ארץ אשה / איל מגד


התמונה של דן לחמן
321 צפיות

ארץ

ארץ אשה / איל מגד. הוצאת ידיעות אחרונות

כשאנחנו פותחים ספר חדש ומתחילים לקרוא, אין לנו מושג בדרך כלל מה משמעות הסיפור הנוגעת אישית לסופר. מי הן הדמויות והאם היו חלק מהמציאות שלו. האם חצב מדמיונו או העתיק מציאות. מה שחשוב לנו זה שהדמויות תהיינה שלמות, שהעלילה תהיה מרתקת, שנצא מהספר קצת אחרת ממה שנכנסנו אליו. אפשר לחשוב שמתחת לפני הדברים עומדות חוויותיו הפרטיות של הסופר, אך זה לא בהכרח חשוב לנו. העיבוד הספרותי הוא החשוב. אך כשסופר מפרסם אוטוביוגרפיה מתעורר בנו עניין מסוג אחר במקצת. הוא מזמין אותנו, אם זה כתוב היטב, להכנס לחדרי לבו הפנימיים ביותר. מרגע הקריאה הראשון אנו מחפשים משהו אחר בצורה לא ממש מודעת. אנו מחפשים את ההתייחסות שלו לעצמו, מעבר למציצנות הטבעית שמעורר בנו ספר "אמיתי- על אנשים אמיתיים" וכשהסופר הוא בנם של שני סופרים ידועים - אהרון מגד ואידה צורית, הסקרנות תגבר ונרצה לדעת גם רכילות פנים משפחתית, אם נודה על האמת. בהמשך, בתוך הספר איל מגד עצמו יתייחס להבדל בין יצירת דמות בדיונית בעלת רגשות שאולים מהסופר ויסביר את ההבדל.

יש יותר מצורה אחת לכתיבת אוטוביוגרפיה. האחת לכתוב "ממוארים". לספר זיכרונות, למנות שמות ואירועים. האחרת לנסות למצוא את הקול "האוטנטי" של ימי ההתרחשות. בלי תוספות הסבר וניתוח, אלא לעקוב אחרי המאורעות ונתינת אמון בקורא שיעשה את המאמץ להבין.

זו איננה הדרך שבה בחר איל מגד. הספר שכתב הוא סוג של אנליזה עצמית מול פני הקורא. הוא מכניס אותנו מיד לעולמו של הילד איל מגד, אך הכל אפוף בתובנות של מבוגר ובניסיון להסביר ממרחק את יליק הקטן של אז. הספר כולו כתוב כפניה אל "את" איזושהי. הוא מספר לה את הסיפור ומיד מתעוררת הסקרנות מי זו האישה. אימו? ואולי אשתו צרויה שלו, סופרת בשם עצמה. ואם לקוראת, מה עם הקורא?

הסיפור מתחיל כבר בראשיתו בחווית נטישה מסוימת של האם. ועוד לפני שאנו יודעים מה באמת קרה הוא מסביר לנו את הקשר שנוצר במוחו של הילד בין האישה והארץ, בין מקום ותחושות. אין לי ספק שאיל מגד אוהב את הארץ ואין לי ספק שהייתה מערכת מסובכת בינו לבין אמו. הוא לא הצליח לשכנע אותי, לפחות לא לעומק ובאמת בקשר בין אהבת הארץ ואהבת אם. אך פרשנות עצמית היא אישית, ומכיוון שהוא מספר שעבר טיפול אני מניח שהנושא עובד בטיפול הנפשי, אך דווקא אותו לא מצליח איל מגד להביא לעומקו המשכנע.

עוד לפני שאנחנו יודעים מה הוא כן, הוא מונה לנו מה הוא לא. "אני חי באשליה שאני - מחובר לעצמי - אבל למעשה אני מנותק". כשהוא מתאר בפתיחה את ריחו המיוחד של הקיבוץ יגיד:

"זה אינו – האוויר הטרי של הכישלון - נוסח בקט"... אינני הילד אהרון אפלפלד, השוקע בבוץ האוקראיני אפוף רעב ומוות ואביו מפציר ומתחנן תחת הצלפות הקלגסים – תקל עלי תקל עלי... אינני אפילו אלבר קאמי, ילד שנולד, כאדם הראשון, בלי אב"

איל מגד איננו נער שואה, זה לא אומר שאין לו את כאביו של הילד הקטן בארץ ישראל בקיבוץ. ילדים לא יודעים לתת, כואב יותר וכאב הוא כאב. הסיפור יהיה על אבא וילד בלי אמא לאיזה זמן. הוא כן ידע לאבחן ולקשר:

"בדרך כלל היה בן הלוויה הקבוע שלי רעב מתוח וחרד לאשה ( זרה ככל שתהיה, העיקר שתשביע אותו) "

הסיפור מתחיל במסע. מסע מהקיבוץ שדות ים לתל אביב. הילד הקטן מאוד חוזר עם אביו הביתה, העירה. אנחנו עדיין לא יודעים למה נפרדה המשפחה. אידה צורית התקבלה לתיאטרון הבימה ולא יכלה לטפל בילד. אך מדוע נסעו האב והילד לקיבוץ. הוא לא יכניס אותנו כנראה לרכילות וליחסים שבין אביו ואמו המסע הזה חזרה, לאיחוד עם האם, הוא מסע מפתח באישיותו.

"לאשה יישמר מעתה ועד עולם רגש אחר, שונה במהותו, רגש הנגזר מהיזקקות, מהתמכרות. אולי קנאות היא המלה. הגעגועים שמורים לארץ, לא לאישה. אשה מייצרת מתח. מתי היא תבוא - מתי היא תלך, או האם תבוא, האם תלך."

בנו של סופר יכול תמיד לחפש בכתבי אביו תשובות וסימנים לחוויות, גם אם האב עצמו שתקן ואיננו משתף, וזה מה שעושה איל מגד בהמשך חייו. הוא מחפש תשובות וקירבה.

בריחה לקיסריה. מקום עם מיתוס קטן משלו, חנה סנש, צנחנית גיבורה שנהרגה בהונגריה והשאירה אחריה כמה שירים. עתיקות רומאיות אך גם חורבותיו של כפר ערבי, לא ממש ערבי, כפר דייגים בוסניים שהגיעו והתיישבו על החוף הזה בתקופה העותומאנית. האם גורשו במלחמת השחרור? הרי היו שכנים טובים.

הוא מגלה שכן, היו סערות נפש בין הוריו, היו התאהבויות אחרות. הייתה הזנחה ושפכו עליו קומקום מים רותחים. פרשת המים ופרשת קיסריה ופרשת האם הנעלמת. האם כל זה הסבר לתחליף אהבת הארץ באהבת אישה? ואם לא אמו, הרי אשתו, סופרת בזכות עצמה, מה יש לה להגיד.

החיים ברחוב גורדון בתל אביב. שנות החמישים המוקדמות. חיים שנמשכים עד בן יהודה פינת אלנבי, עד קולנוע מגדלור שעמד שם. חיים בבית שסטלין היה בו בן בית. הם לא היו קומוניסטים אלא סוציאליסטים. ממפ"אי עד השומר הצעיר הפולקלור הסובייטי היה בגדר מותר. הגבול שהיה אסור לחצות היה גבול הציונות, וזה מה שהקומוניסטים עשו. והוא לומד בבית חינוך. כמו הרחובות שהוא מדבר עליהם, כמו השירים שהיו שרים באותו בית ספר. אני מתחבר למקומות המוכרים ומתנתק מהפרשנות האישית השונה. הסיפור מתגלגל, הילד מתבגר. אייל מגד בורח הצידה לצטט סופר צ'כי שאינו מזכיר את שמו

"אתה יכול להבין מה זה לחיות כדי לכתוב?... לא אתה לא יכול... אתה לא יכול להבין מה זה שהחיים שווים רק אם הם הופכים למשהו אחר.... אלה חיים משפילים. אתה מוכר חיים תמורת מה?... צל. תמורת צל. מי שחי בשביל לכתוב הוא רק חצי בן אדם. יש לו רק חצי חיים. אם החיים הם הדבר האמיתי, מה שנכתב עליהם הוא כמו הצל שלהם"

מצריך הסבר?

"אולי עדיף שלא להתעמק יותר מדי בנסיבות חייו של סופר. להסתפק בפנים הספרותיים שלו, בצדו המאורגן"

הוא סוגר את הפיסקה. אך בהמשך יסגיר שאינו כותב "ממוארים". הוא לא יספר על מסיבות בוהמה. על רינה שני היפה במשוררות, נימפה, שהסתובבה בארץ שזכרה עולה בי מיד ומי שלא מכיר שיחפש מיד תמונה ושיר שלה. לא על פגישות עם אלתרמן ולא על ניסים אלוני. הוא חופר רק בתוך המעמקים. הסיפורים מגיעים רק כשיש להם הקשר פנימי עמוק. איך אפשר לעמוד מול משפטים כמו:

"איך לתאר את תל אביב, המעורערת, הנידפת, על כרעי הכורכר שלה. איך להמחיש את עיר הגזירה על תענוגותיה המותרים והגנובים, עם לילות שבת ומעגלי בן לוקח בת, והפתק חסר התקדים שהועבר אלי מהטור האחרון בדואר עקלתוני ובו הצעת חברות.... הצטרפתי לפורשים מתנועת הנוער, הסוטים מדרך הישר... כשההורים מסתלקים מהבית זועקים עד כלות הקול עם אדית פיאף ועם ניל סדקה"

אויה תל אביב תל אביב. אוי שנות החמישים- שישים. אוי חיים נפלאים. ואיך הוא מצליח להחיות לי אותן. איל מגד יאזכר בחטף את דוד מתי מגד, גם הוא סופר, את הקנאה בין האחים הכותבים אך לא רק בגלל קנאת סופרים אלא בשל אהבה לאותה אישה. בנערותם שניהם אהבו את אותה אישה, אידה צורית, ורק אחד מהם זכה בה, וכך הפכה להיות אמו של איל מגד.

מעברים מעניינים הם הקטעים בהם אייל מגד המבוגר פוגש את ידיד ילדותו כדי להשוות זיכרונות, והנה למרות שהיו באותם מקומות ועשו אותם דברים יחד, הזיכרונות שונים. אם את האחד הרשימה העובדה שישנה בבית אמא העושה סלט, וזו הוכחה לבית מאושר הרי שבבית אחר שבו היתמר עשן סיגריות כבד שררה סוג של אומללות שילד מהבית ממול לא היה יכול להבין ולנחש. ומנגד תגובת ההורים כשהוא מספר על תקופות אושר בחופשים במושבה הם מגיבים "כמה כבר היית שם" ומנסים לבטל את אושרו מבלי משים. מסתבר שאסור לנסות ולהשוות זיכרונות.

אל הקשר שלו עם ביבי נתניהו הוא מגיע בעקיפין, לא מתוך הסדר הכרונולוגי. הוא מביא את פרשת יחסיהם כדוגמא ליצר ההרס העצמי שלו. ואין לו ולו משפט תרומה אחד להאיר את בנימין נתניהו כמישהו שהכיר אותו על רקע שאינו קשור ישירות לפוליטיקה. אם שינה את דעותיו הפוליטיות באותו זמן איננו אומר דבר:

"ההתמחות הזאת ( להרס עצמי) הגיעה לשיאה בהתיידדות שלי עם ביבי נתניהו. לא תקני, מנודה מוחרם. ובאיזה אופן מוזר, מוקצה מחמת היותו מתריסן כלפי הסביבה התרבותית הטבעית שלו, וכמוני בוחר להתרועע עם גורמים מפוקפקים. גם בביוגרפיות של ביבי ושלי אפשר למצוא קווי דמיון. שנינו גדלנו בחזית שמאבקים בלתי פוסקים של אבות במבקשי נפשם אפיינו אותה"

וכזהו, עוד משפט אחד ריק מחשיבות. איל מגד אינו משתף אותנו בהליכים שהביאו, או לא הביאו, לשינוי התפיסה הפוליטית. הכל עניין של ביוגרפיה ויצר הרס. הוא לא הפך לימני. עם ביבי התיידד רק כאח לנידוי חברתי. נניח, לא זה מה שהצטייר בהופעותיו התקשורתיות למען ביבי. אך הוא לא השמאלני היחיד שעשה את הדרך הזאת. ההארה הבאה של איל מגד נוגעת למשיכתו העזה לכדורגל:

"הזיקה לקבוצה צמודה אצלי מאז ומעולם לסולידאריות עם אבי – שתיהן ביטויים של ערגה לאחווה גברית ושל חוסר אמון עמוק באישה... אני ואבי לבדנו, בלי אמי."

הוא ימשיך לנתח הלאה אך השאלה שהוא מעמיד על האחווה הגברית המשותפת זו המנדה נשים מהמקום הטמיר הזה באישיותם הוא מעניין. בשלב מסוים אפשר להבין כבר ש"את" שהספר פונה אליה היא אשתו הנוכחית הסופרת צרויה שלו ולרגע מתעורר הרצון לעזור לו בניתוח הפסיכולוגי המעניין שאותו לא עשה במשיכה אל האישה הסופרת הזאת. זאת שבעקיפין היא "אשה אחרת" המייצגת לפחות במראה החיצוני סוג של נשים שצורתן שונה. אם נחבר את העובדה שבאמו זורם דם טטארי בלתי מוכחש וגם היא נראית קצת "אחרת" בצורתה מרוב נשות הארץ עם לחייה הגבוהות ועיניה המלוכסנות קמעה שגם היא אישיות יוצרת וסופרת בזכות עצמה ומיד אפשר לעשות חיבור ולהרחיב ולהבין את מהות המשיכה המינית אל אישה. מהות שלרוב היא נסתרת. אבל איל מגד כבר עבר את הטיפול שלו והוא איננו זקוק לעזרתי. אלא שהעניין פשוט מתבקש, הארה ברגע מסוים בספר. אלא שכמה עמודים אחר כך, הוא עצמו יכתוב את השורות:

"לפתע אני מבין את הדבר לאשורו: מרגע שמבטי לכד בפעם הראשונה את דמותך, לא היה לי סיכוי. את היית הכפילה שחיפשתי כל חיי. אמא ואנטי אמא: ברווח שבין המסכה לפנים... בבלי דעת טיפחתי חלום נסתר לאמץ אותך לאם שתהיה בשעת הדחק אשה"

לקראת סוף הספר יכניס אותנו לתוך חלקי הפוליטיקה המקומית. לא המפלגתית אלא אל הכפרים הערבים שהיו נכבשו, יוהדו ואינם. אל יכולת ההתקשרות שלו עם פלשתינאים. כן, הוא נשאר שמאלני בתוכו. אם עשה איזו דרך החוצה עשה גם את הדרך חזרה פנימה.

אני חייב להודות שלא באתי "נקי" אל הספר הזה. איל מגד עבר בחייו תהפוכות שקיוויתי למצוא להן תשובה עמוקה ומשכנעת. איש שמאל שעבר לימין, הפך להיות חביבו של בנימין נתניהו.

מזה זמן רב אני מצפה שיקום איש רוח מהימין וייתן תשובות לא פשוטות ולא מתלהמות. שיסביר שיתווכח ברצינות. שייתן תשובה אמיתית ונכוחה למעבר מצד לצד. קיוויתי שיסביר את כוח המשיכה של בנימין נתניהו שגרם לכמה וכמה שמאלניים לחבור אליו ולעבור צד. אך אין שום הארה מהסוג הזה בספר.

קל לי להזדהות עם חלק גדול מהכתוב. העיר עירי, הזמנים זמני. בית הספר סניף משלי. המוסיקה בוודאי ובוודאי. הספרים שקראנו והסרטים. בהבדל אחד, אני לא אהבתי כדורגל מעולם. קל לי לאהוב את המעטפת. אבל ההורים שלנו שונים. חוויות הילדות מעבר לדמיון שונות, אופיינו ואישיותנו שונות ולכן פירוש המציאות איננו זהה. אנו לא משתפים את אותן חרדות ולא את אותן שמחות. לכן אהבתי את הספר כי מעבר לקרבה הוא הצליח להכניס אותי אל עולמו הפנימי ביותר של יליק הקטן, מגד הסופר.

הספר הוא מסע נפשי יותר ממסע לשמות, למקומות, לדברים שקרו ולאנשים שפגש הסופר. כל הדברים הללו כשהם מוזכרים הופכים להיות נופי נפש. והנפש עושה בנו תעתועים משלה. לעתים היא עמוקה ולעתים שטחית. סופר אמור להיזהר יותר, אך לך דע איך חש סופר הכותב ישירות על עצמו.

לעתים הייתה לי תחושה שהספר ארוך מדי, מפוטפט מדי. כמו בטיפול אצל פסיכולוג סיפורים חוזרים ובכל פעם מנסים לקלף מהם משמעת אחרת. כאילו ניסיון להגיע לאיזה דיוק, כשאין לנו כלי לשפוט מה לא היה מדויק עמוד או שניים קודם. זה אולי מעניין את המטפל את המטופל, בספר גם כשיש בו עניין נבירה מהסוג הזה הופכת לעתים למייגעת. ספר דורש כוח שיגרור את הקורא קדימה. ולא שאיל מגד אינו יודע מה כוחם של ספרים. הוא עוסק בספרים, בכתיבה ובמלים די הרבה בספר עצמו. אך היה לו קשה לקצץ, כנראה. כשאתה כותב על עצמך, ישירות, כל מלה נראית כה חשובה, פנינה, אם לא יהלום של ממש. והחיפוש אחרי הדיוק הופך כנראה להיות קומפולסיבי, אבל כל זה לא בא להגיד שהספר אינו מעניין.

קטגוריה: 

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA
משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים
ענה לשאלה / השלם את החסר