אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

זיגפריד אידיליה שחורה / הארי מוליש


התמונה של דן לחמן

זיגפריד אידיליה שחורה / הארי מוליש. הוצאת הקיבוץ המאוחד - ספרית פועלים.

הארי מוליש הוא סופר הולנדי. שלושה מספריו תורגמו לעברית בעבר. אחד מהם, התנקשות, גם הפך לסרט די מוצלח. מעניין לקרוא ספרים הנכתבים בשפות שהן מחוץ לזרם המרכזי. ולמה שלא יהיו סופרים טובים הולנדים, פינים או מכל כל מיני מחוזות של שפות רחוקות כאלה. כעת תורגם ספר חדש של הארי מוליש. הארי מוליש כתב די הרבה על ימי מלחמת העולם השניה. אני מניח, לפחות לפי סיפור אחד שלו שתורגם בעבר ועסק באהבת נשים שזה איננו הנושא היחידי שהוא כותב עליו, אך נראה שגם ספר זה יהיה קשור לאותה מלחמה.

רודולף הרטר, גיבור הספר, הוא סופר הולנדי הנוסע לווינה לקידום ספרו החדש. הוא איננו איש צעיר. מאחריו שני ניתוחים להסרת גידולים סרטניים ושבץ מוחי. מלווה אותו מריה, צעירה ממנו בשלושים שנה, העוזרת לו במסעו, ומשמשת גם כעזר למכשיר השמיעה שלו במקומות שהרעש גדול מדי, אך היא גם בת זוגו, ממנה יש לו ילד. ילדים נוספים יש לו מאשתו הראשונה. וכבר הוא מצטייר כאיש מורכב. כשקיבל פרס בארצו אמר עליו השר: "הרטר נולד להיות חתן הפרס הלאומי" את הרטר האמירה מחזירה לזיכרונות עבר כשעוד לא היה סופר אלא רק משרבט מתחיל.

הראיון נסב על ספרו האחרון בן אלף העמודים המסתמך על אהבתם של טריסטן ואיזולדה. המראיינת מבקשת ממנו לתמצת את הרעיון מאחרי הספר והוא עונה:

"הנושא אינו כה חשוב. אפשר לכתוב מחזה על גבר צעיר, שדודו רוצח את אביו ונושא את אמו, הוא מחליט לנקום את מות אביו, אך נכשל. הנושא יכול להוליד מלודרמה חסרת עניין אך אבל אם המחזאי הוא שייקספיר התוצאה היא המלט"

וכך מתגלגלת לה שיחה מרעיון לרעיון ובשלב מסוים בדרך אגב הוא מעלה את היטלר כדוגמא לרעיון. והוא מסביר שלמרות שנכתבו עליו מאה אלף מחקרים בכל תחום אפשרי, מדעי המדינה, היסטוריה, פסיכולוגיה והוא מונה עוד ועוד שדות מחקר ומסכם, למרות כל מה שכתבו לא נמצא לו הסבר מניח את הדעת. הראיון הטלוויזיוני הזה מוליד בו רעיון חדש.

במלון הוא מדבר עם בת זוגו על "היטלר" כרעיון, לא כאדם. היטלר מעולם לא ביקר במחנה ריכוז או השמדה. את זה השאיר להימלר. אם אנסה לתאר מה היה קורה לו היה מבקר שם אני צריך לשנות את אופיו, כי הרי בחר לא לבקר שם. הוא מעולם לא נסע לראות עיר גרמנית אחרי הפצצה. את זה השאיר לגבלס. כשהרכבת שלו חלפה בעיר הרוסה כוסו החלונות בוילון אטום. הוא מעולם לא ראה את ההרס. אולי רצה לזרוע מוות מסביבו כדי לגרש את מותו שלו. כל עוד הוא יכול להרוג, הוא חי. איך מצליחים לעשות משהו דמיוני עם היטלר שלא סותר את אופיו, כי במציאות לא עשה זאת. דילמה עמוקה של סופר חכם. עובר בו רעיון רגעי שהיטלר רק הלך והגביר את השמחה סביבו. כשנולד שמחו בו רק הוריו, אחר כך הביא שמחה לגרמנים ולאוסטרים וכשמת הביא שמחה לאנושות כולה. ילדו בן השבע של הרטר אומר:

"היטלר נמצא בגיהינום. אבל מכיוון שהוא אוהב דברים רעים, זה גן עדן בשבילו. בגן עדן נמצאים היהודים, ולכן זה גיהינום בשבילו. זאת אומרת שהיה צריך להעניש אותו ולשלוח אותו לגן עדן"

זו לא האמירה היחידה המעניינת של הילד הקטן המחונן הזה. הוא עוד יאמר כמה דברים בהמשך הספר. מכיוון שהסיפור מתרחש בווינה שהיא בירה מוסיקאלית כמובן שתהיינה שיחות על מוסיקה. על קומפוזיטורים שחיו וכתבו בה. על מנצחים שהם דיקטטורים בדרך משלהם. ידברו על ואגנר, האנטישמי הגאון. את הכל מוביל רעיון מרכזי המסתעף לדרכים צדדיות וחוזר ומעשיר את הסיפור עצמו.

ואז, בסופו של ערב קריאה מול קהל אוהד ניגש אליו זוג זקנים, גבר ואישה ומספרים לו סיפור שיגלגל מכאן והלאה את הסיפור למקומות חדשים. הזקן הולך לספר לו את הסוד השמור ביותר על היטלר. סוד שאיש לא ידע. כשהוא מציג את עצמו הוא אומר:

"הייתי נאצי. היום מסתכלים על הכל מנקודת הראות של אושוויץ. אבל אז זה עוד לא היה קיים. אני התייחסתי לזה מנקודת המבט של אמי שעבדה מבוקר עד לילה ולא הייתה יכולה להתפרנס באמת"

והסוד הולך מתקרב. הזקן יודע לבנות את המתח לקראת הגילוי. אולריך ויוליה, אז זוג צעיר, קיבלו משרה. הוא משרת אישי של היטלר והיא חלק ממשק הבית. לאט מתגלות עובדות. אחת קטנה, היטלר שנא את השמש ולא אהב אור בכלל. בחדר העבודה שלו דלקה מנורת אהיל אחת בלבד ואסור היה לצלם אותו עם מבזק. אויב האור.

יוליה הקטנה מתיידדת עם האישה הסודית, אווה בראון האנורקטית. היטלר ההולך ומצטייר מתיאורו של אולריך – היטלר היה התגלמותו הנערצת והמקוללת של הכלום, וכלום לא עצר בעדו לבצע את מעשיו. הוא היה ההתגלמות האלוהית של הבלתי קיים- ריקנות וחלל. הוא היה פסל הברונזה מסביב לחלל הפנימי שהיה היטלר. נירון, נפוליון, סטאלין, כולם היו עריצים מפלצתיים אלא שהיה בהם יסוד אנושי חיובי. היטלר היה "העדר ישות".

השיחה ממשיכה ומתקרבת אל הסוד והסוד הוא שאווה בראון בהריון, ועל הזוג הצעיר מוטל תפקיד להעמיד פנים שיוליה בהריון והילד שייוולד יהיה לכאורה שלהם

"נשות גרמניה רצו ילד מהפיהרר, הן ממילא קראו כבר לבניהן אדולף, אם ישא עכשיו את הגברת בראון לאישה והילד ייוולד חודשיים לפני הזמן הן ירגישו מרומות, בסופו של דבר היו אלה בעיקר הנשים שהעלו את אדולף לשלטון"

את אווה בראון מסתירים, באמתלה שנסעה לטיול ארוך באיטליה לראות אמנות. סגרו אותה בחדרה, אסור היה להעלות אור בלילה. היטלר הקיף אותה בספרי אמנות כדי שתדע אחר כך לספר מה "ראתה" באותו זמן יוליה התחילה לתחוב לעצמה כריות מתחת לבגדים בהתאם להתקדמות ההריון האמיתי, עד שהילד נולד.

הזוג החי במרכז העצבים של ההתרחשויות אך מנותק מהקורה ומהפוליטיקה מקבל פקודה המעמידה אותם באחת מול פניו האמיתיים של היטלר ושל הנאציזם והרי הם היו עד לרגע זה אנשים נחמדים כל כך.

"היטלר ידע להשתולל כשעסק בפוליטיקה, אבל זה היה חלק מהעיסוק, מלבד זה הוא היה האדיבות בהתגלמותה, כמו מתאגרף מקצועי, שמחוץ לזירה לא יפגע באדם. גרינג שלח לי פעם קריצת עין חברית, ואני זוכר שפעם אחת, בארוחת צהרים, היידריך הנורא שלף שושנה מתוך האגרטל והגיש אותה ברוב נימוס ליוליה."

חבורת אנשים כה סימפטית. ובראשה... כן. בראשה הסימפטי מכולם, הנותן פקודה להרוג את ילדו. והספר הופך באחד לא רק לספר על חידת היטלר אלא לסוג של טרגדיה יוונית נוראה.

כשאין לו מוצא להבנה פסיכולוגית הולך הרטר לחפש את ההסבר לחרדת הקיום שהיטלר מעמיד בפניו, שזו כבר איננה רק שאלה סמלית של הבנה, אל הוגי הדתות, אל תיאורית החור השחור הבולע כל מה שסביבו, גם את האור, ואל הפילוסופים, קירקגור מול היידגר וסרטר ואיננו מוצא את התשובה המלאה, אם כי נדמה לו שבסופו של דבר כן הבין את חידת

"הלילה האפל של הנשמה" התגלמות האפס מהאפס, שכל מספר שתכפיל ייהפך לאפס. הניסיון להבין את "האחר" חסר היסוד המוסרי החלקי ביותר בתוך עצמו. הבעיה שהתיאולוגים המונותיאיסטים עקפו והסתבכו בסוגיית צידוק הדין. איש לא העז ללכת עד הסוף כמו היטלר עצמו.

"ביסוד הבלתי אנושי הפרדוקסאלי הזה טמונה קדושה בלתי נסבלת, גם אם זו קדושה בסימן שלילי"

אי אפשר להוכיח סברה, אי אפשר להוכיח את ה"אין" איך אפשר להוכיח דבר לא טבעי. עמוקה מצוקתו של הרטר – מוליש. מ-אפלטון עם המושגים שמאחורי הנראה לעין שלו דרך קאנט עם הדבר הבלתי נתפס, הגל האופטימי יותר שדרכו הובילה דרך מרקס, סטאלין, גורבצ'וב. מסורת האין" והשלוחה האקזיסטנציאלית, קירקגור, היידגר, סארטר. משם לעולם הלא גשמי, למוסיקה, וכן הוא מתחבר לשיחה "מקרית" בתחילת הספר על וגנר, מוגנר להולדת האנטישמיות מהמין החדש.

את ניסיון הפתרון האחרון שלו, הקישור ניטשה- היטלר פתרון מטפיזי, העוסק הן במקריות והן הנסתר יצטרך כל קורא לשפוט לפי יכולת הערכה שלו לצדדים ולדעות ש-מוליש מנסה לבנות.

זו איננה ביוגרפיה של היטלר, כמובן. הספר הוא מחשבה על היטלר. עוד ניסיון לדמיין לפרש את החידה ששמה היטלר. ובזה מצליח מוליש מצוין. הספר עוצר נשימה יותר מכל מבלש היפר אקטיבי. המרדף אחרי הניסיון להבין, לרדוף ונתח צל הוא מדהים בהיקפו המחשבתי, למרות שהספר איננו עבה. הספר איננו מסופר מנקודת הראות של אושוויץ, בהחלט לא, אך מוליש יודע שהקורא יודע ואינו יכול להתנתק באמת, מהחידה של האיש שהזה את אושוויץ ויותר מזה לו היה מצליח להגשים את כל הזיותיו, גם אלו שלא ידועות לנו, שאפילו סופר המנסה לדמיין את הצל הנורא לא יצליח להכנס אל מתחת עורו של היטלר האמיתי ולא הבדיוני.

היטלר

זו איננה ביוגרפיה של היטלר, כמובן. הספר הוא מחשבה על היטלר. עוד ניסיון לדמיין לפרש את החידה ששמה היטלר.

זה ספרו של איש חכם, סופר הכותב על סופר דמיוני. חוטי מחשבה מוליכים אסוציאציות תרבותיות. למשל הוא רואה בווינה את האנדרטה שהוקמה לאות תודה לאלוהים שהציל את וינה ממגפת הדבר במאה השבע עשרה. האסוציאציה מעבירה אותו ל-פלמינג שהמציא את הפניצילין שחיסל את הדבר, ולכבודו לא הקימו אנדרטאות, הוא נזכר כמובן ב-אלבר קאמי ובדבר שלו כסמל למות השחור של הנאצים, והיטלר כמובן, הדבר מוינה שהמגפה שלו השמידה מיליונים. כך מתגלגלים רעיונות וכתיבה שובת מוח (ולב) תענוג צרוף לקורא.

אם צריך דוגמא למעבדה בה נערך ניסוי הכתיבה של סופר, הספר הזה הוא דוגמא מצוינת. מוליש ממציא את הרטר, הסופר המתעניין בהיטלר במקרה, ובדרך אגב מוצא סוד. אך באותה הזדמנות ישנן מחשבותיו של הרטר על העניין האישי שלו, שהן מוכרחות להיות גם שיקוף מחשבותיו של מוליש. כי הרטר הרי אינו אלא פרי דמיוני של מוליש.

לו היה כותב אנגלית היה הספר הזה נחשב לאחד מטובי הספרים של העת האחרונה, אך האנגלוסקסים, אינם חובבי תרגומים. לא שלא מתרגמים, אך יש פחות מדי קוראים ולכן רק יודעי דבר יכירו את הספר המצוין הזה.

לקריאה נוספת אימגו:

בתוך הבונקר של היטלר / יואכים פסט

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן