אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חייו השניים של אברם פוץ / פולק רינגלהיים


התמונה של דן לחמן

חייו

חייו השניים של אברם פוץ / פולק רינגלהיים. הוצאת ידיעות

פולק רינגלהיים נולד ב1938, הוא שופט בכיר בעל עמדה מאוד מכובדת בקרב רשויות המשפט בבלגיה. הוא חי בבריסל וכותב צרפתית. ספרו זה זכה בכמה פרסים ואף עובד לסדרת קומיקס. הוא פרסם מאמרים בנושאי משפט ואתיקה.

לא צריך להיות יהודי כדי לדעת את המשמעות הכמעט אוניברסאלית של המלה פוץ. אני בטוח ש-פולק רינגלהיים לא בחר את שם גיבורו במקרה. אברם פוץ, בן 87. מפחד ממה שהזמן מחולל בגופו. במוחו מתעתע הפחד - שיבור עצמות. הוא איש זועם.

"הרגתי אדם שלא עשה לי דבר. אני! אברם פוץ, בידי החלושות והצפודות, ללא כל מניע ידוע"

כמובן שמשפט פתיחה כזה גורם לחיבור מידי בין הקורא לגיבור. מה גם שבמשפט הבא הוא מזכיר שזה פשע ראשון. פוץ משתתף קבוע ב"מסעות היפוקראטס" קבוצת רופאים שהתגבשה לטיולים במקומות שונים בעולם. מארגנים כנסים לומדים ותמיד אחרי עונת התיירות כשהעולם ריק מעט מתייר חופשות רגילות. "הם אינם נוסעים למקומות כמו הנילוס שהפך להיות אוטוסטראדה בתשלום ולא לדרום מזרח אסיה שהפך לבית בושת."

כפסיכיאטר הוא מכיר את בני האדם על כל משוגותיהם ועדיין הוא מתבונן בהם בפליאה. הוא בודק את אנשי הקבוצה שלו, רואה הרוקחת הנימפומנית המקבלת אורגזמה מרכיבה על דבשת גמל. הוא רואה את הזוגות המחליפים בסתר חדרי מלון עם בני זוג אחרים. הוא מאשר לעצמו את הדעה שמין הוא המוביל את העולם. הוא מסתכל על עורך הדין המבוגר הנוסע בחברת אמו הזקנה ולן אתה בחדר אחד. האם שאינה נותנת לשום אישה להתקרב אל בנה, ופוץ מעלה חשד לגילוי עריות מתמשך. ערב אחד בלוקסור הוא שומע על חוף הנהר האגדי אנקות שרק עונג נלוז מביא אדם להוציא מפיו, ורגע אחרי יצא מבין שיחי הסוף ראומטולוג המדבר תמיד נגד חולשת החוק בעניין פדופילים והנה הוא יוצא מבין השיחים עם ילד בן שמונה. כך הוא עובר בולן ומתאר את קבוצת הרופאים המכובדת, חבריו למסע. והנה הם, אחד סובל ממניה דפרסיה שניים מכורים לאלכוהול, דתי אדוק מדי, אקסביסיוניסט, נימפומנית ומציצן. המציצן הוא אברם פוץ עצמו. ועוד מיני אפיונים כאלה של חבריו למסע.

"אני פסיכואנליטיקן יהודי - אשכנזי בתהליך התפוררות, עם זיכרון מתמעט, שנינות מתנשפת ואיבר מין גוסס. האם יש קשר סיבתי בין היותי יהודי לבין הפשע שביצעתי?.... אם אינני מוציא מכלל זה את העלאתם לקורבן הפסחא של ילדים נוצרים שדמם שימש להכנת מצות"

ובכן שכבה אחרי שכבה של אישיותו הולכת ומתגלה. זקנתו, הציניות והסרקזם שלו. השנאות והחרדות שלו. השנה נסעו לגואטמלה, ושם מתרחשת תחילתו של הסיפור.

"המאפיין העיקרי לפשע שלי, מה שהופך אותו למקורי, הוא גילי המופלג. זה פשע של זקן. שמונים ושש... אני שונא את הצעירים ממש כפי שאני שנוא עליהם. הם ואני, נועדנו לשנוא זה את אלו. הם מייצגים את מה שהייתי, אני מייצג את מה שיהיו"

באוטובוס הוא יושב ליד קרדיולוגית בת שישים ושמונה, אותה הוא מכנה " קרום בתולין אטום ומעופש, מנופפת בבתוליה כמו בתעודת הצטיינות אות כבוד" כדי לא להקשיב לה הוא מנתק את מכשיר השמיעה שלו והנה הוא מבודד בתוך חירשותו. מפרט לפרט נגלה שהוא הולך על פרוטזה ויש לו קוצב לב. מת חי. אינני יודע אם צריך להיות בעל אופי מיוחד להמשך הציניות הסרקזם והמשפטים הכה מצחיקים בהם הוא מתאר את רגעי הטיול ואת האנשים. אותי הספר מושך בחדווה גדולה לתוכו. וגם אם יתכן שבחיים איש כזה הופך להיות זקן צייקן ומעצבן הרי שמנקודת מבט של קורא אפשר כמעט להתאהב בו מהשורה הראשונה.

כשהשופט, הנוסע אתו שואל אותו אם הוא עדיין פעיל, פוץ עונה:

"פעילות דתית? אני יהודי חילוני. מין? אני דופק שני סטוצים שלוש פעמים בשבוע. ספורט? קראטה מדי יום ראשון. פסיכואנליזה? כן אני עדיין עוסק בזה אבל, ביני לבינך, לאור המגבלות שלי, אני הוא זה השוכב על הספה"

מה שנגלה מיד שפוץ הוא איש משכיל ואוהב ספרות. עולם הדימויים בהם הוא משתמש לגבי עצמו וסביבתו כשאינם ציניים וגסים הם ספרותיים. כבר להתחלה הוא מצטט את מונטסקיה ואתקפקא.

"הגיהינום זה הזולת, אמר סארטר והשלים את האמירה הצלולה הזאת בשובל של אלף דפי פילוסופיה מעשיית, לטובת כלל המטומטמים... אני מרשה לעצמי להוסיף את הנספח הבא: הגיהינום זה הצעירים"

ואין איש תרבות צרפתי שלא יצטט במהרה גם את מרסל פרוסט ומשפטי הפתיחה העוסקים בזיכרון בספר "בעקבות הזמן האבוד" כך הוא הולך ומתנדנד בין התיעוב העצמי שלו, דרך שיר של בודליר לתעוב הסביבתי.ואז, ברגע מקרי בלי סיבה ובלי הכנה, רק מפני שעמד עם עוד גבר על פסגת הר, על שפת תהום, דחף אותו למותו. "קווזימודו של הפשע", בעודו מכין בדמיונו נאום הגנה לפשעו סוקר את מנהגי סיום החיים של זקנים בתרבויות שונות בהן נהוג היה להרוג את הזקנים:

"אוכיח להם שרצח זקן הוא נוהג אוניברסאלי אף שבימינו אימץ צורות עקיפות ומעודנות התואמות לכאורה לאמנה הבינלאומית של זכויות האדם אשר, לאמיתו של דבר, שומרת על זכויותיו של האדם הצעיר בלבד"

אם כך גם בבלגיה? לא רק בארץ? הוא מנבא שלא יוכלו לעשות לו כלום. מוות או בית סוהר או תיקון מידות. מה יש לעשות לו לזקן הזה. שמו יהיה חרוט בהיסטוריית הפשע -"אברם פוץ- זקן הרוצחים".

הטיול נגמר בחטף, בשנה הבאה ייסעו לוייטנאם, ואם לא ימות עד אז, הפעם יש לו מועמד מוכן לרצח הבא שלו. כדי להתמודד עם זכרונו המתערפל הוא כותב הכל במחברת.

הרצון לרצח הבא מתגבר. הוא אינו רוצה לחכות שנה ומי יודע אם יחיה עד אז. לרצוח את הקורבן המיועד מהקבוצה לא נראה לו "זה יראה כמו ספר של אגטה כריסטי" הוא חושב. החקירה תתחיל מוקדם מדי, הוא רוצה להספיק לרצוח כמה שיותר. תאבונו לרצח הבא מתגבר. עכשיו מתברר עוד פרט ביוגרפי, אברם פוץ נולד ב-פולניה.

הזיכרון הבא עובר לימי מלחמת העולם השניה. הוריו נלקחים למחנה. הוא מצטרף למחתרת ומשתתף בפעולות נגד הגרמנים אלא שהוא נתפס ונשלח לאושוויץ. אך האומנם אלו עובדות אמיתיות?

הידרדרותו הולכת ומתמשכת עד שאין לכאורה לדעת יותר מה זיכרון אמיתי. מה הוא שוכח באמת ומה מחליף את מה. אך תכניות הרצח שלו ממשיכות.

"ומדוע שהזקנים לא יקימו מפלגה פוליטית? מפלגת הקשישים, כן, שפתוחה לכל מי שהיו לשעבר, לוחמים לשעבר, שמאלנים לשעבר, הוגים לשעבר, צעירים לשעבר... כל בני השישים וחמש, לפחות. המפלגה הזאת תדרוש שוויון בין צעירים לזקנים ברשימת המועמדים. הרשימה תצא בקריאה אוניברסאלית למען זכויות הזקנים, דיכוי שנאת הזקן וכל צורה של גזענות אני זקנים..."

נשמע לנו די מוכר וכאילו מישהו קרא והגשים. רינגלהיים מעמיד בפנינו סוג של חידה. משלב מסוים לא ידעתי כבר איך להתייחס אל הסיפור. האם פוץ אכן הפך להיות רוצח סדרתי או שזוהי פנטזיה פרנואידית של איש זקן מאוד ששביבי תבונה שכחה ורדיפה מתערבבים אצלו. למרות מה שעשוי להראות בלבול, הקורא יכול כל הזמן לעקוב אחרי פיתולי המחשבה הזיכרון והרצון, גם אם לא תמיד יודעים מה מציאותי ומה פנטזיה. הספר הופך להיות כל כך מהנה.

דבר אחד אני יכול להגיד, שהשנינות, ההומור השחור, הסרקזם והציניות שבו את ליבי. אך לא רק השפה שרינגלהיים כתב בה. הוא מצליח לחבב על הקורא אישיות בשלב קשה של חייה. והנה למרות הרציחות בין אם היו או לא, ונתייחס כאילו היו, אין ברירה אלא להגיד שלמעשה זו קריאה מאוד הומאנית. גם קריאה בספר וגם קריאה אל העולם, הביטו בזקנים.

צוחקים, נדהמים יורדם לעומק המלחמה בנעורים וקבלת הזיקנה. הקורא מוותר על עמדה מוסרית. פוץ עושה למען הקורא את התהליך לכל כך מובן עד שפלא שלא כל הזקנים הופכים רצחניים. ספר נפלא. חובבי הומור שחור ייהנו כפליים. והציניים והסרקסטיים יחגגו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן