אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בוץ / שירי ארצי


התמונה של דן לחמן

בוץ

בוץ / שירי ארצי. הוצאת חרגול

לא קל לגשת לקרוא ואחר כך לכתוב על ספר שכתב מבקר ספרות. תמיד ישנו איזה חשש, תמיד עולה השאלה אם אפשר יהיה לכתוב על הספר בצורה חסרת פניות, "נקייה", בלי הנחות. כשהמבקרת הסופרת היא בתו של וגם מגישת תוכניות תרבות בטלוויזיה, האם זה ישנה משהו בגורם ההתייחסות.

שירי ארצי היא בתו של שלמה ארצי ובזה נגמרה ההתייחסות שלי לעניין. כל מה שיהיה לי להגיד יבוא מן ההתייחסות לכתוב בלבד.

שירי ארצי מעדיפה להכניס אותנו לספר דרך שפה כמעט יומיומית, כמעט אובייקטיבית. אך התיאור מכיל מתחת לנאמר תיאור של פלח אוכלוסיה שבמקומות אחרים היה זוכה לכאורה לשפה עשירה יותר, התיאור מכמיר לב יותר, והנה דווקא הפשטות הופכת להיות מתארת מאירה את הדמויות ונוגעת ללב.

"לפרח יש עין אחת אמיתית. את השנייה הוציא לה אחיה, בטעות, כשהייתה בת עשר והוא בן שלוש עשרה, ובמקומה הכניסו לה תותבת מזכוכית שמסתכלת רק לכיוון אחד ולא רואה אפשר היה לחשוב שזה יפריע לה, לראות חצי ממה שאחרים רואים....אבל פרח היא פרח ושום דבר לא מפריע לה. קלה כמו נוצה, ארבעים וחמישה קילו, ולפעמים פחות, היא כבר בת עשרים וארבע.

אמא של פרח מתה כשפרח הייתה קטנה, ואבא שלה השיכור אנס את אחותה ואולי גם אותה, ואולי זה בכלל היה האח שלה שאנס, או האח השני, זה שישב בכלא."

והנה יש לנו תמונת עולם מסוימת ניתנת לניחוש מבלי לתאר באמת את המקום, את הרמה הסוציו אקונומית בה יתרחש הסיפור. שמש היא בת עשרים וארבע. נוטים לשכוח לרגעים כי היא ילדותית מאוד. מינית מאוד ויודעת לנצל את התשוקות שהיא מעוררת, אך ההתייחסות אל עצמה וסביבתה היא ילדותית. ילדת טבע ילדת פרא.

כבר בכתה יו"ד נתנה את גופה לחשמלאי שעבד בפנימייה והוא הוציא אותה משם. אך כשהבינה שהוא מתכנן לסרסר בה במקום לעבוד ברחה בלי לדעת לאן.

"לבוקר היה ריח של שרוף, כאילו כל הלילה השמים עישנו, והבוקר עלה לבן כמו שיעול והיה קצת קר"

והנה בתוך השפה הרזה עולים דימויים והם מתאימים לדמות בה עוסקים. לא כבדים מדי, לא מסובכים אך מרחיבים את הראיה של פרח. פרח שאינה יודעת לאן לברוח, דומיניק שהציע לה זיון בשירותים של הסטיקייה הוא אפשרות. למרות שסירבה והחטיפה לו סטירה, אמר לה לבוא מתי שהיא רוצה. והיא מדמיינת

"הוא יפתח את הדלת, לבוש בתחתונים, עם זין עומד משינה, יכניס אותה פנימה ויוביל אותה למיטה, והיא תצטרך להתנהג כאילו זה מה שהיא באמת רוצה כשהוא ידפוק אותה מאחור בתנועות מהירות.... לא עוזבים חרא בשביל להכנס לחרא יותר עמק"

היא מסכמת לה את הפנטזיה האפשרית עם דומיניק. וממשיכה הלאה. וכבר בקטע הזה הולך ונפער פער השפה, בין זו שפרח חושבת בה ובין זו ששירי ארצי מתארת. ועד כמה שהשפה של ארצי דלה לכאורה השפה של פרח ארצית וישירה.

היא נכנסת למספרה, הדלת הראשונה הפתוחה בבוקר, שם היא פוגשת את גידי, נער צעיר שאיננו אפילו ספר אלא רק מנקה רצפות ושוטף ראשים ומרגע זה הם מתאחדים בקשר עמוק שאיננו אהבה מינית אלא סוג של שני יתומים נגד העולם. מלודרמה מימי הסרט האילם, קומיקס. גידי יתום משני הוריו שנהרגו בתאונה והוא חי אצל דודה שרה בעלת המספרה. שרה, האישה הגדולה, עם החזה הענק והמחשופים הגדולים:

"יש לה מלים מתגלגלות בתוך הפה, מתנגשות בלשון שלה כמו כדורי טניס, משתטחות בעומק הקול הבוצי שלה,קול שאפשר לגדל בו תנינים"

שרה, למרות גסותה, תבין את הקשר הדק בין השניים ותיתן לפרח לגור אתם. עד כאן הפתיחה המפגישה את הגיבורים. מכאן להתרחשויות המהירות יותר. פרק ההתקרבות של הצעירים הוא איטי יחסית, אנחנו לומדים להכיר אותם יותר לעומק. פרח, הילדה שלמדה להשיג הטבות חיים בשרותי מין למורים למשל. גידי הענוג המתפעל מכוח החיות של פרח. הם מגששים ומתקרבים והם כמו שתי חיות קטנות המרחרחות אחת את השנייה. גידי קצת יותר מוצלל בשל אישיותה התוססת של פרח ובשל ביישנותו הלא מגלה הרבה בינתיים.

לילה אחד פרח רוצה לצאת לרקוד במועדון וסוחבת את גידי אתה. לו זו פעם ראשונה במועדון. היא אוהבת את הרעש, המהומה, את השפעת גופה על גברים. היא שותה ומעשנת כשמציעים לה גראס ואז היא מסתבכת עם שני גברים אלימים. ואם עד פה הספר היה כמעט שקט הרי שמכאן הוא יקבל קצב תזזיתי. מאחורי המועדון אחד הגברים אונס אותה בעוד השני מסתכל, וכאן שירי ארצי מתארת את מה שלא תמיד ברור, הקשר ההומו-אירוטי בין שני גברים אלימים בפעולה משותפת המכילה מין ובעיקר אלים. כשגידי מבחין שנעלמה ויוצא לחפש אותה העניין מסתבך, וכעת גם הוא מועמד לאונס, אלא שהבחור שקודם רק הסתכל בהערצה על ידידו האונס את פרח לא מצליח לבצע את זממו בנער. האונס מצליח להחריד את הקורא, יכולת התיאור של ארצי אותנטית כאלו עמדה וצפתה והבינה לא רק את התנועה אלא כל תחושה שעוברת בפרח. כל כאב בנפרד. ומתיאור לתיאור מתחילים להאריך יותר ויותר את יכולת הכתיבה של ארצי. את הכרותה עם צדדים אפלים באנשים. בתוך מהומת האונס וההתנגדויות גידי מצליח למצוא בקבוק ריק, להתרומם ולאיים על הבריון.

"יש רגעים שהכל מתערב בהם. גם אחר כך, אחרי שהכל נגמר, קשה להבין בדיוק מה היה, מי עשה, איך הכל החיל. יש רגעים כמו פיגוע תופת במוח, כמו רעידת אדמה, תחושת זמן משתנה, הגוף פועל לבד"

ומרקו הבריון מוציא סכין ותופס את גידי:

"הוא הרגיש את מרקו צמוד אליו מאחור, יד אחת מהדקת את צווארו והאחרת אוחזת בסכין, ממש מול העורק הראשי...הם נשמו ביחד, הגב הדק של גידי שעון על החזה הרזה של מרקו, אגן דבוק לאגן, הגופים שלהם התאימו כל כך זה לזה, יכלו להיות אהובים בסרט, בעיר אחרת, עיר של מלחים"

בסוף המאבק מרקו ימות ושני הגיבורים יתחילו במנוסה. גידי ילבש שמלה של דודתו, פאה בלונדית ופרח תמרח אותו באיפור ותעזור לו לטשטש את עצמיותו. עכשיו הוא אישה לא מוגדרת. גבוהה מדי. המומה. פרח הופכת להיות השגרירה שלו בעולם, בעיקר שהוא חייב לשתוק בתוך התלבושת.

מרגע שהם מתחילים במנוסה מתעורר דמיון מה לספר בז מואה. נכון שאלו אינן שתי נשים, נכון שאינן רצחניות. אך המנוסה החפוזה מעלה זיכרון מהספר הצרפתי ההוא. אלא שאם ב-בז מואה קיימות כמעט רק שתי הגיבורות והאחרים החוצים את חייהם הם צללים כמעט לא מוגדרים, הרי שכאן שירי ארצי מציירת דמות לכל מי שנכנס ויוצא מהעולם המסויט של השניים הללו. של האחת עם המגדר המטושטש והשנייה עם הפנים החבולים.

במסע כמו במסע, והסיבה לא חשובה בדרך כלל, כאן, גידי, בשמלה, הופך להיות גבר. ובעוד פרח הולכת ושוקעת הוא הופך להיות המנהיג, לא מתוך יכולת החלטה גדולה אלא מתוך פתרונות לרגע.

לצערי דווקא בחלק שהיה אמור להיות המרתק יותר, סוף הבריחה, יש משהו שלא עובד היטב וקצת מעייף. את כל מה שזרם קודם בטבעיות שירי ארצי מנסה להפוך בסופו של הספר לספרות גבוהה יותר, עם עריכה מתוחכמת מדמות לדמות, דווקא במקום בו הרצף העלילתי צריך להתחבר עם דחיפות המצב. אלא שהדפים האחרונים חוזרים להיות שוב נכונים לצורת הסיפור.

ל-שירי ארצי יש כמה דברים טובים. היא יודעת לטוות עלילה מעניינת. הדמויות מצליחות לגעת. יש לה חוש ואוזן לשפה, עולם הדימויים הספרותיים מתאים ברמתו לרמת השפה והחשיבה של הדמויות. זה לא ספר "גדול" אבל הוא מוכיח זרע של אפשרות להתפתחות. אני אחכה גם לספר הבא שלה. כספר ראשון הוא מהנה ביותר.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן