אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

גון באנוויל / הים


התמונה של דן לחמן

ג'ון באנוויל / הים. הוצאת ידיעות אחרונות
ג'ון באנוויל / הים. הוצאת ידיעות אחרונות

ג'ון באנוויל עמד בתחרות קשה השנה ברשימת המועמדים ל-פרס בוקר היוקרתי באנגליה. בין המתחרים היו כאלה שספריהם עדיין לא פורסמו בעברית אך השמות מרשימים: ג'וליאן בארנס, זיידי סמית, קזואו אישיגורו, אלי סמית, סבסטיאן בארי. בסופו של התהליך זכה באנוויל בפרס. לשנת 2006. ג'ון באנוויל הוא אירי וכמו כמה סופרים אחרים הוא משב רוח אחר בשפה האנגלית ובנושאי כתיבתו. בעברית פורסם ספר קודם שלו לפני כמה שנים ועבר לצערי עם מעט מדי תשומת לב. באנוויל איננו סופר קל. והים הוא ספר הדורש מאמץ כמעט נפשי, לא מפני שקורים בו דברים קשים, לכאורה קורה בספר מעט למדי. הספר כולו הוא ניסיון להיאחז בזיכרון, בהתרחשות נפש בשלוש רמות. הווה, זיכרונות מעבר רחוק ועבר קרוב. וברוב הפעמים הזמנים מתערבבים ממשפט למשפט. כמו אצל מרסל פרוסט, כמו אצל רבים אחרים שכתבו על הזיכרון, גם באנוויל מתחיל אותו מנקודה מסוימת בהווה המחזירה אותו למקומות שונים בעברו. בספר זה, זו עיירה קטנה על החוף האירי לשם בא הגיבור, מארדן. והמקום הוא זה שיתחיל להעלות בו את הזיכרונות.הוא מגיע לעיירת החוף בה היה מבלה עם משפחתו את חופשות הקיץ בילדותו. הבניין והמקום סבוכים ברשת הזיכרונות שלו. היום הוא עסוק מזה שנים אחדות בכתיבת מונוגרפיה על בונאר. אחד מאחרוני הציירים האימפרסיוניסטים, והוא יודע שלא יגמור את העבודה כי אין לו מה לחדש בנושא בונאר.אלא שהאופי של הציור האימפרסיוניסטי שבו עסוק מארדן מכתיב ל-באנוויל סוג כתיבה המנסה להתקרב במלים אל כתמי הצבע של הציירים האימפרסיוניסטים. הכל מרומס כתמי דברים, צבעים הנראים כדהויים מעט.

"בציורי האמבטיה האחרונים של בונאר, שנעשו כשמארת (אשתו.) הייתה בת שבעים, הוא עדיין צייר אותה כאותה נערה שחשב כשפגש אותה בפעם הראשונה. אם כך, מדוע עלי לדרוש מעצמי ראייה מדויקת יותר מזו של אמן טראגי גדול?"

ואכן מארדן זוכר את האנשים שהשפיעו על עברו צעירים. הם לא יכלו להזדקן בזיכרון. "והנה אני שוב כאן,הילד מן הימים ההם, שהשמין, האפיר למחצה וכמעט הזקין." אלא שהזיכרונות, עוסקים בער שלו בילד צעיר מאוד ובילדים אחרים מסביבתו.העבר הקרוב שמארדן חיי בו, כולל את מותה של אשתו מסרטן בשנה האחרונה, ההווה איננו חלק מחייו. ובמהירות מתחילים להציף אותו הזיכרונות על ילדותו, העיירה אליה חזר עכשיו לנוח, מקום שהוא המפתח להעלאת הזיכרונות על משפחת נופשים אחרת, שתשפיע על חיי הרגש שלו. אל היום בו התעוררה בו אהבת הנעורים הראשונה שלו, זו שגרמה לו להבדיל לראשונה באחרותם של האחרים, לא להיות סובב רק בתוך וסביב עצמו. בעתיד, שזה ההווה שלו יחזור אל עצמו יותר מאשר אל האחרים, עם השנים. הוא נזכר בקיץ בו פגש עולם של אנשים עשירים. הימים בהם החל מתבייש בהוריו, בעיקר באמו המתרחצת בים במשמניה, מול גופם הנאה של המשפחה האחרת, משפחת גרייס (חסד) האריסטוקרטית.

"מעולם לא הייתה לי אישיות, לא כפי שיש לאחרים, או לא כפי שהם חושבים שיש להם.....הכרתי את עצמי יותר מדי טוב ולא אהבתי את מה שהכרתי"

בין שתי האמירות הללו מתקיים הספר. הניסיון לבין ולהסביר את האישיות, זו שישנה או איננה, והניסיון ללמוד לאהוב, או לפחות להסביר את מה הוא לא אוהב בעצמו ולמה.מארדן הוא מספר הסיפור. הוא זה שנותן גם את הפרשנות שלו למצבים שהוא מתאר, וכאן הולכת ונפער מרחק בו הקורא רואה דבר אחד והוא בהצדקת עצמו רואה דברים אחרים. והכל במרומז. הוא אנגלי עצור מאוד, כמעט פאסיבי מדי. חוסר היכולת העצורה שלו להתייחס למחלת אשתו. מריבות עם בתו "אסור לה לצעוק עלי לא מגיע לי שיצעקו עלי ככה" הוא חושב אחרי שעצבן אותה וגרם למריבה. הם אלו המקבעים בעינינו את דמותו לאורך הספר.האם נו אמורים לחבב אותו? ג'ון באנוויל מקשה עלינו. הוא מצליח לעתים לגעת ללבנו, אך לא ממש לחבב אותו. כשהוא מתייחס למחלתה של אשתו הוא מתאר:

"כשגופה של אנה בגד בה והיא החלה לפחוד מפניו ומהאפשרויות הזרות הטמונות בו, פיתחתי בתהליך העברה מסתורי שאט נפש הולכת וגוברת כלפי גופי"

זה לא שאין תהליכים כאלה בין בני זוג, ובוודאי שבמצבים קיצוניים, הריון או מוות, לעתים קרובות בן הזוג עובר חוויות נפשיות משלו הקשורות לאירוע, ההבדל הוא במידת החשיפה העצמית שבה נחשף לנו מארדן הספרותי. שעסוק כה הרבה בעצמו ומנסה לבחון ולהבין כל בדל תחושה שלו. השאלה כיצד מועמד הדבר בתוך המחשבה. בחלומו הוא כותב צוואה במכונה שחסרות בה האותיות א.נ.י. אך כמה משפטים אחרי הוא יכול לסכם מצב ולהגיד "כאלה אנחנו, כלי קטן של עצבות, מפליגים בדממה העמומה הזאת מבעד לחשכת הסתיו" ומיד היחס אליו משתנה לרגע.אחד הנושאים החוזרים בספר הוא המבט. נקודת מבט. הפירוש שניתן לדברים בעקבות המבט. הכומר מזהיר את מארדן שהמבט הוא חטא לא פחות קטן מהעשייה, מהתשוקה. המבט הוא זה הגורם להשתוקקות המובילה לחטא הגדול אך המבט הוא גם זה המפרש לו את המראות ואת המציאות. רק דרך המבט שלו באנשים ובדברים סביבו הוא יכול לקבוע את יחסו אל הסביבה.אך מעבר למבט ישנה גם האמירה. מארדן רוצה להיאמר. שיאמרו עליו כך או אחרת. שנבין ונגיד עליו דבר מה. ג'ון באנוויל תוחם את גבולות האי שהוא האני של מארדן, דימויי הים חוזרים לאורך כל החלק הראשון של הספר פעם- הדממה כבדה כמו הים. פעם אחרת - גלים מתמוטטים שוב ושוב בחספוס חדגוני על החוף. כשהוא שוחה, המים מחליקים על זרועותיו כסאטן שחור. באנוויל חי באנגליה אי מוקף ים כמובן. ואחת השורות המפורסמות בשירה האנגלית "אף אדם אינו אי. כל אדם מחובר ליבשת" מוכרת ל-באנוויל המכיר את הים, ומנסה להתחבר ליבשת, אישיותו וחייו.הים מעבר לדימויים מופיע לרגעים, הים בו כמעט טבע כששיחק עם אביו, המקום בו שיחק עם התאומים של משפחת גרייס. החוף בו נגלו לו הבשרים של נשים. והים שעלה על גדותיו, שהיה בגאות גדולה כשדרמת חייו הצעירים התרחשה על חופו. הים.מלבד עבודת הזיכרון האנושי הספר מכיל עלילה שהיא דקה מאוד. מרכזו הוא הזיכרון. מעשה המרכבה שעקבות הזמן האבוד מנסה לחולל בעבר. עבר מזמנים שונים המנסה להתחבר לעבר אחד בעל משמעות.אנו זוכרים את העבר חסר תנועה, הוא אומר. אך ישנה תנועת מאורעות ואנשים בתוך העבר גם אם מארדן עצמו אינו זע בתך העבר. מארדן של היום נע ומחפש את מארדן הישן של אז.הספר בעל העלילה הקטנה מאוד כתוב ברגישות ובשפה המושכת את הקורא עמוק אל תוכה. הרגישות, לוח הצבעים של המלים, הניסיון להגדיר רגשות בדיוק הרב ביותר הופכים את הספר לחווית קריאה גדולה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן