אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

נוקטורנו בצילה / רוברטו בולניו


התמונה של דן לחמן

נוקטורנו

נוקטורנו בצ'ילה / רוברטו בולניו. הוצאת עם עובד

מדי פעם מתגלה לנו כותב לטינו אמריקאי חדש ותמיד יש בו גילוי אמיתי ומעניין. עכשיו תורגם הספר נוקטורנו בצ'ילה של רוברטו בולניו. על כריכת הספר כתוב שהוא אחד החשובים בכותבי היבשת וזכה בפרסים רבים.

הוא נולד בסנטיאגו ב1953. עקר עם משפחתו למקסיקו עם עליית איינדה לשלטון חזר לצ'ילה אך אחרי כחודש הייתה מהפכה, פינושה עלה לשלטון. רוברטו בולניו נכלא ולאחר ששוחרר חזר למקסיקו משם עבר לפריז ובסופו של דבר לקטלוניה. הוא מת בן חמישים, בברצלונה בשנת 2003 ממחלת כבד.

כבר אחרי עמוד או שניים הצטרכתי לדפדף ולחפש חלוקה לקטעים ואין. הספר כתוב כולו כחטיבה אחת. אי אפשר להפסיק אותו וצריך אורך רוח. אך הספר אינו עבה מדי (147 עמודים) ואפשר בהחלט לעמוד במשימה, מה גם שהספר מעניין מאוד.

"עכשיו אני עומד למות, אבל יש לי עוד דברים רבים לומר. הייתי שלם עם עצמי. אילם ושלם. אבל פתאום צצו הדברים האלה. העלם שזקן, בו האשם... יש לגלות אחריות. כל חיי אמרתי זאת. אדם מחויב מוסרית להיות אחראי למעשיו וגם למילותיו ואפילו לשתיקותיו, כן לשתיקותיו, כי גם השתיקות עולות לשמים ואלוהים שומע אותן ורק אלוהים מבין ושופט אותן. היזהרו אם כן בשתיקותיכם"

ועכשיו נצא לדרך לגלות מה הם הדברים האלה שצצו ומי הוא העלם שזקן (הזדקן) שאחראי לכל מה שקרה כנראה. הגיבור סבסטיאן אורוטיה לקרואה. הורי אביו באסקים, הורי אשתו צרפתיים. סבסטיאן החליט בצעירותו להיות כומר ולמרות התנגדות קלה של אביו, אכן נעשה כומר.

הוא פוגש בפיירוול, גדול מבקרי ספרות של צ'ילה ומתיידד אתו. מכאן ילך ויגלה יותר ויותר את אהבתו לספרות. פיירוול מזמין את סבסטיאן להתארח באחוזתו, שם יפגוש לארוחת ערב את המשורר פאבלו נרודה, גדול משוררי צ'ילה, אך אווירת הארוחה וכל המתרחש באחוזה סביב הביקור כתוב בשפה דחוסה, בדימויים מכבידים ובנימה של חלום מעיק. על סף סיוט.

סבסטיאן המתרשם מנרודה ומפירוול ומהשירה מחליט להפריד בין תשוקתו לכתוב שירה, בין כתיבת ביקורות הספרות שלו וממציא לעצמו פסבדונים איבקאצ'ה יהיה המבקר ואילו סבסטיאן יהיה המשורר. רוברטו בולניו המתאר צייר גואטמלי בפריז בשנות מלחמת העולם:

"הכחוש, השחוף, המיובש, הצנום, הגרום, כמוש, המצומק,הצפוד, המדולדל, המכווץ, הבלה, השלדי,ובמילה אחת, הרזה"

כך הולך בולנויו ומתאר ומוצא עוד ועוד מלים מגדירות ומתארות. בתקופת מהומה, פרטית ופוליטית נרמזת, הוא פוגש באדונים פחד ושנאה. הם מצאו לו שליחות. לנסוע לאירופה ולבדוק דרכי שימור של כנסיות עתיקות. הוא יוכל להיות שנה שנה וחצי רחוק מצ'ילה.

באירופה הוא מגלה שלא הזמן ולא זיהום האוויר הם ההורסים את הכנסיות העתיקות אלא יונים, וליתר דיוק לשלשת יונים הנערמת מזה דורות על המבנים. הוא גם פוגש כומר הנותן לו פיתרון. כל כומר בכל כנסיה צריך לגדל בז, ציפור הטרף תרחיק את היונים. החמלה הנוצרית אינה מיועדת לציפורים. והיונה היא בכל סמלה הארצי של רוח הקודש הנוצרית. כי אפשר בלי האם ואולי אפילו בלי הבן הסובל אך בלי רוח הקודש אי אפשר הרי. הוא חוזר לצ'ילה בימים שאיינדה עולה לשלטון, אך הוא לא מתעניין בפוליטיקה. הוא קורא ספרות יוונית עתיקה.

"נרודה זכה בפרס נובל לספרות ופידל קסטרו ביקר בארצנו ורבים סברו שיישאר לגור כאן לצמיתות ולפורקד פרסם את "יונה לבנה" ואני כתבתי ביקורת טובה, כמעט שיר הלל, אם כי בתוכי ידעתי שמדובר ברומן חסר כל ערך, והתארגנה ההגנה הראשונה נגד איינדה ואני קראתי את אייסכלוס ואת סופוקלס ואת אוריפידס.... ובצ'ילה שררו מחסור ואינפלציה ושוק שחור והשתרכו תורים ארוכים למזון....ואני קראתי את תוקידידס"

ואחר כך, ואחר כך ואחר כך ובסוף הייתה מהפכה ואיינדה " התאבד" גיבורנו עדיין עסוק בספרות העתיקה. בוקר אחד מופיעים השניים ששלחו אותו לאירופה עם הצעה חדשה, מוזרה למדי בימי השלטון הצבאי, ללמד מרקסיזם, ולא סתם אנשים אלא את עילית השלטון, מ-פינושה עד הגנרלים שלו. ולא שפינושה הפך מרקסיסט, הוא רוצה להבין את אויביו טוב יותר. להבין עד להיכן ירחיקו לכת נגדו.

אחר כך המשטר משתנה שוב והחיים משתנים ומתגלים דברים שהיו ידועים אך לא דיברו בהם. סוף הספר הוא סיפור על סלון של סופרת מתחילה המקיימת בביתה מפגשי סופרים, עד שמתגלה הסוד הטמון בביתה. והסוד הוא חלק מרקמת החיים שניבו להסתיר ולא לדבר עליו, כולם.

מדהים בעיני איך ספר למעשה נובלה ארוכה מצליחה להקיף נושאים עמוקים ולא להראות שטחי בשל העומד הרעיוני. למרות שאת הסיפור מספר הכומר הזקן, הגיבורה האמיתית היא צ'ילה, היא התרבות, היא השאלה המוסרית שמעלה הכומר כשהוא כותב, מתי לדבר, מתי לשתוק, מה עושים המאורעות, הפוליטיקה לנפשו של יוצר, יוצר דתי. אדם שחילק את אישיותו לשלוש. לכומר, למבקר, ולמשורר. ואף אחת מהדמויות הללו אינה מתעניינת במתרחש סביבה ואינה מתערבת בפוליטיקה ובשינויים. שלושתם שהם הוא אחד עסוקים בעצמם, ביצירה בביקורת המנותקת מהמתרחש.

הספר כתוב בשיטת זרם התודעה, כשזיכרונות וסיפורים סמליים שאמורים לגלות דבר מה על המספר, נכנסים האחד לשני.לא קל הכנס לרוחו ולצורת הכתיבה. אך ככל שמעמיקים ההנאה גוברת. שפת הספר גבוהה יותר מזו שלה התרגלנו מרוב סופרי המערב בשנים האחרונות. דבר אחד צריך להגיד, מי שיחכה לעוד ספר שבו הריאליזם הפנטסטי, הדמיון נוסח גבריאל גרסיה מרקס יתאכזב. הספר כתוב אחרת לחלוטין. בשפה היאה לכומר שהוא גם מבקר ספרותי וגם משורר. לשפה יש מקצב פנימי של שירה, למרות שהספר אינו מחורז אלא כתוב בפרוזה ישנה תחושה של פואמה ארוכה. המקצבים הפנימיים משתנים בהתאם לסיטואציה, אך זרם השפה המוסיקאליות והמקצב שלה הוא החשוב. הוא משתמש בצבעים כדי לתאר רגשות, ופסקה ארוכה העוסקת בצהוב מלוכלך ואפור הוא קטע שהיה מדהים בעיני. אינני יכול כמובן לשפוט את התרגום אך נראה לי שטל ניצן הצליחה לשקף את השפה המיוחדת.

מצד אחד הספר כתוב כחטיבה אחת הדורשת קריאה רציפה, מצד שני פיתולי הסיפור והשפה מצריכים לעתים לחזור ולמצוא את החוט, אך כל מי שאמון ואוהב קריאה שאיננה מן הקלות ייהנה ביותר.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן