה) את דרך המחשבה המיוחדת של דן צלקה, האיש המנסה להתמודד ולהבין מידי יום ביומו את הסביבה והתרבות הזרה והמוזרה, בארץ ובחו"ל. דן צלקה הלך לעולמו, אבלהמיטב שביצירתו יאריך ימים הרבה אחריו.

"הנוכל להיכנס אל העיר"?שאלה נדה.

"להיכנס ללוז? וכי מה טובה תצמח לך מכך? התחיי את, בת חלוף בין בני האלמוות? הלא נורא יהיה הדבר, כאילו נקלע אל ביניכם הפרפר, שחייו תחת השמש אך יום אחד... אוי לו לפרפר ואבוי לצופה בו"... (דן צלקה, "מלחמת בני ארץ בבני שחת" ע' 107)

הודעה על פטירתו בוינטהודעה על פטירתו של צלקה בנארגגבריאל מוקד על דן צלקההתל אביבי השקטאריאנה מלמד על דן צלקהראיון עם דן צלקהדן צלקה זוכה פרס ספירמה קרה בפרס ספיר חיי דן צלקה באנגליתראיון עם דן צלקהפרחיה בין שודדי היםדוד מלך ישראל חי וקיים ביקורת של שמעון גלבץבסימן הלוטוס . ביקורת מאת אבנר שץועוד ביקורתקטע מספר האלף ביתסקירה על ספר האלף בית ביקורת של אלכס בן ארידן צלקה והפיראטים במקור ראשוןמנהרת זמן כחול לבןבחזרה לימי התנ"ךהיכל התהילה של המדע הבדיוני העברי דן צלקה / אחד עשרה סיפורים - ביקורת מאת דן לחמן

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד