אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אנא בשם / שרה פרידלנד בן ארזה - ראיון


התמונה של שושנה ויג

אנא בשם / שרה פרידלנד בן ארזה. הוצאת עם עובד
אנא בשם / שרה פרידלנד בן ארזה. הוצאת עם עובד

שרה פרידלנד בן ארזה, בת למשפחה חסידית, בת למוכר ספרים ברובע המוסלמי בעיר העתיקה ובעל הוצאת ספרים, הוציאה את ספר שירים "אנא בשם" בהוצאת עם עובד בשנת 2006. זימונו של הספר לידי עורר את סקרנותי באשר לדמותה של המשוררת שרה פרידלנד בן ארזה. והרי לפניכם שיחי עם שרה.

1. זהו ספרך הראשון, ספרי כמה מילים על עצמך, כיצד את מציגה את עצמך בפני קהל הקוראים.

אני בת למשפחה חסידית שוחרת ספר – בת למוכר ספרים ובעל הוצאת ספרים, נכדה ואחות למושכים בשבט סופר. גם אבי הספיק להוציא ספר משל עצמו קודם שנפטר, על ר' צדוק הכהן מלובלין. כל הכתיבה הגברית שבסביבתי הקרובה היתה קשורה לספרי קודש ולימוד תורה.

במסגרת עבודת הדוקטורט שלי אני חוקרת את דרשות האדמו"ר החסידי ר' צדוק הכהן מלובלין. סבא רבא שלי היה חסיד ישיר של אדמו"ר חסידי זה, שבכתביו עסקו ועוסקים במשפחתנו מאז.

לאחרונה ערכתי כעורכת אורחת (לצד חוה פנחס כהן) שלוש חוברות של כתב העת 'דימוי', שעסקו בנושא 'על כתב ועל פה'. נושא שלימדתי אותו במסגרת בית מדרש אלול.

ערכתי גם קובץ מאמרים בנושא 'בת מצוה', שיצא בהוצאת מת"ן. בשנים האחרונות לימדתי במדרשות שונות לנשים - מדרש, ניגון וחסידות וכן בבית מדרש 'אלול', שלמדתי ולימדתי בו מראשיתו. הייתי גבאית בקבוצת תפילה לנשים, שם אני עדיין מתפללת. נשואה ליעקב ואם לאליה, אהבה ועלי באר. נולדה בירושלים וחיה בה.

הסבירי את השם שלך, פרידלנד בן ארזה.

פרידלנד הוא שם משפחתו של אישי. לאחר פטירת אבי, לפני כשש שנים, הוספתי לשמי גם את שם נעורי – בן ארזה.

2.שרה, ברור לקורא גם למי שאינו בקיא עד תום במקורות היהודיים שאת בוחרת להשתמש במקורות היהודיים בספר בכל השירים, האם את מייחדת את הספר לאנשים שיש להם זיקה למקורות בלבד? האם קיבלת תגובות מאנשים שלא מחוברים לדת בטבורם?

השימוש במקורות היהודיים בשירי אינו נעשה מתוך הרצון לפנות לקהל מסוים ולא לקהל אחר. אני כותבת מתוך עולם יהודי עשיר שזכיתי לשרות בתוכו מאז ילדותי. זוהי גרסא דינקותא שגרסתי באופן טבעי. אכן אינני מסננת את כתיבתי, כך שתהיה נהירה לאנשים שהידע התרבותי הזה שלהם מוגבל יותר, שכן חשוב לי לכתוב מתוך כל המכמנים הללו. זו לשוני, ואני שמחה בה. עד השנים האחרונות, שבהן החלה לפרוח העברית הרזה, קיימת מסורת עשירה מאוד בשירה העברית החדשה של כתיבה בעברית, המכילה רבדים טקסטואליים ולשוניים רבים, ולא היה קשר בין שימוש ברובדי הלשון הללו לבין שאלת שמירת המצוות של הכותב או של הקוראים. השירה העברית במיטבה לא נכתבה על ידי 'שלומי אמוני ישראל' ולא פנתה דווקא אליהם, ובכל זאת הייתה גאה בקרקע הטקסטואלית הרב-דורית שבה היו נטועים שורשיה.

קיבלתי תגובות מאנשים שונים, דתיים ושאינם דתיים. כמובן, ככל שרגישותם הספרותית והכרת העברית שלהם עמוקה יותר, אני מניחה שהם נחשפים לרבדים רבים יותר בשירי. הספר יצא בהוצאת 'עם עובד'. עד כמה שידוע לי ניצה דרורי, עורכת השירה של הוצאה זו (ושל כתב העת 'אלפיים') אינה "מחוברת לדת בטבורה", והיא ראתה לנכון להוציא את שירי בעם עובד, הוצאה שאינה פונה אל ציבור יעד דתי במיוחד.

3. הספר מחייב מעין התייחדות ומציב לקורא חוויה שונה וייחודית. אכן טעמם של השירים הוא חד פעמי, את בשירים רבים יוצאת מנקודת האישה הדתית המאמינה המקדישה את רחמה למען האמונה, אינני בטוחה שהבנתי את כוונתך במילים "מקדישה את רחמי למען האמונה". תהא אשר תהא התשובה לשאלה הזאת – אינני כזאת. אבל יחד עם זאת יש בשירה התרסה שמופיע לרוב בסיום הפואנטה השירית, את מוכנה לפרוש את התזה שלך השירית?

לדעתי לא מדובר כאן בתזה שירית, אלא ביחס לאמונה ולא-ל כפי שהוא משתקף בשירים. אכן, האפשרות המוענקת לי בכתיבת שירה היא להעמיד שברים שונים של תפיסות עולם, שאינני יודעת איך ללכדן לכדי תזה אחת. בנושאים אלו, שאני מתחבטת בהם כל חיי, יפה לי המדיום השירי ממדיומים של כתיבה מסאית או אקדמית פילוסופית או תיאולוגית, שכן בכל שיר אני מבקשת לבטא פן אחד, שבריר, של אמונתי או חיפושי אחריה – התרסה או געגוע, בעיטה או כמיהה, תהייה או הישענות.

מדוע את צריכה לומר את ההתרסה הזאת?

אינני צריכה לומר דבר. אני כותבת מתוך מגוון המקומות הללו, והשירה מאפשרת לי לתת מבע לכולם, בלא להידרש ליצור מהם מערכת אחת, לכידה ונאה, שאוכל לנסחה באופן נהיר, להצדיקה ולנמקה ולפרוס אותה כמצע חינוכי. לחיות בין כל התחושות וההיבטים הללו – זה כבר קשה ומותח הרבה יותר מאשר לכתוב מתוכן. במובן הזה – קל יותר לכרוך את השירים בין כריכותיו של ספר מאשר לסדר את הגעש הנע בחיים. אם את רוצה דוגמאות לתנועות האמונה/התרסה הללו – הרי הן לפנייך:

- בשיר הראשון שבספר אולי יש התרסה נגד האומן שבנני אשה, כנגד הדרך שבה נרקמת נשיות סביב הרחם, שבעברית הוא קרוי גם קבר.

- מנגד – בשיר על הגר "באר לחי רואי" אני משכתבת את סיפורה של הגר באופן מנחם ומפויס. הא-ל בשיר זה מיוצג דווקא על ידי הלובן העליון שבעין, מידת החסד. ראייתו את הגר במדבר הסומא גואלת אותה.

- בתווך – אציין שיר של אמונה מפוכחת, המשתאה מן האמונה התמימה -

מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ 

מַה לָּךְ פֹּה מְעָרַת צוּר,

שֶׁהִתְגַּלְגַּלְתְּ כָּאן רַחֲמִים בְּלֹא מִדָּה

אֲגָלִים מִן הַיָּם מִתְעַבִּים בָּךְ

וּמִן הַבְּאֵר הַחֲלוּמָה בַּיָּם מְבוֹא הַכַּרְמֶל,

וּלְדֹק דִּמְמָתֵךְ מָה,

שֶׁנִּתְעַבָּה הֶמְיָה

כְּכַף תִּינוֹקוֹת קְטַנָּה

 

מִי אַתְּ

הָרוּחַ הַתּוֹלֶשֶׁת מֵחוֹרֵב

נִקְרָה חֲתוּמָה כַּקֶּבֶר

דְּחוּסַת אִלְּמוּת קָשָׁה,

הָרוּחַ הַנּוֹשֵׂאת נִקְרָה, שֶׁדָּפְנוֹתֶיהָ חֲרוּכוֹת קִנְאָה,

אֶל תַּחַת אֹרֶן כַּרְמֶל וְרִמּוֹנוֹ

 

וּמִי אַתְּ רוּחַ בַּיְּהוּדִים,

שֶׁתָּלוּ כָּאן לְמַרְגְּלוֹת כּוֹכַב הַיָּם

פָּרוֹכוֹת חֶמְדָּה זֹהַר וּתְהִלִּים,

וְקָשְׁרוּ חוּטִים אֲדֻמִּים וְסִרְטֵי צִבְעוֹנִין בִּזְקַן הַדִּינִים שֶׁל אֵלִיָּהוּ

 

וּפָתְחוּ אֵלִיָּהוּ

בשיר זה אני תוהה על הגלגולים שגלגלו בני עמי את הנביא הַקַּנָּא המקראי והפכו אותו לדמות של סבא רחום, אני משתאה מקישוטי הסרטים הצבעוניים שבהם מקשטים יהודים את מערת אליהו שבכרמל הירוק והכחול, וכיצד הגיע המערה מחורב, מהמדבר אל תחת אורן כרמל ורימונו, מול חוף שקמונה. זה שיר שבו אני מבטאת מודעות להתפתחויות החלות במסורת, משתאה להן ומברכת עליהן.

- יש שירים שבהם משתקפות חוויות שונות, אפילו מהופכות, שאירעו לי מתוך לימוד תורה. לימוד התורה שלי – גם אם הוא עיוני ואינטלקטואלי, אף פעם אינו נעדר גם את המימד הרגשי. לכן תמצאי כאן למשל שיר שעוסק בחוויה של ריגוש גדוש עד קצותי ומעבר להם, שיר שנכתב מיד כשיצאתי משיעור שבו הייתי מבוהלת מעוצמתה של חווית החידוש שבלימוד תורה (עמ' 30) -

פָּחַדְתִּי וְרָחַבְתִּי

וְלֹא הֵפִיסוּ תּוֹרָתִי הַטּוֹרֶפֶת בִּי

לֹא חַדּוּת הָרוּחַ הַחֲדָשָׁה

וְלֹא הֲמוֹנֵי עֲנָנִים שֶׁבָּלַעְתִּי בַּשָּׂדֶה

גַּם לֹא מַבָּט מְאַרְגֵּן שֶׁשִּׁלַּחְתִּי

בְּהֵדֵי מִלּוֹתֶיהָ

שֶׁכֵּן יוֹלֶדֶת מְסֻכֶּנֶת תּוֹרָתִי

כְּרָעַיִם אֲנִי לְמִטָּתָהּ

אחרי השיעור הראשון על צאצאי מדרש וכנגדו שיר של מרירות מול חוויה בית מדרשית שהותירה אותי בריקותי (עמ' 31):

מְלֵאָה הָלַכְתִּי לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת,

יַלְדָּה וְהָרָה,

וּפֶה פָּצִיתִי בִּשְׁקִיקָה

לָתֵת לַעֲמוּסֵי בִטְנִי טֶרֶף -

מְגִלַּת סֵפֶר.

 

הֵמַר לִי שִׁדְפוֹנָהּ,

עָנָה בִי מְאֹד,

וַתְּהִי בְמֵעַי הַמְּגִלָּה

לְהֶבֶל לְהֶגֶה לְהִי לְדַק,

לְכוֹס שֶׁל עִקָּרִין.

צָבָה יָצָאתִי מִבָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת,

חֲלוּלָה וּמְחֻלָּלָה,

מָרָה.

- שירים אחרים נכתבו בעקבות חוויה חושית של מגע עם ספר התורה. זה כבר לא המפגש העיוני-לימודי אלא בתוך הקשר של תפילה במסגרת קבוצת תפילה אורתודוכסית של נשים. בקבוצה זו (ואני מדייקת: לא מניין נשים. אין דבר כזה מבחינת ההלכה האורתודוכסית), שבה אני משתתפת, אנו מוציאות ספר תורה אמתי (דיו על קלף בהמה, עטוף במעיל קטיפה....) וקוראות בו את פרשת השבוע. לאחר שנים שנשים הודרו לא רק מלימוד תורה אלא גם מהמפגש הישיר עם הספר בבית הכנסת, החוויה הזאת הולידה בי את -

שְׁלֹשָׁה שִׁירֵי תּוֹרָה

*

תַּרְדֵּמַת חֵיקִי חַמָּה,

בַּעֲדָהּ אֵימָה תַּמָּה נוֹפֶלֶת,

מְצַמְרֶרֶת כְּגִרְגּוּרֵי תּוֹרִים.

וּמִבַּעַד לִקְטִיפָתֵךְ,

קְצוּבַת פְּעִימוֹת אַתְּ,

תָּגִים דַּקִּים מְשַׁחֲרִים חֲרִישִׁית.

נִטְרָף בִּי הַדָּם.

נִטְרָף בּוֹ הֵדָם.

 

אַךְ עַצְמִי אַתְּ

אַךְ בְּשָׂרֵךְ אֲנִי

 

*

לֹא בַּמְּעִיל הַגּוֹלֵל לָךְ

גַּם לֹא בְּאוֹתִיּוֹתַיִךְ מְשֻׂרְטָטוֹת שׁוּרָה

הִטְבַּעְתִּי פִּי.

אֲנִי לְמַעֲרֻמֵּי עוֹרֵךְ נָשַׁקְתִּי,

לְתִינוֹקַיִךְ גְּנוּזֵי בִּגְוִיל.

בָּרִיק שֶׁלִּי הָיִיתִי רוֹבֶצֶת,

בְּשַׂרְעַפַּי עוֹלָלַיִךְ יְשַׁעַשְׁעוּ נַפְשִׁי עֲקָרָה,

תָּגִּים עֲטָרוֹת לְרָאשֵׁיהֶם,

וְזִיו עוֹלָם שֶׁל טֶרֶם אֶל פִּיהֶם יָזוּב

מִשָּׁדֶיהָ שֶׁל שְׁכִינָה.

*

עַל סִפּוֹ שֶׁל הֵיכָל הוֹתַרְנוּ רְדִידִים וּשְׁבִיסִים,

בְּבוֹאֵנוּ לִקְרָאתֵךְ צְמִידִים הִשַּׁלְנוּ וְטַבָּעוֹת וְקִשּׁוּרִים,

יָפוֹזּוּ זְרוֹעוֹתֵינוּ רֵיקוֹת נִכְחֵךְ.

קוּמִי, מַלְכָּה אֲסוּרָה כַּדָּם,

פְּרוּשָׁה בְּשַׁרְשֶׁרֶת בְּאָרוֹן בְּהֵיכָל.

מִקּוּרִים הִתְנַעֲרִי,

יְלָדוֹת יָלַדְנוּ לָךְ

לִפְתֹּחַ דְּלָתַיִךְ, לְהַנְעִים לָךְ זְמִירוֹת.

 

בְּנָסְעֵךְ מִן הַשַּׁרְשֶׁרֶת וְהָאָרוֹן וְהַהֵיכָל

דָּלַק חָזֵךְ אוּרִים

אַחֲרֵי נַפְשִׁי עֲרֻמָּה

- נֶפֶשׁ מִבֵּיתָהּ יָצְאָה לְהִתְלַחֵשׁ עִמָּךְ.

מִבֹּהַק תֻּמָּיִךְ, מִכְּלִמָּתִי,

עַפְעַפַּי מִקְלָט.

 

אַךְ מִשֶּׁהֻתַּר אַבְנֵטֵךְ וְהֻפְשְׁטָה הַגְּלִימָה

מִשֶּׁהוֹשַׁטְתְּ לִי צַוָּארַיִךְ לִקְרִיאָה

תַּמָּה,

שׁוּב אֲנִי חֵיק,

אֵם מִשְׁתָּאָה לָךְ וּפְקוּחָה

לְהִזָּהֵר בְּמַרְפֵּסֵךְ.

כל השירים הללו פונים אל התורה, ממקום של קשר חם, עד כדי הזדהות - אַךְ עַצְמִי אַתְּ / אַךְ בְּשָׂרֵךְ אֲנִי, מצד אחד, ומצד שני תחושת הריחוק והכבוד כלפי התורה, המלכה, שהייתה 'אסורה כדם', עלינו הנשים, ועתה היא מותרת למפגש עמנו.

יש משהו במפגש עמה, שקורא אלי, כאשה להשיל את מחלצות התרבות לקראתה. המפגש עם התורה בעירומה - שכן גם ממנה הפשילו את מעיל הקטיפה והאבנט - תובע גם ממני לבוא אליה חשופה. אך העמידה אתה בחיקי, הופכת את התורה למעין בתי התינוקת, הפגיעה. הייראה המתלווה אל החזקת ספר התורה, מזכירה לי את היראה שבהחזקת תינוקת רכה מאוד, שעלי להיזהר במרפסה. אני אמה של התורה.

- שני שירים בספר הוקדשו לנשים יהודיות בנות המאה ה-19: הפואמה על הבתולה מלודמיר ומחזור השירים 'אשת', על אשתו של ר' צדוק הכהן מלובלין, מושא המחקר שלי, שבו תוכלי למצוא אולי גם התרסה ותרעומת. אביא כאן רק את הפתיחה לפואמה ואת שורותיה האחרונות:

חנה רחל מלודמיר

היֹה היתה או לא היתה אשה אחת. אומרים: צדקת היתה. אומרים: חכמנית. והיתה מעניקה ברכה ותורה ועצה לחסידיה וחסידותיה. אדמו"רית. אומרים: ומשסירבה לנישואין נודתה ועלתה לירושלים. ויש אומרים: תפילין היתה מנחת ועטורה בטלית התפללה לפני הכותל המערבי.

עתה אומרים: מצאנו חלקת קברהּ, והיא רשומה בפנקסי ווהלין חדש בהר הזיתים – "הרבנית הצדקת חנה רחל בת מניש", ויום פטירתה – כב בתמוז תרמ"ח.

מצֵבה העמדנו על כל האמירות הללו.

על אגדות שקיומן משוטט בין עולמות רובצת ממשיות לוח אבן.

בין עצמותיה, הנרקבות שם או לא, לבין רוחה הרוחפת-אולי, לבין המצבה שגילו בנות דורי על קברה - שם אני.

לילה מבקשת נפשי להינשא על משבי תפילות שלוחשת אדמו"רית דחויה וערטילאית ממקומה-לא-מקום עפר של הר הזיתים, נִכחה, לעבר המקום, משתיתו של עולם.

לילה אתערבל בצללית אשה אחת לבושת שחורים, נהמותיה יונים.

 

...אֶבֶן רַכָּה כִּסִּינוּךְ וְשִׁיר עֶרֶשׂ

שֶׁלֹּא תִּצְטַנְּנִי:

"לִינִי הַלַּיְלָה

וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב - יִגְאָל

וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ - וּגְאַלְנוּךְ אָנוּ,

לִינִי הַלַּיְלָה

שֶׁבְּנוֹתַיִךְ עוֹשֹוֹתַיִךְ, שֶׁבְּנוֹתַיִךְ אִמּוֹתַיִךְ."

את הפואמה הזאת, שראשיתה וסופה הובאו כאן, הקראתי בטקס שבו נשים ערכו לראשונה אזכרה על קברה של חנה רחל מלודמיר, לאחר שעיצבו מצבה והעמידו אותה על הקבר בהר הזיתים. הטון הנמלץ והחגיגי שבשיר הזה, שאינו אופייני לכתיבתי, נבע כנראה מכך שהשיר נכתב כביטוי להתרגשותי כשהשתתפתי - כמשתתפת מודעת מאוד - בתהליך של כינון מיתוס. למעשה אפשר לראות בו אפילו טקסט פארא-ליתורגי.

- את מחזור השירים 'אשת' כתבתי כשלא יכלתי להמשיך לכתוב על ר' צדוק הכהן מלובלין, בשלב מסוים בדוקטורט. הרגשתי אז שאשתו הראשונה הנטושה, בת בלי שם, תובעת ממני לתת לה קול. הסיפור עליה מצוטט במוטו של השיר. גם המחזור "תפילה" הוא נוקב וקשה – ובו אני מתמודדת עם מקומי בתפילה.

4.יש גם תחושה שאת כמשוררת, אף שאת משוררת "מתחילה" את רואה בכתיבת המילה מעין שליחות, ויש שירים שאת מדברת על ההסמכה שלך, הגיע העת לכתוב להוציא ספר, אני עושה פראפרזה לשירים שלך, מנין מגיעה אישה כמוך לתביעה הפנימית הזאת?

אני מבקשת להפריד בין מעשה הכתיבה, שבו אינני 'מתחילה', לבין ההחלטה, החדשה יחסית, להוציא ספר. אני כותבת כבר שנים, ומוצאת במעשה הזה, של יציקת מחשבה או תחושה במלים – כשהוא עולה בידי – את אחד הטעמים המרוכזים ביותר של חיים שאני מכירה. תשוקות הכתיבה שלי דחפו אותי לבקש עוד מן הטעם הזה, טעם הרצוא ושוב בין הזיקוק המילולי לבין הבחינות החוזרות של נאמנותי למה שמוליד את השירים, ושוב אל השפה, וממנה – עם מטענים נוספים שהיא מציעה לי, אל גלעין האני. התהליך הזה מעניק לי אושר ומאשר את קיומי.

*

אֶל נְקִיקָיו שֶׁל יָם אֶלָּפֵת

לֹא אֶסַּע מִיָּם

חֲבוּיָה וּדְבוּקָה בְּסִתְרֵי אֲפַרְכְּסוֹתָיו

לֹא אֶסַּע מִיָּם

שֶׁתְּהוֹמוֹתָיו פִּיּוֹת פִּיּוֹת

וַאֲנִי תַּפּוּחַ וַאֲנִי רִמּוֹן,

שֶׁבְּאוֹפַנָּיו אֲנִי מִסְתַּחְרֶרֶת

וְאֵין לָנוּ שִׁעוּר, וְלֹא מַעְצוֹר לָנוּ

 

לֹא אֶסַּע מִיָּם

הַמַּבְקִיעַ בִּי שִׁירָה

היום כשאני קוראת את השיר הזה אני נמשכת אל המתק שבהיותי שיר, שבהיעשותי שיר. ההכרעה להוציא ספר לאור נוגעת כבר גם להתפתחויות במישורים אחרים. כפי שאמרתי לך, דמויות גדולות שבצלן גדלתי היו אנשי ספר וכתיבה (לא במקרה – כולם גברים), וכנראה תמיד חשתי שהמעשה הראוי בחיים הוא עשיית ספרים. רק בשנים האחרונות, הסתבר לי יותר ויותר דרך קריאה שקראתי בשירי עד כמה חשוב לי לעשות ספר משלי.

5.את בוחרת לפנות לנשים ולא פונה כמעט לגברים, רק לאביך את פונה בסיום הספר. את פונה גם לשכינה כאל יישות נשית, גם לבת שהיא כנראה, בתך. השירה שלך פמיניסטית דתית בצורה מקורית, את גם מתארת איזו "נזירה" חנה רחל מלודמיר, עמ' 36 יהודיה שבנות מגיעות אליה לבקש ברכות. מדוע בחרת להעצים את הקול הנשי הסובל על פי רוב בשירתך. שזו בהחלט שירה אמיצה ודוברת אמת?

מבחינת הפניות בספר – אינני בטוחה שזה מדויק. ברוב השירים בספר אין כלל פניות. אכן השירים בעמודים 11, ,16, 36, 42, 46 פונים אל נשים, אך לעומתם ראי את השירים בעמודים 12, 13, הפונים אל גברים וכן השיר שכתבתי לסבא – עמ' 58 ולאבא 59, 61. שירי התורה בעמ' 33-35 – פונים אל התורה עצמה, ולעומתם שירי עמידה בעמ' 49, 51, 53, 54, 55 פונים אל הא-ל, דמות 'גברית'.

אין בשירים מצע אידיאולוגי ובחירה פוליטית "להעצים את הקול הנשי הסובל". כשאני רוצה להעצים אני עושה זאת בחיים במסגרות שבהן אני מלמדת יהדות וחסידות לתלמידות, או בפעילותי במסגרת תפילת הנשים או במסגרת 'קולך', ברית נשים דתיות הנאבקות למען זכויותיהן של נשים. בשירים אני מבטאת את הכאב שנצבר בי דורות. חוויות ההשתקה, ההדרה, לעתים המעיכה, שעברתי בלימודי בבית ספר 'בית יעקב' בילדותי, נצברו בי ונשתמרו בי לא רק כסבל פרטי. לכן חשוב לי לפנות בשיר לחנה רחל מלודמיר, ולספר לה על המהפכה המבורכת שאותה מקדמות בנות דורי בכל תחומי העשייה בעולם היהודי.

עם זאת, כפי שעניתי בתשובתי לשאלתך השלישית, שירים רבים אינם נובעים דווקא ממקום פמיניסטי לוחם או מיוסר, אלא מתוך חיוניות המפגש המחודש והרענן של בת הדור שבו הותרה הגישה אל התורה לנשים.

6. הספר מכיל שני שערים האחד "שתוקית" והשני "אבות", בוודאי נתת דעתך למסמנים האלה. את מוכנה להסביר את המשמעות של המילים, ויש בוודאי חידוש לשוני שטבעת במילה "שתוקית".

שתוקי – הוא כינוי הלכתי לאדם שלא ידוע מיהו אביו. שכשהוא שואל לשם אביו משתיקים אותו. עבורי המלה הזאת מכילה מצד אחד את ההשתקה שלי כילדה, ומצד שני את השתיקה הקשורה למבוכות, לבושה ואשמה הקשורה לתהיותי הדתיות.

לדעתי, יש מתח בין שני שמות הספר. שתוקי הוא מי שאינו יודע מיהו אביו. מולו, בשער השני, אבות, אני כותבת מתוך התרפקות והיאחזות בדמויות אבותי, ובראשם אבא וסבא זכרם לברכה ובניגוניהם. מצד אחד זכיתי להיוולד למשפחה מאוד מושרשת, בעלת מסורת חמה וחיה, עשירה בניגונים – שגם להם הדים בספר – ובעברית ובתורה, ומצד שני שאלות יסוד המציקות לי כאדם מודרני ופוסט מודרני אינן מוצאות מענה פשוט במורשת עשירה זו.

7.בשיר שתיה בעמ' 9, את מתארת אישה באמצעות מטאפורת לבנים, הלבנה המרכזית היא בטנה של הדוברת. האמן שבנני אשה, בוודאי כוונתך למושג האלוקי, מדוע את כותבת על בניית האישה באמצעות לבנים? השיר גם מתמצת את גורלה של האישה במגזר הדתי, האם אני צודקת?

לא חשבתי על השיר הזה בקונטקסט החברתי-מגזרי כלל. המלים הפותחות את השיר מתייחסות לא-לוהים. (השווי לאגדה על ר' שמעון והמכוער מהתלמוד הבבלי תענית כ ע"א. שם אומר המכוער לר' שמעון "לך אמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית"). האשה בנויה מלבנים בשיר, כנראה בהשראת השימוש בפועל "ויבן" בבריאת האשה בבראשית: "ויבן ה' אלוהים את הצלע לאשה". פסוק זה והמדרשים עליו עוררו בי לראות באשה מין מבנה. בחרתי לבנותה לבנים, בשל הרצון התרבותי לביית אותה כל כך - אמהות, אגדות ודרושי מוסר. הכל מוסדר מסביב, אלא שלב הכל הוא העוברה המתה. (– התמונה מזכירה את האגדות על התינוקות העבריים במצרים?) כאילו מרוב מבנים מת המרכז.

שְׁתִיָּה

 

הָאֻמָּן שֶׁבָּנַנִי אִשָּׁה

לְבֵנָה אַחַת בְּמֶרְכַּז בִּטְנִי הִנִּיחַ,

שֶׁעֻבָּרָה מֵתָה מְשֻׁקַּעַת בָּהּ.

לְבֵנִים מִימִינָהּ וּמִשְּׂמֹאלָהּ מִלְּפָנֶיהָ וּמֵאַחֲרֶיהָ

אִמָּהוֹת אַרְבַּע,

וְיָפֶה יָפֶה טִיַּח, לִשְׁלוֹם מְנוּחַת מִשְׁכָּבָהּ.

עַל הַדָּם הַקָּרוּשׁ תְּכַפֵּרְנָה לְבֵנִים אֲחָיוֹת רַבּוֹת

סָבִיב סָבִיב בְּכָל יוֹם

בֹּקֶר וָעֶרֶשׂ

אַגָּדוֹת וּדְרוּשֵׁי מוּסָר.

8. תחושת נטישה בשיר נסעת, שיר מאוד חזק של נטישה ובו פנייה לדמות גברית, שכפי שאמרתי מאוד נדירה בשירתך, מי הוא אותו נוטש? האם את יכולה לסוור את עיניי הקוראים?

נָסַעְתָּ

 

כְּרֶגֶלֹ שֶׁנִּפְעֲרָה מִגֶּבֶס אֶל אֲוִיר

וְלוֹמֶדֶת אֶת עוֹרָהּ -

אַף אֲנִי, מִשֶּׁנָּסַעְתָּ,

כְּתִינֹקֶת מְמַשֶּׁשֶׁת קְצוֹתַי הַחֲדָשִׁים.

זָרוּת מִתְרַגֶּשֶׁת עָלַי.

פְּעִיָּה עַל אָזְנִי מִתְגַּלְגֶּלֶת,

מִפִּי יָצְאָה לָשׁוּט.

וּלְשׁוֹנָהּ זָרָה.

דווקא לא חוויתי את השיר הזה כשיר אודות נטישה, אלא יותר כשיר על פרידה שיש בה ריגוש של היכרות האני כשלעצמו, על קצותיו החדשים, שהיו לרוב מכוסים-מחוברים. בניגוד לשירים כבדים שיש בספר, את השיר הזה כתבתי, וכך גם אני קוראת אותו, כשיר שיש בו אפילו חדווה רעננה.

9. מוטיב הבטן מופיע בהרבה שירים, את מוכנה להסביר את מרכזיותה של הבטן? ואפילו להעתיק לי ציטוטים מובחרים עם ניקוד. זו בעייה בעבורי כשלך יש את המקור עם הניקוד. אני רוצה כתבה משובחת.

זה נכון. הבטן אכן מופיעה בשיר הראשון (שתיה, שהבאתי קודם בניקוד), בה הבטן היא מין מרכז נשי, אך הוא מכיל מוות. לעומת זאת בשיר על הגר (באר לחי ראי) החיות הפוריה מתחילה דווקא בבטן –

כִּי מַיִם רַבִּים בְּבִטְנִי

עֵינַיִם עֵינַיִם לֹא יִסָּפְרוּ מֵרֹב,

גם בשיר נוסף מופיעה הבטן כמקום משכנם של עוברי, החיים – זה הבית הראשון ממנו:

מְלֵאָה הָלַכְתִּי לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת,

יַלְדָּה וְהָרָה,

וּפֶה פָּצִיתִי בִּשְׁקִיקָה

לָתֵת לַעֲמוּסֵי בִטְנִי טֶרֶף -

מְגִלַּת סֵפֶר.

וגם במחזור על אשת ר' צדוק מבקש הדגש, הנקודה הקטנה שכמסה את כל צערה של האשה העלומה שצנחה אל תהום הנשייה, להתעבר בי, בבטני.

10. יש לך לא מעט שירי התרסה כנגד המנהגים הדתיים, למשל "עמ' , 3117,19,23 ועוד) יש מקומות רבים וכבר הזכרתי בשאלות אחרות, כלומר בטנך מתהפכת ממה שמתרחש בהוויה הדתית לאישה המאמינה?

אינני חושבת שאני קוראת כמוך את השירים הללו. כתם דם הפושה בחצאית (עמ' 23) אינו קשור למנהג דתי, וזהו סיוט של נשים באשר הן. בשיר הזה מסומלת בו הבושה של היוודעות במוות – בתכריכים שתחת הלבוש התרבותי הרגיל. אני חווה אותו כשיר אוניברסלי.

גם השיר שבעמ' 19, שאכן מכיל רמזים למצוות האשה, אינו מתריס כלפיהן, אלא אני עושה בהן שימוש כדי לתאר את נפילתה של הדמות. (טמאה עיסתה, נרה הבהב – פוקד אותה מין אסון שקשור לכך שהיא נעדרת צורה).

התמונה שבשיר שבעמ' 17 אכן לקוחה מהמקווה, אבל היא מין סיוט מקוואי, שלא שמעתי על קיומו בפועל. לכן גם בו אינני יכולה לראותו כהתרסה, אלא שימוש בתמונה מתוך הפנטזיה שאני עשויה לדמיין, כדימוי לשתי השורות הראשונות. להיפך, הטבילה במקווה היא אחת המצוות האהובות והמשמעותיות עבורי ביותר. בשיר בעמ' 31 אני מוצאת התרסה, או אולי נכון יותר ביטוי ליאוש מר, אך לא כנגד מנהגים. משהו שם באינטראקציה עם בית המדרש מר מאוד.

כללית, כפי שראית, אינני חוששת מהתרסה – והסברתי את זה בתשובתי השלישית. אבל אינני מתמקדת בעניינים מנהגיים או במצוות, אלא בשאלות סביב אמונה או סביב מקומה של האשה.

11.שרה כעת משהקובץ שלם ומופיע ברבים ואת משוררת, מהי הרגשתך. האם לילד הזה התפללת? ושאלה אחרונה, אנא בשם, תסבירי את משמעות שם הספר

אני מאושרת בילד הזה. אולי בילדה הזאת. השם לקוח מתוך השיר:

הַשְׁבֵּת שְׁמִי מִן הַסֵּפֶר.

מֵאָבוֹת חֲסִידִים דַּלֵּג

אֶל גְּאֻלַּת צֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵיהֶם.

כַּסֵּה שְׁמִי

אָנָּא בַשֵּׁם

וְלֹא יֵרָאֶה וְלֹא יִמָּצֵא.

 

זֹאת נֶאֱמָנוּת רוּחִי

מִן הַחוֹרִים וְהַסְּדָקִים

זֹאת נֶאֱמָנוּת פְּצָעֶיהָ

לַשֵּׁם

תודה רבה על ההזדמנות, ואם יהיו לך שאלות נוספות – אשמח להגיב עליהן. אני מצרפתאיי מייל אישי - שרה.

יצירתה של שרה אינה יצירה קלה, ואין היא עושה לי הנחות כמראיינת. יש בראייתה את השירים סגירות מסוימת מבחינתה כאישה מאמינה. הניסיון שלי לפתוח עמה בדיאלוג כדי לבאר את הנקודות שאני מצאתי ביצירתה, נתקל בניסיון לטשטש את השאלות שהיא בעצמה שאלה בכתיבה.

לשרה הפתרונים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שושנה ויג