אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שלדגים - סיפורים קצרים / ראובן מירן


קטגוריה: 

כל הסיפור היה בפנים - קריאה בספר "שלדגים" מאת ראובן מירן

שלדגים

שלדגים - סיפורים קצרים / ראובן מירן. הוצאת הקיבוץ המאוחד

אחד: הרוח שירדה מן ההרים שטפה את החוף. פיסות נייר התעופפו מערבה, אל הים. ביניהן התגלגל כדור גדול, שלא השאיר שום סימן בחולות. מרחוק הוא נראה כמו כדור צמר חום, אבל מקרוב אפשר היה לראות שהיתה זאת פקעת סבוכה של סלילי הקלטה קרועים ומסובכים זה בזה. כל הסיפור היה בפנים (מיניאטורה, חיבר ראובן מירן).

שתיים: נתחיל מהכריכה: זהו צילום של ראובן מירן, הוא קרא לו "שש דקות לפני הזמן".אנחנו רואים צילום בשחור לבן ובו רציף תחנת רכבת. הקומפוזיציה מחלקת באופן כמעט סימטרי בין חלק עליון כהה וחלק עליון בהיר. העמוד עם השעון מפלח אותה לשניים, כמו שני צדדים של אותו המראה. עמוד עליו תלויים שני שעונים משני צדדיו המורים את הזמן – שש דקות לשמונה. רחוב הנראה אירופאי, איש אחד מרחוק מהלך על המדרכה. שם הספר "שלדגים" מוטבע בלבן ומתחתיו באדום: "סיפורים קצרים".

החיבור בין הרציף האפור, הזמן המדוייק, המילה שלדגים שיש לה קיום עצמאי,שם הסופר שמהדהד באיש הבודד שמהלך על המדרכה בצד הרציף – כל אלה נותנים תחושה של משהו הזוי ויחד עם זאת מאד מדוייק. זו בדיוק התחושה שמשאירים בי הסיפורים בספר הזה.

הבחירה בדימוי חזותי של רציף תחנת רכבת – היא בחירה הנושאת משמעות. זוהי נקודת מעבר, מרחב שאין בו תחושת בית ולא תחושת שייכות. גם בחלק מן סיפורים ואצל רוב גיבוריהם התחושה הזו נמצאת - אם באופן מפורש ואם באופן מרומז.קצת משעשע לגלות שלסדרה בה הספר מופיע קוראים "כבשה שחורה". שם לסדרה של ספרים שמביאים ניחוח "אחר", "מנודה", "חריג"? שם הסדרה יפה לספר והספר מתאים לסדרה.

שלוש: בספר נמצא סיפורים קצרים המתרחשים בבנימינה, קוויבק, דרום אפריקה, בית מלון בהרצליה, בית מלון בירושלים, וונציה, מקומות שלא אוהבים אותם, שלא שייכים אליהם, כי "במקום שאוהבים לא מוכרחים להיות" ("עמ 61)? לא כל מה שכתוב זה באמת ככה. מהסיפורים יש הרגשה של אהבה נוגעת ללב, למשל - למושבה.

אני מסכימה עם אורי אדלמן שכתב ככה על השפה של ראובן מירן : "בשפה נפלאה ומדויקת, עשירה וחסכונית בעת ובעונה אחת..... שפה שהיא, כך נראה, מאופקת במכוון, ואותו איפוק מאפשר, באמצעות סיבוב כמעט בלתי מורגש של החוגה, להגביר לעתים ­ כשהדבר נדרש ­ את האימפקט של משפט או פסקה שאותם קשה יהיה לשכוח. ולאורך כל הדרך מורגש הניגוד בין עושר השפה ובין החיים המשמימים. רואים את זה יפה מאד בסיפור "שלדגים" המתאר כמה שעות בהמתנה לפענוח צילומי רנטגן במרפאה. "החלטתי שאם נגזר עלי למות, לפחות שזה יהיה בצורה מסודרת: סיבה, תוצאה, מסקנה, פעולה"....ובהמשך: "גם ככה האדמה רועדת והזמן אוזל, ולפעמים אי אפשר לדעת מה יקרה גם כשזה קורה"

ארבע: "אבל העיניים לא יכולות להפסיק לראות את מה שהלב רוצה" (ע"מ 122). בסיפורים יש ראייה כפולה: זו של העיניים הרואות בדיוק, למשל איך כשהשמש גבוהה הצללים קצרים. וזו של הלב, בראייה של הלב "מבטה נראה לו מעורפל בתוך הרהור". בכל מקרה, האחרות טבועה בדוברים של הסיפורים, בגיבוריהם, יחד עם ההתבוננות בפרטי הפרטים ובבשורות שהם נושאים עימם. האחר הוא נעמה המתבגרת עם אמה האלמנה בבית בתוך פרדס מבודד במושבה. האחר הוא אדי שכעת הוא מגדל תניני מחמד על שער הניצחון בפריז (כי פעם היה מישהו אחר שזרק בן אדם ממסוק). האחר הוא המתבונן בצילום של סבו ותוהה איזו תמונה הוא ישאיר אחריו.

חמש: רגעי החסד במפגשים שבין הדמויות הם קצרים, לפעמים גם יש בהם פיוס. כמו בסיפור "באמת לא היית צריך": הדובר בונה לו בית במושבה. הוא מתבונן בעבודתו של קבלן השלד הערבי ומעלה ספיקות בקשר לבטון. הזעם עולה בו "ודווקא בגלל זה אני משתדל לדבר בשקט". הוא מאשים את הקבלן "מצידך המקלט הזה יכול להתמוטט רק מצפירת ההזעקה". בסוף יש פיוס בסיפור, אבל הוא פיוס מר. למה אנחנו כקוראים זקוקים לרגעי חסד כאלה בסיפורים? אולי מפני שבחים ה"אמיתיים" קשה לנו להבחין בהם, שמציאותם היא כל כך מטושטשת בקצב הסוחף של חיי היום יום והעשייה הטריוויאלית, עד שרק במהלך קריאה, כשמתייחדים עם סיפורים (כאלה), יכול אדם להתרחק לרגע מעצמו, לקרוא על האחר, ולחזור דרכו אל רגעי החסד של חייו שלו.

שש: למה חילקתי את הכתבה כך? בדיוק כמו בסיפור מתוך הספר: "שבע נשים בנוף זר"... הסיפור על ולרי, v לכבוד הניצחון. סדר הרי נחוץ וגם היגיון. הסדר המספרי השרירותי לכאורה, מחלץ את פרטי החיים מן הצורך לספר סיפור מסודר, לינארי, שיש לו התחלה, אמצע וסוף, והופך את צירופם למשהו אחר, אולי לדיוקן עצמי.

ארגון הסיפור "שבע נשים בנוף זר" מעורר את הזכרון לספרו של דן צלקה "ספר האלף בית" (הוצאת חרגול", עוד חיה שיש על שמה הוצאת ספרים או סדרה...).

כותב על כך אלכס בן ארי: "הבחירה הצורנית הזו (הבחירה היא בסדר סיפורים קצרים/מיניאטורות בספר של צלקה המאורגן לפי אותיות האלף בית) מאפשרת לצלקה להשתחרר מן הצורך לייצר נאראטיב ביוגרפי מלא, פוטרת אותו מראש מלספר סיפור מובנה ומפנה אותו להתעמק בפרטים עצמם ובזיקה הייחודית שלהם לעולמו.... יש משהו טבעי מאוד בבחירה הצורנית הזו. חיינו הפנימיים דומים הלא בסופו של דבר הרבה יותר לאוסף רגעים שנחרטו בנו בנקודות שונות, בלתי תלויות, לאורך השנים, מאשר לסיפור רציף וסדור"...(מתוך האתר של אלכס בן ארי). אני מוצאת תופעה דומה בסיפור "שבע נשים בנוף זר" וגם רצון לנסות צורות ארגון אחרות, שונות, בתוך המסגרת המוכרת של הספור הקצר.

שבע: על הסופר. ראובן מירן גדל ולמד בכפר סבא. שירת בשירות המדינה שירות ממושך, ולמד פילוסופיה בסורבון בפריס. הוא החל לפרסם מסיפוריו הקצרים מגיל מאוד צעיר, היה כבן 17 בעת שסיפורו הראשון נדפס. ראובן מירן החל לתרגם לאחר שובו ארצה. קודם מצרפתית, ואחר כך גם מהאנגלית. לאחר שבנה את ביתו בבנימינה, בשנות ה-90, החל גם בקריירה של מוציא לאור, והקים, עם אחרים הוצאת ספרים קטנה, בשם "נהר". מירן הוא גם מבקר ספרים מוערך, ופרסם ביקורות ספרים וסיקורים בעיתונים הגדולים בארץ. (מתוך ויקיפדיה)

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.