אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ריאיון עם הסופר אייל מגד על ספרו ארץ אישה


שושנה ויג's picture

צייר של נופים

ספרו האחרון של הסופר והמשורר איל מגד "ארץ אשה" יצא בהוצאת ידיעות אחרונות לפני כחודשיים. הספר מעניין דווקא בימים אלה בשל האנלוגיה שיוצר הסופר בין דמות האישה לדמותה של הארץ. הקוטביות בדמות האשה האהובה והיחס האמביוונלטי של אייל מגד לארץ ישראל שזור בספר לאורכו.

בספר אורג איל מגד את תשתית מקורותיו. הוא מספר על בית ההורים, על הסבים והסבתות, על הדודים והדודות, ועל ידי כך הוא נוטל את הקורא למסע נדודים במחוזות ילדותו. נוסף לכך הוא נודד בארץ ובעולם כדי לרענן את זיכרונותיו שקצת היטשטשו עם השנים. הספר הוא נקודת תצפית שבה נאחז הסופר כדי לכתוב את האין עלילה שלו. בספר הזה אין עלילה קווית ואין דמוית ברורות. הסופר הכניס את דמותו הבדיונית או האוטוביוגרפית לחזית הספר והשתמש באנשים החיים סביבו כצללי הדמויות שבספר. בשעה שהוא כותב ספר, הוא אינו מציין מפורשות שזהו ספר אוטוביוגרפי אף על שיש בספר אנשים אמיתיים. ברגע שהספר יצא ממחוזותיו הוא הפך לספרם של הקוראים. כל קורא רואה בספר את מה שהוא רוצה לראות, ולכן גם האוטוביוגרפיה של אייל מגד כבר מופקעת מידיו, ולא בטוח שזוהי האוטוביוגרפיה שלו כי היא חלקית ולא מושלמת, כי היא האוטוביוגרפיה שבחר הסופר לסדר לפנינו.

איל מגד בצעד אמיץ או בצעד לא כל כך אמיץ, הכול בעיניי המתבונן, וגם בעיניו של אייל מגד, קרב את הקורא לנימי נפשו חלק עמו את סודותיו הכמוסים. בשעה שאתה קורא את הספר אתה מוצא את עצמך באינטימיות בלתי רגילה עם האני הסופר. הספר שמכיל לא רק את תהליך גידולו של אייל אלא גם את מאפייני הכתיבה של הסופר מסביר מנין שואב מגד אייל את יצירתו. מה מוביל אותו לכתיבה? אייל מגד השאיר לנו על המפה הספרותית ספר שאי אפשר להתעלם ממנו ולא ניתן לשייכו לז'אנר האוטוביוגרפי בלבד, כי אין הוא ספר זיכרונות. זיכרונותיו של אייל לא נסתיימו. איך אמר לי בשיחתנו לקראת כתיבת המאמר, יכולתי להמשיך לכתוב ולא להפסיק עד יומי האחרון.

לתלות מילים על קולבים

1. שושנה ויג: אתה יודע תהליך הכנת הכתבה היה מורכב משלב מוקדם בו הייתי צריכה לראיין את כל בני משפחת מגד (אהרון מגד, אידה צורית ו-אייל מגד), לכתב העת "מאזניים" שאמור לפרסם באחד הגיליונות הקרובים כתבות על משוררים וסופרים בנושא ביוגרפיות . הטילו עלי משימה מאוד יומרנית ויצא בסופו של התהליך שרק אתה מתראיין. אתה נוטל מצידי את מלוא המחמאות על הנכונות שלך להיחשף. כשפניתי אליך שלחת אותי לקרוא את ספרך האחרון " ארץ אשה" שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות, משמע הספר הזה בעבורך חשוב ביותר, האם רק בשל היותו ספר שיש בו יסודות אוטוביוגרפיים? האם הספר לטעמך הוא ספר ייצוגי מבחינתך או שיש בספר "סטייה" מדרכך ככותב פרוזה?

איל מגד בעצם אם להיות לגמרי כן עם עצמי, כסופר, אני מחפש בסך הכול קולבים לתלות את המילים שמצטברות אצלי. אין לי איזה סדר יום כזה שאומר לי עכשיו תכתוב ביוגרפיה. אין לי תוכנית ללכת מראשון ראשון לאחרון אחרון. כמו תמיד, אני מחפש את הפיגומים שדרכם כותבים מבנה של מילים. חשבתי על הדברים עצמם. הפעם לא להמציא שום עלילה. יש פה איזו סגירת מעגל עם המשוררות, כי באמת שם התחלתי. חזרה לתהליך השירה שבו אני לא תולה את המילים על קולבים מומצאים.

שושנה ויג: שירה יותר ביוגרפית, אתה חוזר למקורות שלך.

איל מגד בהחלט מסכים עם זה. ניסיון כמו כל סופר להגיע למקומות הפנימיים המוגנים דרך עלילה בדיונית או לא בדיונית, סיפור שהיה או שלא היה. אתה כותב כדי להגיע למקומות המוגנים שלך. זה כל הסוד. לא שיש לך איזו אג'נדה, שאתה אומר כך אני אכתוב עכשיו, ומחר משהו אחר.

2. הכתיבה שלך בספר מדהימה את הקורא בנכונות החשיפה שלך. אתה פשוט מתחבר אל הקורא ומספר לו את קורותיך במעט מחיצות. מה כל כך חשוב לך הקורא? ואולי דווקא הקוראת? הרי הספר כולו הוא פנייה לאישה, הוא כתוב בפניה לדמות נשית שבחלק מן המקומות היא מאוד מעורפלת ואינה ברורה, ובחלק מסוים היא "כמעט" מזוהה (הסופרת צרויה שלו, אישתך). בלשון העם, מה כל כך חשוב לך הקורא? והאם תוכל בהזדמנות זאת לספר לקוראים, על תגובות נבחרות שקיבלת בעקבות פרסום הספר?

כאמור, בספר הזה לא כתבתי מתוך תוכנית מראש, חשוב היה לי מבחינת הקורא שהוא אף פעם לא יהיה חיצוני. שאני אכניס אותו לחיים שלי. לא תכננתי את זה. הכנסתי אותו לחיי ונוצר מפגש. יצרתי מרחב מוגן אינטימי שמזמין את הקורא להכנס פנימה.

כתיבה אוטוביוגרפית?

3. שושנה ויג: אתה לא המצאת את ז'אנר כתיבת הפרוזה המסתמכת על נקודות ציון ביוגרפיות. יש באחרונה גל מאוד מפותח וגם יוצרים גדולים כמו עמוס עוז שרוב ימיהם דחקו את השפעת הביוגרפיה על הכתיבה, בספרו "סיפור על אהבה וחושך" מציג לפני הקורא את כל גלגוליו לדורותיו. גם אתה מנסה בדרכך שלך להציג לקורא את גלגוליך. ואתה משלב במסע שלך שהוא גם מסע נפשי וגם מסע גיאוגרפי ביקור חברי הילדות, ביקור בני המשפחה. ובמפגשים הללו אתה מציג תמונה מסוימת במיוחד מול החברים שמולם נתפסת כילד שלא חסר לו דבר, מה כל כך היה חשוב לך לשוב ולהראות להם את הפן שהסתרת מהם בילדותך?

א.מ. תוך כדי כתיבת הספר, היות שהוא עוסק באנשים ובייחוד בהוריי, חשבתי שאולי אני לא צריך להזדרז לפרסם אותו. שאולי כדאי להצפינו ולחכות. לאט לאט בשנה האחרונה ראיתי שחלק מהאנשים שאני כותב עליהם פה הם אנשים קשישים, והזמן דוחק והייתי רוצה שחלק מהם, אלה שמאוד חשובים לי, יקראו את הספר. היה חשוב לי לנהל איתם את הדיאלוג דרך הספר. האחות של אבא שלי, בן דודי, למשל. בחיי היום יום הרי לא מדברים על הדברים האלה. זו הייתה הזדמנות להגיד להם: הנה תקראו. קיבלתי תגובות שחיממו לי את הלב. חברים שפתאום צצו מהשכחה.

שושנה ויג: זה היה תרגיל למצוא אותם?

איל מגד למשל קוראת אחת שהייתה שכנה שלי בילדות וכותבת לאיזה פורום שהיא זוכרת אותי שונה ממה שמצטייר מהספר. חברים קרובים אומרים, לא ידענו על המצוקות שלך, חשבנו שהיית בר המזל הגדול. אז אתה פוגש זוויות ראייה אחרות על חייך.

שושנה ויג: גייסת זוויות ראייה חדשות תוך כדי הכתיבה לתוך הספר?

איל מגד לפני שבועיים פגשתי ברחוב אישה קשישה. היא זיהתה אותי ואמרה, "אני הייתי מטפלת בבית הילדים בשדות ים. בדיוק אני בדרך לקנות את הספר שלך." והיא נתנה לי נקודת מבט אחרת על התקופה. אם הייתי יודע, הייתי מכניס את את זה לספר. היא אמרה:" אתה חושב שהייתה לך טראומה בקיבוץ? דווקא היית ילד מלא שמחת חיים. תגיד, אולי הטראומה היתה הפוכה - העזיבה של הקיבוץ?" ממש הפכתי לסימן שאלה בעיניי עצמי. היא הוסיפה ואמרה : "אם זה היה כל כך טראומטי, למה הקיבוץ מוצג כמקום שאתה מתגעגע אליו?" ובאמת, יכול להיות שבקיבוץ היה לי איזה ביטחון כמו החבר שגדל בקיבוץ ואני מצטט בספר, שאמר: הייתה בלינה המשותפת תחושת ביטחון וכוח. כך שהייתי יכול לכתוב את הספר עד יומי אחרון. הכול היה מסתדר לי.

איל מגד חוזר למשוררות

4.שושנה ויג: מעניין היה לגלות את המשורר שבך בעזרת הספר הזה. מעניין היה לגלות שבכלל אייל מגד התחיל את דרכו הספרותית כמשורר ולא כסופר. וכעת משאתה סופר אתה בוחר לסגור את המעגל ובביטחון חושף את השירים הכי מוקדמים שלך, את שירי הבוסר. אתה בעצם משתמש בספר האחרון כדי לספק לקורא את הארכיון שלך?

איל מגד יש בספר שיר שכתבתי בכיתה ה'. ויש בו שיר שכתבתי עכשיו. כל יתר השירים שלי המצוטטים בספר הם מתוך ספרים שיצאו לאור עד לפני 15 שנה. פרסמתי 10 ספרי שירה. דרך הספר האחרון, "קרפה", הכרתי את אישתי צרויה. היא כתבה עליו מאמר ביקורת ב"הארץ". בעת כתיבת "ארץ אישה" הייתי צריך להזכיר לעצמי שאני משורר. 43 שנים כתבתי שירים. ולפני שבועיים, במוסף הארץ, התפרסמו קטעים חדשים שהם למעשה פרוזה שירית. גם בפרוזה תמיד נכנסה השירה. אם לשאול מעולם הציור, אני רואה את עצמי כצייר של נופים. אני הכי מתקנא בציירים האימפרסיוניסטים שמציירים אותו נוף כל חייהם.

5. שושנה ויג: אהבתי כמה מן הניסוחים שלך באשר לכתיבה שלך כסופר. אתה מכריז על הסופר "כהיסטוריון של עצמו" אתה מסביר מדוע חייך אינם חיים ללא כתיבה או במילים אחרות טעם החיים שלך הוא טעם הכתיבה, הטעם שאתה שואב מן המלה הכתובה. ואתה מסביר את הקשר שלך דווקא לכתיבה כניסיון שלך לשמר את הזיכרונות, הניסיון לזכור גם מתנהל תוך כדי ההליכה שלך תרתי משמע למקומות רבים. אמנם המסע שלך מתנהל בין ורשה ונסגר באיסטנבול, אולם המקום המהותי ביותר הוא הקיבוץ ( וגם המושבה) והמהותי ביותר הוא שדות ים.

הספר מאוד אקטואלי לימים אלה, דווקא לימי הלחימה בצפון, הוא מסביר במילים מהי אהבת מולדת, מהי אהבת הארץ. האהבה הצרופה מניגודים, אהבה אליה הגעת בעקבות נדודים רבים. כמנסה לחמוק מאותה אהבה ישנה. הישראליות שלך, אתה מוכן לכתוב לי כמה חשובה לך הישראליות כעת? אני מאמינה שזו תהא אחת התשובות החשובות שאקבל בעקבות הכנת הכתבה.

סופר ידוע אמר לי "הזכרת לי בתיאורי הנופים שלך מה אנחנו כל כך אוהבים בארץ הזאת ולמה אנו כל כך קשורים". ראיתי את זה כמחמאה שאני מזכיר נופים שלמרבה הצער אנו שוכחים. קראתי ביקורת בהצופה שבה הכותבת מתפלאת איך בילדותי החילונית נוצר רושם שהארץ הזאת כל כך עלובה. היא עצמה גדלה על ברכי אהבת הארץ באופן אידיאולוגי. אני לא ספגתי אהבת לארץ באופן אידיאולוגי אלא באופן רגשי. ובאמת, ככל שהזמן עובר אני אוהב אותה יותר. כמו אשה שמזדקנים איתה. אישה שאוהבים על כל מגרעותיה.

גיסי, ענר שלו, אמר לי : אני אם הייתי כותב מאמר על הספר הייתי נותן לו את הכותרת "חצי ארץ חצי אישה. כי האשה בספר היא רק חצי אישה, לדבריו. בגלל החום והקור שלה, ובגלל הנבדלות שקשה להשלים איתה. גם הארץ היא רק חצי. החצי השני שייך לעם אחר. ענר טוען שהנהייה לאירופה שהייתה לי בנעורי, מקורה בניסיון למילוי החצי החסר. בדיוק כמו שבאותן השנים רצית למלא את החצי החסר באישה על ידי נשים אחרות. אבל לא הארצות אחרות היו מספקות, ולא הנשים האחרות .

אמנון לורד כתב במקור ראשון שהספר עשה עליו רושם בעיקר בזכות האהבה לאין שיעור לארץ. אהבה לא אמביוולנטית, כפי שהוא מאתר אצל סופרים אחרים.

הוא כותב: "יש כאלה שאהבתם לארץ ישראל תיאורטית מדי. הם יודעים להתפלל עליה אך לא משתגעים על חרדוניה וחרוליה הגשמיים. ויש כאלה שאהבתם מלומדת מדי... ויש כאלה שאהבתם מדוקדקת מדי, כאילו נלמדה במדריך. כל מה שרצית לדעת על המין ולא העזת לשאול. ויש שאהבתם לארץ סוטה מדי. הם מתחזים לאוהביה בגרסתה המקולפת מהציווליזציה הישראלית , כאילו אוהבים אותה באמצעות שורפיה גנביה ורוצחיה הערביים. אם יש משהו שמייחד את ספרו של איל מגד זוהי האהבה הישרה, והאהבה שכולה קדושה שבכל ובחול, אהבה של להקת התרנגולים, אהבה שבה גם לחדרה יש מעמד מיתי" .

האמביוולנטיות ליוותה אותי כמעט כל החיים. רק לאחרונה אני מרגיש שהתבייתי. נזכיר בהקשר זה את אריק איינשטיין שהקדים אותנו. בספר אני מזכיר את עלי מוהר שבזמן שאני התאמללתי בכיתה המקבילה, אצלו התבשל שיעור מולדת. אנחנו חיינו באותו מקום ממש, למדנו באותו בית ספר וההורים שלנו היו באותה חבורה וראינו את העיר הזאת את תל אביב ממש הפוך. "לי היא נראתה עיר נוצצת וזוהרת ולך היא נראתה אומללה," אמר לי עלי מוהר.

גיסי ענר אומר, שהספר הוא לא ממש אוטוביוגרפיה, וגם לא ממש "ממואר". הוא טוען שהספר מזכיר רקויאם. הוא קלע כאן לכוונתי, כי באמת הרגשתי שכתבתי רקוויאם.

לדברי ענר, זה אינו רק רקוויאם לעצמי כי אם גם למדינה. מהתחלה אתה מטיל בה ספק, באיזכור חורבות קיסריה הסמוכה לקיבוץ שדות ים שבו ביליתי כמה חודשים סמוך להקמת המדינה. עד שנת העשור הצליחה המדינה להסתדר. משנת העשור משהו מתחיל להשתבש. נכנסות המסיבות הסלוניות ואלביס פרסלי, שמתחילים לקעקע את האתוס הציוני. הספר מציב סימן שאלה על המדינה היהודית הנפרדת. מתחיל לבדוק אפשרות של מדינה דו לאומית. מנסה לקדם את הרעיון הזה, גם בגלל שאני לא רוצה לחלק אותה. בסופו של דבר, אומר ענר, כמו ברקוויאם אנו נשארים עם האלמנט הדתי. עם בתי הכנסת והאקסטזה החסידית. עם יהדות גלותית. אתה מחזיר אותנו לגלות, לכן זה רקוויאם למדינת ישראל.

מצא חן בעיניהם של ידידים פלשתינים שלי שאני ממשיל את הסכסוך לשניים שאוהבים אותה אישה. אתה רוצה לחסל את המתחרה שלך וגם מרגיש קרבה גדולה אליו. וקיימת גם ההכחשה. הכחשת האסון הפלשתיני. חברי הקיבוץ שלא התעניינו בגורל שכניהם מקיסריה.

רק השבוע קראתי את הספר החדש של חנוך ברטוב "מחוץ לאופק מעבר לרחוב", שבו מסופר על משפחה ששרדה בדרך נס את כל מדורי הגיהנום של השואה והצליחה להתאחד במקום אחד באירופה. שני בנים המגיעים עם הבריגדה מארץ ישראל להתאחד עם ההורים שעברו את השואה עם האח הצעיר. הבן הצעיר, בן 15, מצטרף עם פתיחת שנת הלימודים לכיתה השישית של בית ספר תיכון חדש, שבו גם אני למדתי כעבור 20 שנה, עם אותן הנפשות הפועלות, המנהל ד"ר ברמן ידיד המשפחה עוד מקובנה ואש הלהבה טוני הלה האגדית. היא שדחפה אותנו להפגנות בגליל בעד מדינה דו לאומית. תארי לעצמך שאותו נער לומד בתיכון חדש חצי שנה לאחר שעבר את צעדת המוות. איש בתיכון חדש לא שואל אותו מנין בא, מה עבר עליו. איך היה בגיהנום. לא תלמידים, לא מורים, אף אחד לא התעניין. אף אחד לא התעניין לשמוע את ההיסטוריה מפי הגבורה. אז אני אומר לעצמי, מה לך כי תלין איך לא התעניינתם בגורל הערבים השכנים? הם לא התעניינו בגורל אחיהם היהודים! זה דור שלא היה מסוגל להיחשף ולחשוף.

תגובה שאני יכול לשמוע מבחור צעיר בן 30 , שקרא את ספרי. לא עניין אותו הילדות לא עניין ההורים. הוא מצא עניין באישה. הוא אמר לי: הרגשתי שאני לא לבד בעולם בבעיות עם האישה. איזה מכרה פתאום אמרה. אני אשאל את אימא שלי מדוע פעם בשבוע הלכה לשוק והשאירה אותנו עם חצי פרוסת עוגה בלול ונעלמה לחצי יום. פתאום אמרה שתפתח את זה. ואחר חזרה אליי עם התשובה האם אמרה שהייתה חייבת ללכת לשוק כדי להתפרנס והייתה משאירה אותם. הספר הופקע מרשותך וזוהי פרידה מאוד קשה. פתאום נהפך לספר של אנשים אחרים ואתה לא יכול להתחבר לזה כמו מסיבה של אנשים זרים.

הקשר שהם יוצרים הוא לא קשר אמיתי זה לא כל כך הספר הוא כבר מאחורי. שלחתי את הספר לאימוץ אז מה אם ראית בספר משהו שלא ראיתי.

האני בחזית היצירה

6. שושנה ויג: אני אחזור לאחת השאלות הקודמות שקשורה לביוגרפיה, מה היה הטעם להעמיד את האני שלך בחזית הכתיבה? הרגשת שאתה מעמיד את עצמך בעמדת חשיפה בלתי רגילה, את רוב מאווייך ואת רוב תשוקותיך פרשת בספר הזה. מה כל כך חשוב היה לך בכתיבה כזאת. אף שאתה מסייג זאת בסוף הספר ומרגיע את הקורא שיש בוודאי דברים שלא סיפרת. אני חשתי קרבה רבה לספר בזכות הכתיבה הזאת. האם זו הייתה המטרה, לקשור את הקורא אליך ביצירת אינטימיות מדומה או שמא היה משאלה לאינטימיות אמיתית?

איל מגד תגובה ששמעתי מבחור צעיר, בן 30 , שקרא את ספרי. לא עניינו אותו הילדות או ההורים. הוא מצא עניין בקשר לאישה. הוא אמר לי: הרגשתי שאני לא לבד בעולם בבעיות שיש לי עם אשתי. או איזו מכרה שבעקבות הספר העזה לשאול את אימא שלה איך קרה שהיתה נעלמת בילדותה לחצי יום ומשאירה אותה ואת אחיה עם פרוסת עוגה בלול. היא החליטה לפתוח את הטראומה הזאת. זהו, הספר הופקע מרשותי וזוהי פרידה קשה. פתאום הוא משרת חיים של אחרים.

כך שהספר כבר מאחורי. כאילו שלחתי ילד לאימוץ ומדי פעם אני מקבל ממנו דרישת שלום. זאת לא שמחה ענקית.

נפגשתי לפני כמה ימים עם אישה שקראה את הספר. ראש חוג באוניברסיטה שעושה איזה מחקר הנוגע להיבט של הסיכסוך עם הערבים. לא הכרתי אותה קודם. היא אמרה לי "אני מרגישה נבוכה מולך, אחרי שנחשפת לפני כל כך בספר. אני יודעת עליך כל כך הרבה ואתה לא יודע עלי כלום."

ההרגשה הזאת לא מדברת אלי, כי הספר מאחוריי. נכון שהאישה הזאת יודעת עלי הרבה, אבל אני כבר לא שם. הספר יצא מרשותי על כל החשיפה שבו, לכן אני לא יכול להתחבר להיבט הזה. החשיפה היא פיגום בסך הכול. העילה לכתוב.

7.שושנה ויג: הקשר שלך לדמויות ההורים מאוד ברור בספר. אבל מעניין לגלות את טיב הקשרים בינך לבין אביך לעומת הקשר עם האם. אתה יוצר את הזיקה לאביך לאורך כל הספר כאחוות הגברים. והאחווה הזאת נבנתה בילדות בחוויה משותפת. חוויה שאתה תוקע אותה ברומן בצורה מאוד בולטת. אתה הופך את חוויית הטראומה בילדות בהיפרדותם הזמנית של הוריך לאירוע המכונן של חייך. ואתה שב אליו כל העת. אתה שב לברר ולגלות ואינך מצליח לגלות דברים רבים, הרבה שאלות נותרות חידה בעבורך. האם אינך חש שהעצמת את הטראומה באופן מכוון כדי להפוך אותה למפתח להבנת יצירתך? אתה גם מספק לקורא מפתחות להבנת יצירתך כשאתה מגיש את הטראומה הזאת של נטישת האם באופן זמני והחיבור לאב, כמו אתה מנסה לייחד לך היסטוריה אישית שונה משאר בני האנוש?

אתה מציין באחד המקומות שאתה יודע מהו עקב אכילס שלך, העדרה של דמות האם בגיל הינקות, נדמה לי גיל ארבע. האם אין זו פריביליגיה שיש לך כאדם וגם כאומן לדעת מהו עקב אכילס שלך? אולי בכלל הגילוי זה שבוודאי היה גילוי בתהליך פסיכולוגי ממושך ומייגע, מדוע אתה חייב לשתף את הקורא בחווית הגילוי הזאת?

איל מגד זה נרטיב שהמצאתי לעצמי. יש כנראה עוד נרטיבים רבים, מקבילים. אני אומר שהנטישה המוקדמת היא עקב אכילס, אבל ישנן עוד גירסאות, כמו של אותה מטפלת משדות ים. יש פה גם מזה וגם מזה. זה מורכב .

שושנה ויג: כיצד אימא שלך , אידה צורית, קיבלה את הספר?

א.מ. אמא שלי לא קוראת את הספר. מתמידה בלא לקרוא את הספר. מראש היא נבהלה אבל היא נרגעה ככל שההדים שהגיעו אליה מחברים וחברות שקראו היו טובים וחיוביים. בהתחלה השתתפו בצערה שהבן שלה הולך לכתוב מין אוטוביוגרפיה, אבל בסופו של דבר אמרו לה שלא כצעקתה. שזו לא התחשבנות ולא נקמה. היא הבינה שהשד לא נורא כל כך.

שושנה ויג: וכיצד אבא שלך, אהרון מגד, מתייחס?

איל מגד אבי קורא הכול. כמוני, אין לו פחד ממילים.

8. האם הניסיון שלך בכתיבה הרומאן הוא ניסיון להעמיד את עצמך בזכות עצמך ולא בזכות הבן של אהרון מגד? האם אין כאן אולי בקשה מאוחרת שלך מן ההורים לעיסוק בכתיבה, והבקשה נעשית תוך חיטוט בשורשים? או שמא אתה רוצה לבסס את קווי הדימיון בינך לבין אביך הסופר אהרון מגד, כי אתה בחלק מן הרומאן בעיקר בראשיתו אתה מסמן מקומות ביצירת האב שהיו חלק מחייכם. כלומר, האב נטל חומרים מחיי המשפחה וכתב עליהם, וכך גם אתה נוהג במידה מסויימת. ואתה מציין ספרים שכתבת בנקודות ציון הקשורים לחייך. מדוע היה חשוב לך לחשוף זאת?

איל מגד בהחלט יכול להיות. "התכתבתי" עם אביבסודות ובגידות. זו היתה הגירסה שלי לאותם חומרים. התכתבתי איתו בהתחלה באמצעות השירה ואחר כך באמצעות הפרוזה. כמו כדורגל וכדורסל אנו נפגשים על אותו מגרש או במגרשים נפרדים. כשאני אומר לאבא שלי: אולי תכתוב אוטוביוגרפיה? הוא עונה, "אני לא חולם לכתוב אוטוביוגרפיה."

9.שושנה ויג: בהגדרה אתה מגדיר את עצמך כאדם חילוני, אך בספר ניתן למצוא את ההליכה על הקטבים, שהיא באמת מופיעה בהרבה תחומים, אתה שאתה אם חילוני מחפש הרבה פעמים השראה במקומות רוויים מיסטיקה, זה כנסיות, מסגדים, וגם בתי כנסת. האם אתה באמת מאמין בטרי (שלוש הדתות) קיום? אני מנסה לשלב כאן תשובה שתהא אקטואלית לימים אלה. האם המזרח יקבל אותנו לחיקו כפי שאנו מבקשים להתקבל לחיקו?

איל מגד הכל נובע מזה. אני מחפש את המרחב המוגן. מטרת הכתיבה היא להגיע למקומות מוגנים. כמו עלייה לרגל, רוצים למצוא הגנה. אלה המקומות היחידים ששווה לי לבקר בהם. אלה אולי מסממני הגיל, לחפש את המנוחה הנכונה.

10. שושנה ויג: ואיך אפשר שלא לסיים בשאלה על הפנייה שלך למין הנשי. מדוע אתה פונה בספר דווקא לנשים ולא פונה לקורא בכלל. האובייקט הנשי מאוד מנוכח בספר, אף שהוא מנוכח וגם נעדר, מדוע כל כך חשוב היה לך לנהוג כך בספר.

איל מגד את טועה פה, אני לא פונה לנשים, אני פונה לאישה. אני פה פונה לאישה מסויימת מאוד בת זוגי לחיים וזה העניין. ברור כמו אצל נבוקוב שפונה אל אישתו. אולי אפילו עשיתי כאן הומאז' לנבוקוב, ל"דבר, זיכרון".

שושנה ויג: איך אתה מרגיש עם עצמך אחרי שהספר נולד?

א.מ. יכולתי לכתוב את הספר עוד ועוד, עד אינסוף, או יותר נכון עד הסוף. כי זה ספר ללא סוף. אבל באיזה מקום הייתי חייב לשים נקודה. לשים לו סוף. זה רק ספר, בסופו של דבר. כל מה שיהיה הלאה שייך לספר אחר.

חיפה/ איל מגד (שיר מגיל עשר)

הנמל

הכרמל

ואני מסתכל

מסתכל על נופה המרגיע,

תורני אניות

דייגים וסירות

והנה הרכבת הגיעה.

מלוא עין אשאב

אוויר ים

גאווה

ותשוקה.

איך אמרתי, נופי ארץ אהובה. תודה לך איל מגד.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שושנה ויג