אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

זוזה סאראמאגו / על הפיקחון


התמונה של דן לחמן

ז'וזה סאראמאגו / על הפיקחון. הוצאת הקיבוץ המאוחד
ז'וזה סאראמאגו / על הפיקחון. הוצאת הקיבוץ המאוחד

ספרו הקודם של ז'וזה סאראמאגו: על העיוורון עסק במגפה בה כל אזרחי המדינה לקו בבת אחת בעיוורון לבן, ורק אשה אחת נשארה רואה - פיקחת, ולוקחת על עצמה מנהיגות.

ספרו החדש מתחיל ביום בחירות מוניציפאליות. למרות שהיום גשום במיוחד, חברי ועדת הקלפי מגיעים בזמן לפתוח את הקלפי. נציגי מפלגות הימין, השמאל והמרכז. הקלפי נפתח וערוך לקבלת המצביעים, אך איש מהמצביעים אינו מגיע. הם מקווים שהגשם יפסק. אך לאורך כל שעות הבוקר מגיע מצביע אחד כאן ומצביע שני שם. אין מצביעים. ואז לפתע, כאילו לפי פקודה נסתרת בשעה ארבע יוצאים כל האזרחים ומגיעים לקלפי. מאריכים את שעות הפעילות כדי שכולם יוכלו לממש את זכותם. בחוץ עומדים צוותי טלוויזיה ומראיינים את המצביעים והשאלה הגדולה, למה בארבע כולם קמו כאיש אחד להצביע. ו-ז'וזה סאראמאגו מתבדח על חשבון הטלוויזיה והבוחרים ומצטט תשובות מהסוג:

"כי זאת הייתה השעה שכבר החלטתי לצאת, או, כיוון שאנחנו אזרחים חופשיים, אנחנו נכנסים ויוצאים בשעה שמתחשק לנו ואנחנו לא חייבים להסביר לאף אחד למה אנחנו עושים משהו, או, כמה משלמים לך בשביל לשאול שאלות מטופשות, או, את מי מעניינת השעה שאני יוצא לא יוצא מהבית, או באיזה חוק כתוב שאני חייב לענות לשאלה הזאת, או, אני מדבר רק בנוכחות העורך דין שלי"

ייתכן ששעת היציאה מהבית הייתה מקרית ואין שום הסבר טבעי לעובדה והכל נתון בידי המקריות, אך דבר אחד שלא היה מקרי והיה נתון בידי המצביעים היא תוצאת הבחירות. שבעים אחוז מהמצביעים שמו פתק לבן.

כעבור שמונה ימים, לפי החוק נערכו בחירות חוזרות, הפעם זה היה יום ראשון, מרהיב בהיר וצח. אנשים יצאו מביתם והתורים התארכו. השלטונות פיזרו מרגלים להתערבב בקהל להקשיב לדיבורים הנשמעים ברחוב ולנסות לנבא את התוצאות. התושבים סרבו לענות לסוקרים כיצד הצביעו. חומת סוד הקיפה את הבוחרים והמנהיגות נדרכה והתבלבלה.

בלילה מתפרסמות התוצאות : למפלגת הימין שמונה אחוזים, למפלגת המרכז שמונה אחוזים למפלגת השמאל אחוז אחד. אחוז הלא מצביעים, אפס. מספר הקולות הלבנים שמונים ושלושה אחוז. ראש הממשלה מודיע לציבור שהממשלה לא תתפטר כי אלו היו בחירות עירוניות. ולא ייתכן שאין חתרנות מאחורי התוצאה, כי איך אפשר ששמונים ושלושה מכל מאה אזרחים הטילו פתק לבן. הוא מודיע שיכריז על מצב חירום. תנו כבוד למולדת, הוא מסיים את נאומו לאומה.

בברים ובבתי הקפה אנשים מדברים. אנשי הימין דורשים הפעלת כוח, משטר חירום קפדני. האספסוף מבין רק כוח אמרו, אסור לתת להם אפילו כוס מים. אנשי המרכז טענו שזה הזמן להקים ממשלת חירום לאומית. ואי אפשר להצטרף למצב חירום, כי אי אפשר לפעול נגד אנשים שפעלו מתוך החוקה ואי אפשר לשלול זכויות מהאדם בגלל שמימש את זכותו להצביע. השמאל היה בטוח שהצעותיו לקדמה גרמו לאזרחים לפקפק במפלגות האחרות, למרות שהם זכו רק באחוז אחד. הפוליטיקאים עסוקים בשלהם בלי ניסיון להבין את המשמעות.

שר ההגנה, אזרח שלא שירת בצבא מעולם רוצה להטיל מצב חירום במלוא מובן המלה, סגר מוחלט, אמיתי. ראש הממשלה מעדיף להפעיל את השירותים החשאיים ולבלוש אחרי העם.

וכך כל שר הולך ומעלה דרישות קשות ומעלה את רף ההצעות. כך ז'וזה סאראמאגו בכתיבת האמן שלו מוליך וממשיך ומפרט את ישיבת הממשלה, ומבלי לומר הוא מצליח לטוות ולהראות את טיפשותם והיאחזותם בדעות מיושנות וחסרות קשר למתהווה של כל שרי הממשלה.

ואיך יתייחסו לעניין העיתונים. מה יגידו העיתונאים, איך יפרשו את התוצאה. האם יאמרו שכל הקהל התעוור בהשפעת איזו סטייה מוזרה? האם יוציאו מהדורה מצונזרת לעיר הבירה ומהדורה אחרת לשאר הארץ. מה זו המגפה המוסרית הזו שתקפה את עיר הבירה והדורשת בדרך מוזרה ניקיון.

חמש מאות חוקרים פושטים על העיר וחוקרים בדרכים שונות את האזרחים. איש אינו מודה שהטיל פתק לבן. כולם בלי יוצא מהכך מתחמקים מתשובות ישירות ומנהלים ויכוחים אקדמיים על הזכות להטיל פתק לבן בלי להודות שהם הטילו כזה. החוקרים נשברים.

עם הזמן מתגלה תופעה חדשה. האנשים מפסיקים להשתמש במלה לבן. ועוקפים אותה בצורות שונות כשהם נצרכים לה. דף ניר חדל להיות לבן והפך להיות חסר צבע, מגבת קיבלה צבע חלב, בעלי הצווארון הלבן הפכו להיות העשירון הלא תחתון.

ועדיין אין לנו, עד כאן, לא דמויות, ולא גיבור ספרותי. ישנם תארים. שרים, חוקרים ראש ממשלה. אך איש מהם עדיין איננו זה המפעיל את הסיפור. הקורא נודד בעקבות רעיונות כשהם עצמם נודדים מאפשרות נבחנת אחת לאפשרות אחרת. מחשבה פילוסופית מעבירה את ז'וזה סאראמגו לבחינת הדבר מבחינה טכנולוגית, דרך חיים, פסיכולוגיה, סמנטיקה ו-סמיוטיקה, מחקר אנתרופולוגי, היווצרות הדעה הציבורית, וכך אנו הולכים ולומדים איך רעיון אחד עשוי להיבחן ולהתרחב בשדות המחשבה השונים וכמו רעיון הנמצא בתוך עין המבנה הסלילי, השבלולי, הולך ומסתעף קו ארוך ומתפתל.

על עיר הבירה מוטל הסגר. בלי לדעת מה באמת מטרתו ומה יכול להיות מושג דרכו. מה שלא נלקח בחשבון הוא הבעיות הלוגיסטיות והבירוקרטיות הענקיות שהממשל, שבאופן לא פרדוקסאלי נמצא בעצמו בלב הסגר לא לקחו בחשבון מראש, כשקבעו סוג של מחשבה על בלי לרדת לפרטים. העיר צריכה להמשיך בחיי היום יום שלה והממשלה לא חשבה על טונות של גלולות, ערימות קונדומים, הרים של צמר גפן, וכל זה מבלי להתייחס למצרכי מזון המובאים מדי יום מהחוץ, ומיני דברים שכאלה שהעיר עצמה אינה מייצרת אך נצרכת לה בכמויות. כמה ימים אחרי הסגר מוצפת העיר בבת אחת בסטיקרים אדומים על רקע שחור

"אני הצבעתי פתק לבן" וקורים עוד ועוד דברים בהם כל אזרחי העיר עושים אותו מעשה, כאילו לפי איזו תכנית שיש מאחוריה מישהו. מעשים המעלים חשדות פרנואידים אצל הממשל. השאלה איך אפשר שכל בני האדם, כל תושבי העיר יחשבו בדיוק אותו דבר בזמן נתון. וכמו לפי איזו הכוונה מיסטית כל תושבי העיר יוצאים לעשות את אותו דבר באותה שעה, ואין שום דרך להסביר. כי לא נתפס שום כרוז חתרני, שום רמז להנהגה. לא אנרכיסטים ולא אחרים, להיפך, החיים מתנהלים נכון יותר מלבד בעיני הממשלה.

רק בעמוד 88 מזכיר לנו ז'וזה סאראמאגו ונותן את הרמז הראשון למגפה הלבנה הקודמת שפקדה את האזרחים. אותו עיוורון לבן מוזר בספר "על העיוורון". ובזאת הוא מתחיל לקשר בין שני הספרים במקום שהוא מעבר לשם הספר הנוכחי.

הפרובוקציה הראשונה של הממשלה נגד המרי השקט של העיר היא פיצוץ הנראה בפעולה טרוריסטית, במטרה להתסיס סוף סוף את התושבים השלווים ולהביא לאיזו פעולה שתראה כמו מחתרת יזומה. הממשלה מתקשה להתמודד עם התקף המגפה ההומאנית שתקפה את האזרחים. הם מנסים בדרכים שונות לקעקע את השלווה והאזרחים בלי שיש לזה הסבר מתעלמים וממשיכים בחייהם החדשים השקטים והאידיליים. אנשי התקשורת, עיתונאים אנשי רדיו וטלוויזיה יוצאים מדעתם בניסיון להסביר ולנבא את מה שקרה ומה שצפוי, והכל לפי איזה עבר לא ברור. את ההווה איש איננו יכול ואינו מנסה להבין.

הכל היה ממשיך בדרך החשיבה הרגילה של הפוליטיקאים אלמלא קיבל נשיא המדינה מכתב ובו מספר לו אחד מאותה קבוצת עיוורים שהסתפחה לרופא השיניים, במגפה הקודמת, על הסוד השמור אתם, שאשתו של רופא העיניים היא היחידה שלא נדבקה באותה מגיפת עיוורון. האיש ומציע לבדוק אם אין לאשת הרופא קשר למגפה הלבנה החדשה. וכך רק בעמוד 190 הולכת ומתקרבת דמות אנושית לסיפור.

אך לפני זה שולח הממשל שלושה אנשי בטחון לחקור את השולח ועניינו. רב פקד אחד ושני עוזרים. המפקד מתכנן תכניות בדרך המסורבלת והמסובכת ביותר, כמו בסרטי פעולה בעוד שהעוזרים מציעים פתרון פשוט ומהיר. המפקד עומד להיות הגיבור השני של הסיפור, מול האישה אותה נשלח לגלות.

המפגש בין הרב פקד שבא לחקור את האישה שראתה ייהפך להיות מרכז העניין שבספר למרות שהוא מופיע רק בשליש האחרון.הוא קצת מגוחך, היא חכמה וישירה. מהמפגש הראשון ביניהם עולים מיד רעשי התנגשות מתקרב ובאה. היא פורקת ממנו מיד את "נשק" החקירה. היא מודה ומספרת לו את כל מה שרצה לדעת ויותר מזה, היא מבינה מיד שלא בא לשאול על ימי העיוורון ההם. היא מעמידה אותו מול השאלה בשביל מה, וכל המבנה הזהיר, זה שבנה לעצמו בראשו, דרך חקירה של בלש קולנועי מתנגשת מיד בישירות האנושית. כי איך באמת יוכל לחקור אותה על מגיפת הפתקים הלבנים בקלפי ו-על העיוורון מאז. האם באמת חשב לרגע שהיא מנהיגת מחתרת רק בגלל שאז נשארה היחידה שראתה. עולמו מסתבך. עולמה הפשוט של האישה. הופכת את כל הווייתו של הרב פקד עד שבסופו של דבר יגיד:

"גברתי, מי ששולט, לא רק שאינו נעצר לפני מה שאנחנו קוראים דברים אבסורדיים, אלא גם משתמש בהם כדי לטשטש את ההכרה ולהרוס את ההיגיון"

וסופו שהוא מזהיר אותה מפני העתיד בה הממשל יהפוך אותה לאויבת העם. כמשל חברתי ואוטופי בצורתו הספר מושך לב, אך השאלה האם סאראמאגו מאמין באמת שהעולם יהיה טוב יותר ויוכל להתנהל בלי שום שלטון מכוון. בלי מוסדות, בלי סניטריה, בלי שירותים עירוניים - ממשלתיים- בלי משטרה או חוק. בלי ממשלה למעשה. האם הוא באמת מאמין שבני האדם יגלו אז את טוב לבם שלוותם. דרך חייהם תשתנה ואחוות עולם תשרה על כולנו? לא רוצחים לא גנבים? לא אנסים? כי מול האחווה והשקט שיורד על העיר המוכה "במגפת הפתק הלבן" עומדת הממשלה, הפוליטיקאים עם המניפולציות השלטוניות שמטרתן לזרוע בלבול ולמצוא אשמים בכוח. זו תמימות במידה לא קטנה. יחד עם זאת בשעת קריאת הספר זה נראה כמעט ממשי ואפשרי. אם הספר 1984 של ג'ורג' אורוול ודומיו היוו הזהרה מפני שלטון טוטאליטארי מתקרב הרי ש-ז'וזה סראמאגו הופך להיות אנטי שלטון כלשהו.

רוב הקוראים מכירים כבר את סאראמאגו ודרך הכתיבה שלו. גם כשהסיפור עצמו מרתק, מעניין ובעל משמעות מובנת ונסתרת הכתיבה סמיכה מאוד ואינה מקילה על הקורא. סאראמאגו מרחיב משפטים ומעביר רעיונות דרך כל מני מחוזות שונים של השפה, הדימוי, ההיסטוריה, המדע. הוא מנסה להקיף הרבה ככל יכולתו. קשה להגיד שזו קריאה מהנה. הקריאה אינה קלה, דורשת מאמץ, לעתים ניתק חוט הריכוז וצריך לחזור למשפטים קודמים ולהתחבר מחדש. מה גם שבתוך אותו משפט ארווך ומפותח מתנהל לעתים קרובות דו שיח בין הנפשות הפועלות, כשאין חלוקה לשורות שונות, אלא הכל בתוך המשפט הארוך. כתיבה מעייפת. אך אי אפשר להתכחש כמובן לעושר הכולל של הספר, הרעיון והמבנה הלשוני המתפתל. הקריאה בהחלט דורשת מאמץ והמאמץ שווה.

לקריאה נוספת אימגו:

האדם המשוכפל / סאראמאגו

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן