אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הזעקה של אוסף 49 / תומס פינצון


התמונה של דן לחמן

הזעקה של אוסף 49 / תומס פינצ'ון. הוצאת רסלינג
הזעקה של אוסף 49 / תומס פינצ'ון. הוצאת רסלינג

תומס פינצ'ון מתחלק ביחד עם דון דלילו בתואר גדול הכותבים האמריקאים של ימינו. ימינו הם החצי השני של המאה העשרים. את שמו שמעתי פעמים רבות אך עד כה לא תורגם משום מה אף ספר משלו לעברית.

הוא סופר כזה שדמותו "השתתפה" כבר יותר מפעם בסדרה "משפחת סימפסון" בתפקיד עצמו. הוא כתב לעצמו את הטקסט והבדיחות שהפליט בפרק והופיע בו כשפניו מכוסות שקית ניר. הוא שונא מצלמות, אפילו כשהוא דמות מצוירת לא היה מוכן לתרום סוג של פורטרט.

אי אפשר להפוך את ספריו לסרטים כי העלילה היא משנית להתרחשויות הנפשיות, אך תומס פינצ'ון מרבה להזכיר קטעי מוזיקה האמורים ללוות סצנות.

כעת תורגם סוף סוף לעברית הספר "הזעקה של אוסף 49" שפורסם כבר ב1965. תומס פינצ'ון שומר על פרטיותו בקנאות וחי בהתבודדות כמו סאלינג'ר. הוא נולד ב1937 וזה כמעט כל מה שאפשר להגיד על חייו הבוגרים. כמעט ואין תמונות שלו, כמעט ולא יודעים דבר על חייו. הגעתי למסקנה, אמר, שלחיים הממשיים אין שום קשר לספרות בדיונית. רבים מהסופרים החדשים יותר ( ג'ונתן פראנזן- התיקונים) מודים בהשפעתו הענקית עליהם. בזמנו, כשקראתי וכתבתי על ספרו של דון דלילו, "מאו", חשבתי מחוסר ידעה שדמות הסופר התימהוני מבוססת על סאלינג'ר. הרי שהיום אחרי שהתוודעתי לפינצ'ון נראה לי הגיוני יותר ש-דלילו השתמש בדמותו של תומס פינצ'ון כבסיס לדמותו האניגמאטית של הסופר המתבודד.

הוא נחשב למאתגר שבין הכותבים האמריקאיים. ספריו מורכבים מאוד, אך גם מתגמלים בסוף הקריאה. הסיפור הסחרחר והמסחרר מתחיל כשגברת אדיפה מאס מקבלת הודעה שבה היא מונתה להיות מוציאה לפועל של צוואתו של אהובה מימי נעוריה שהפך להיות מיליונר מסתורי.

באחרי הצהרים בו חזרה שתויה במקצת ממסיבת "טאפרוואר", אותם כלי פלסטיק ביתיים הנמכרים אך ורק בבתים פרטיים ולא בחנויות, היא מנסה לחשוב על דברים, אך במוחה מצטלצלים צלילים מהפרק הרביעי של הקונצ'רטו לתזמורת של בארטוק. "נעימה יבשה וממאנת להנחם". היא נזכרת שלפני שנה בשלוש בבוקר, פירס, כשעוד חי טלפן:

"בקול שהתחיל בטונים סלביים כבדים של מזכיר שני בקונסוליה הטרנסילבאנית שמחפש עטלף נמלט, השתנה למבטא שחור סטריאוטיפי, עבר לערס מקסיקני עוין מלא בלך תזדיין ומתרוממים ואז לקצין גסטאפו ששאל אותה בצווחות אם יש לה קרובים בגרמניה."

אם ניסה להגיד משהו לא הבינה. אולי זה שמינה אותה להיות מוציאה לפועל של צוואתו. בהמשך חיקוי הקולות הללו יחזרו באנשים שייקחו חלק בהרפתקה.

אדיפה היא אשת פרברים רגילה בעיר קליפורנית קטנה בשם כינרת נשואה לוונדל המכונה מוצ'ו. מו'צו הוא איש עם עור דק. לפני שנים היה סוחר מכוניות משומשות ועולם הדימויים שלו שאוב מהן. הוא שונא מה שאנשים עושים למכוניות. איך הם הופכים אותה לגרוטאה.

הוא עובד כבר שנתיים ויותר כתקליטן בתחנת רדיו והיא הייתה רוצה שבמקום מכוניות משומשות יהיו מאחוריו מלחמת העולם השניה ומלחמת קוריאה לבעלים מבוגרים יותר. אולי לו היה עוזר לה אלוהים, לו היה משתתף במלחמה נגד יפנים תלויים על העצים, גרמנים בטנקי טייגר או אסיאתים עם חצוצרות בלילה, היה שוכח מהר יותר את המכוניות.

הזעקה

לא עוברים אלא כמה משפטים ואנו נכנסים למערבולת של אנשים חדשים ופרטי טריוויה של החיים האמריקאים. בשלוש בבוקר מתקשר הפסיכיאטר שלה ושואל למה היא נשמעת מבוהלת ולמה היא לא לוקחת כדורים. בבוקר אחרי שלא ישנה כל הלילה היא הולכת לעורך הדין המשפחתי שלה לשאול איך מבצעים צוואה. אלא שגם הוא לא ישן כל הלילה מכיוון שראה פרק בסדרה פרי מייסון וכעת הוא עסוק בכתיבת כתב אשמה - המקצוע נגד פרי מייסון. את עורך הדין היא מכירה מקבוצה טיפולית אליה הם הולכים יחד.

נראה שעד כאן, דף שלישי בספר, כבר הולכת ומתבהרת צורת הכתיבה המהפנטת ורבת הרבדים. יכולת תיאור האמריקאנה של התקופה, בעיקר הקליפורנית, והעמדתה על הראש כפרודיה.

אדיפה יוצאת למלא אחר השליחות שהוטלה עליה. נוסעת לאיזו עיר רפאים בדרום קליפורניה שם היא תחילה לקבל מיני שדרים סמויים. היא פוגשת במצגר, עורך דינו של פירס שאמור לעזור לה לבצע את מה שהוטל עליה, אלא שמרגע לרגע דברים מסתבכים. מצגר ואדיפה מסתבכים בזיון מוזר. כשהם הולכים לבר משמיעים בו מוסיקה של שטוקהאוזן וכל שם המוזכר בפרסומות שייך לעיזבונו של פירס. בבית שימוש בבר היא מגלה הודעת סתרים שאולי מיועדת אליה ואולי לא.

אנשים מוזרים מנסים לגייס אותה לאגודות מוזרות או מרצים לה על תיאוריות מוזרות יותר. והיא כמו איזו אליס בארץ פלאות משלה עוברת את ההתנגשויות מוזרות הללו כאילו היו מובן מאליו. דברים קורים ומפסיקים. שיחות הזויות שצריך לעקוב אחרי השינוי הקל ביותר המתרחש בהן כדי להמשיך להבין. הכל לא מציאותי ועם זאת נשען על מציאות מוצקה.

מכוניות, סירות, ברים, טקילה. ושיחות. שיחות שאולי יובילו לאיזה המשך. עורך דין של המאפיה מני די פרסיה עומד להגיש צו ביטול צוואה מכיוון שפירס לא שילם עבור עצמות אדם שנשלחו אליו לניסיונות לעשות פילטר מזקק לסיגריות, המבוסס על עצמות אדם. בינתיים הולכים מצגר ואדיפה לראות מחזה דמים מהמאה השבע עשרה שענינו עצמות אדם ו-תומס פינצ'ון אינו מתעצל לטוות למעננו עלילה אבסורדית של מחזה לא קיים על פני חמישה עמודים לערך כשכל חשיבותו מלבד השקתו לרגע במציאות היא עיסוקו בעצמות אדם ומלת הסיום של המחזה "תריסתרו", מלה שתהפוך לשם המרדף אחרי ענייני הצוואה. אלא שהמחזה בגרסאות נוספות שלו ייהפך לחלק המרדף ההולך ומתפתח אחרי הרכוש העלום. במחזה הנקמה היעקוביני הזה חשה אדיפה שכולם יודעים משהו אך אף אחד לא יודע הכל. ועולה בו נושא חדש, רשת דואר פרטית שהייתה קיימת או לא. אך תיהפך לרמז לתחילת מרדף במציאות החדשה אחרי אוסף בולים של פירס. כל מפגש סהרורי עם דמוית הנכנסות לרגע לסיפור מביאה איתה גם איזו שיחה על תיאוריה, כאן מאחרי הקלעים הבמאי יסביר לה שמלים כתובות חסרות חיים ורק במאי עם חזור יכול להפוך אותן לדבר נושם וחי. אך זוהי רק עוד הזדמנות של תומס פינצ'ון להגיד משהו חיצוני ולשתול עוד רמז פנימי.

עוד מפגש מוזר, עוד שיחה ואדיפה מתחילה לחוש שהולך ומסתמן דפוס הקשור לדואר ולאופן חלוקתו. עניין חלוקת הדואר נטוע במיתוס המערב הפרוע וחיפושי הזהב. כך תצטרך לחזור לחפש סימנים במאה אחרת ומה משמעות הדואר לעניין. אלא שבינתיים היא הולכת בדרכים ללא מוצא וחסרת הבנה. הכל תלוי בתחושות שלה לגבי רמזים מוזרים שהמוליך שבהם הוא עיסוק בעצמות אדם המשות לצרכים שונים, החל מעשיית דיו ועד לצביעת נוצות של אינדיאנים.

עניין ביצוע הצוואה הולך ותרחק והסיפור הופך למרדף אחרי רמזים מלווה תיאוריות מוזרות וחוזר למאות רחוקות. מה היא אם כן הירושה. מה תהייה משמעותה לאדיפה בסוף המסע ההזוי הזה.

בתחילת הספר הדימויים עדיין ספרותיים אנושיים למשל העיר שכל הכבישים המובילים אליה הם כמו עורקים המוליכים סם למרכז. אחר כך הם נעשים מורכבים, מטושטשים והעלילה המהירה עם כמה משפטי תיאוריות שונות שהיא נתקלת בהן הופכות למרכז.

חלק מהאזכורים בספר אמיתיים, יש תיעוד ויש תאריך התרחשות, חלק מהם מומצאים. ביחד הם גורמים בלבול, חוסר הבנה, הליכה לכיוונים מנוגדים. ההבנה איננה העניין. התחושות הפנימיות המוליכות את אדיפה ואת הקורא חודרות לעולם כאוטי, מתחת לפני ההכרה.

"אדיפה שאלה את עצמה אם בסופו של הדבר היא תישאר רק עם ערימת זיכרונות מורכבת מרמזים, הכרזות, גילויים מפה לאוזן, ללא ליבת אמת אשר משום מה תהיה בכל פעם בוהקת מכדי להיחרת בזיכרונה, אשר דינה להתלקח ולכבות תמיד, להרוס ללא תקנה את המסר שלה עצמה"

פגישה עם בולאי האמור להעריך את אוסף הבולים תגלה לה שהאוסף מזויף. אך תחזיר את המשמעות לימי חלוקת הדואר הפרטי באירופה של שנות 1300- 1800 ואחריו לדואר הפרטי במערב הפרוע.

האווירה, כמו הכתיבה הולכת ונעשית פחות מציאותית ויותר חלומית. חלום צמיג ומסויט של איבוד כיוון. איבוד הכרה והבנה, אנטרופיה.

אם בתחילת הספר מוזכר "הצל", בלש שנולד ב-קומיקס והפך להיות סדרת רדיו מפורסמת, עכשיו זו אדיפה ההולכת ומחפשת ובולשת כל הלילה, עד שכבר לא ברור אם היא עוד זוכרת מה היא מחפשת. הכל מתערב. והבלש, הבלש הרי אמור גם לקבל מכות באיזה שלב. אלא שכאן הדברים לא נכנעים לשום חוקי ז'אנר. החלום הולך ומתמשך. ואם זה חלום הרי שכמו כל חלום לתת ההכרה יש בו חלק מרכזי במתרחש, אך תת ההכרה של מי, של אדיפה? של הקורא הנסחף לעולם המסויט? כשהיא מגיעה לקראת סוף הלילה אל הפסיכיאטר שלה כדי לעשות סדר במוחה מסתבר שהוא עצמו נמצא בהתקף פסיכוטי. נאצי שניסה להזדהות עם תיאוריה של היהודי פרויד ומייעץ לאדיפה שתמשיך לקיים את הפנטזיה:

"טפחי אותה. מה יש למישהו מכם חוץ מזה. תחזיקי בה חזק במחושים הדקים שלך ואל תתני לפרוידיאנים לשדל אותך לוותר עליה ולרוקחים לגזול אותה ברעל. מה שהיא לא תהיה, תשמרי עליה מכל משמר, כי אם תאבדי אותה תעברי אל האחרים. את תתחילי להפסיק להיות"

לאדיפה מפגש חוזר עם אחד הגברים הכה מוזרים שכבר פגשה בתחילת המסע ואתו היא מדברת, לאורך מסע החיפוש שלה, לראשונה בגלוי אומר לה:

"אדיפה, לא עלה בדעתך שמישהו עובד עלייך? שכל זה בסך הכל מתיחה, אולי משהו שאינוורטי (פירס) ארגן לפני שהוא מת?"

אדיפה מעדיפה לא להישיר מבט לאפשרות הזאת. לקראת סוף הספר עלה בדעתי, במבט לאחור הספר 'צופן דה וינצ'י' ולפניו 'המטוטלת של פוקו', ספרו של אומברטו אקו. אומברטו אקו היה הראשון שערבב בצורה וירטואוזית סיפור בלשי בתוך רקע היסטורי, כבר ב"שם הורד". ב"מטוטלת של פוקו" הוא מספר על אגודות סתרים שמקורן בעבר היסטורי רחוק והשפעתן וקיומן נמשך עד לימי ההווה. 'צופן דה וינצ'י' לקח את הרעיון, פישט אותו ועסק במסורת עתיקה, תיאוריה סמויה,מיתוסואגודת סתרים מודרנית. כעת מסתבר לי שתומס פינצ'ון הקדים אותם. הוא אביהם הרוחני.

אדיפה של תחילת הספר היא אישה צעירה מהפרברים האמריקאים השקטים. בסופו של הספר היא כבר אישה אחרת לחלוטין. מודעת, מנוסה, חסרת תמימות לחלוטין. שכל פנימיותה מכוונת לאינטואיציות והבנת סימנים סמויים. היא למדה לקרוא את החיים.

ומה שחשוב יש לה רגע שבו היא מאמינה שהצוואה משאירה לה את אמריקה ולא את המרדף. המסע, כדרכם של כל המסעות הספרותיים הפך להיות המסע אל עצמה ואל השינוי. לא החלק "הבלשי" הוא החשוב. אלא השפעת כל רמז או הרפתקה במסע הזה של אליס - אדיפה בארץ פלאות - מראה על התפתחותה.

היו דפים בשליש האחרון של הספר שממש הלכתי לאיבוד. הרגשתי שהספר עוזב אותי באיזה מקום רחוק ממנו, אך לא לקח זמן והתחברתי מחדש. זה איננו ספר פשוט. קשה להמליץ עליו לכל איד אך חובבי קריאת ספרים מורכבים ייהנו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן