אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הכפתור של פושקין / סרנה ויטאלה


התמונה של דן לחמן

הכפתור של פושקין / סרנה ויטאלה. הוצאת ידיעות ספרים
הכפתור של פושקין / סרנה ויטאלה. הוצאת ידיעות ספרים

לפי האגדות המקומיות, גלי הים לאורך הארץ אמורים להכיר את אלכסנדר פושקין. כל אותם זוגות של העלייה הראשונה והשנייה שבהן חיזרו גברים אחרי נשים בציטוטי פושקין על החוף. הדורות ההם של יודעי פושקין נעלם זה מכבר. ב1999 יצא לאור מחדש תרגומו של שלונסקי ל"יבגני אוניגין" אינני בטוח שזכה לחזור ולהיות רב מכר.

אנו יודעים שאלכסנדר פושקין נהרג בדו קרב. מי שהתעניין ידע גם מי היה היורה שפגע בו, ולכאורה הייתה ידועה גם הסיבה, בגידת האישה וקנאתו של הבעל. באה סרנה ויטאלה וטוענת שלא הכל כל כך ברור. שסביב אלכסנדר פושקין נטוותה רשת קורים שכללה קנאת סופרים, בעיות פוליטיות. העמדות פנים המתחילה בצאר עצמו. לא פשוט כמו שנראה על פניו.

כעת מנסה סופרת איטלקייה, סרנה ויטאלה, לעניין אותנו במסתרי חייו ומותו של מי שנחשב לגדול משורריה של רוסיה. יודעים עליו שהיה שמץ של דם שחור בעורקיו. הוא היה נשוי למי שנחשבה ליפה בנשות פטרבורג. ברוסיה עדיין מעריצים אותו כמובן. סרנה חקרה את חייו ולמזלה נתקלה בארגז מסמכים חבויים והיא נותנת להם פרסום ראשון בספר.

"קסם מסתורי ומשונה היה נסוך על "המפלצת הכושית" של פניו. שיער ערמוני כהה, מתולתל בסגנון לא אירופאי, שפתיים בשרניות מעט, רחבות ואדומות מאוד, צדודית עם חוטם סולד, שיניים צחורות בפנינים, עור זיתני, שהעניק חיות מודגשת לעיניו האפורות הצלולות, המוכתמות בכחול. פאות לחיים עבות. ציפורניים ארוכות מאוד. נמוך קומה. רזה. נע במהירות ובתנועות קופצניות, עצבניות"

זוהי דמותו של פושקין. את הספר פותחים "שדרים מפטרבורג" רשימת דיווחים של שגרירים שונים שהיו מוצבים בעיר שדווחו לשולחיהם, רובם מלכים בארצות גרמניה אך לא רק על מותו של פושקין:

"רוסיה איבדה זה עתה את גדול אמני המילה שלה, המשורר המפורסם ביותר שהיה לה מעולם, מר אלכסנדר פושקין. הוא מת בן 37, בשיא גדולתו, לאחר פציעה אנושה בדו קרב. פרטי האסון הנמהר שהביא על עצמו המנוח, למרבה הצער, מתוך עיוורון ושנאה יוקדת הראויים בהחלט למוצאו המורי, הם נושא השיחה הבלעדי בעיר הבירה בימים אלה. יריבו בדו קרב היה גיסו, מר ז'ורז' דה היקרן, צרפתי מלידה ובנו המאומץ של שגריר הולנד, הברון היקרן. שמו הקודם של היקרן הצעיר הוא ד'אנטה. הוא שירת כקצין ב chevaliers gardesחיל המשמר הקיסרי. ובאחרונה נשא לאשה את אחות אשתו של פושקין.... מקסימיליאן פון לרשנפלד קפרינג שגריר ממלכת בוואריה. 29 בינואר 1837"

זהו הדיווח הראשון מבין כמה אותו מביאה סרנה ויטאלה ובו מופיעים כבר גיבורי הספר. פושקין אשתו גיסתו וד'אנטה. לפי הפרק הראשון בספר ויטאלה עוקבת קודם כל אחרי קורותיו של ד'אנטה, האיש שירה. איש צעיר יפה תואר, מבלה במסיבות בסלונים של החברה הגבוהה אהוב על הנשים. יש מסתורין מה בסיפורים שסופרו אודותיו לאחר הדו קרב. ויטאלה מנסה לגלות מי היה באמת. להסיר את סיפורי "רוצחו של פושקין" למצוא את העובדות האמיתיות, וכבר לפנינו פתיחה לספר מתח שעלילתו אמיתית וקשורה בטבורה למסמכים, מסמכים ודיווחים מהתקופה. החל מיומניה הפרטיים של הצארית בהם מתברר שחיבבה את הצעיר ועזרה לו להתקבל בסלונים הגדולים, ועד למיני מכתבים בו מוזכר שמו של ד'אנטה.

הצעיר נולד בצרפת למשפחה שהייתה אמידה אך ירדה מנכסיה. גלגולים שונים הביאו את הצעיר לחפש עבודה ומעמד בצבא הצאר הרוסי. בדרכו לרוסיה פגש את שגריר הולנד. מה קרה שם בדיוק. לא לגמרי ברורה מה הייתה מערכת היחסים בין המאמץ למאומץ ומה היו מניעי האימוץ האמיתיים. לפחות לא בהתחלה. מדוע אימץ השגריר עלם שאביו היה עדיין בחיים. בעוד הברון היקרן כותב מכתבי אהבה לוהטים "משפחתיים בין אב לבן" הרי שד'אנטה כותב רק מכתבי רכילות על המתרחש בסלונים. אך במקום אחד הוא כותב " אתה רוצה שאכתוב לך בלשון אתה ( vous) ולא בלשון כבוד (tu) כאילו יש באמירה אוהב אותך voys לאמירה אוהב אותך tu הבדל. והרי בחברה תמיד אצטרך לשמור על פנית הכבוד וזה יבלבל. בהמשך תודה ויטאלה שלדעת בני התקופה הברון והצעיר חלו "במחלה האסיאתית" כמו ש-הומוסקסואליות נקראה בימים ההם ברוסיה.

אלכסנדר פושקין עצמו מוזכר לראשונה כאיש עם חובות גדולים. הצאר איננו מרשה לו להיות בעל אחוזה או עיתונאי ואין לו דרכים להתקיים. הוא רוצה לפנות לצאר שיכסה את חובותיו המצטברים ומבקש מאשתו שתתחיל להצטמצם.

מכפר נעוריו מקונן אלכסנדר פושקין על קנאתו בקציני המשמר הרוקדים בנשפים כל ערב, בעוד הוא חדל לרקוד. הוא מרגיש שהוא מזדקן. הוא מספר לה על מפגש עם איכרה שהכיר בעבר:

"לא יכולתי שלא לומר לה כמה השתנתה. היא השיבה – גם אתה, נדיבי היקר, הזדקנת ואף התכערת"

וזה כמה שנים לפני מותו. ויטאלה עושה מאמץ גדול לטהר את שמו של ד'אנטה הפוחז. זה המתואר כבליין סלונים סוער. רודף שמלות הבלתי נלאה. יתכן שהיה גם רודף שמלות אך במכתבי האהבה להיקרן שאותם מפרשת ויטאלה כמכתבים של צעיר הדואג מרחוק למיטיבו אני קורא מכתבים של צעיר המנצל את התאהבותו של איש מבוגר ואמיד עליו הוא עושה מניפולציות רגשיות. כשהיקרן יוצא להבראה מחוץ לרוסיה, ד'אנטה מנסה לגרום לו להישאר רחוק בפריז או איטליה, ממלמל לו דברי אהבה במכתבים, אך תמיד הוא זקוק לעוד קצת כסף לקיים רמת חיים המתאימה לקצין המנהל חיים חברתיים סואנים מאוד. יתכן שאכן היה גם רודף שמלות אך בלי ספק ניצל את אהבתו של ההולנדי המוזר.

תוך כדי התכתבויות וסיפורי הרכילות אנו יכולים ללמוד במקצת איך חיו בני האצולה, וצעירי החברה הגבוהה בחצר הצאר במאה השמונה עשרה ברוסיה הפראית ההיא.

את מה שד'אנטה מסתיר מאהובו הרחוק הוא התקרבותו לחבורת צעירים הנמנים כולם על ידידי אלכסנדר פושקין, וכך בקרוב שני הכוחות המפעילים את הסיפור המרכזי ייפגשו.

באחד לינואר 1836 עורך הצאר מסיבה לציון שני תאריכים, את ראשית השנה החדשה ומלאת עשר שנים לעלייתו על כס המלוכה. המסיבה נערכה בארמון הרמיטאז' והוזמנו אליה שלושים וחמישה אלף אנשים. במסיבה זו נפגש כנראה לראשונה ד'אנטה באשתו של פושקין שהיית בחודש החמישי להריונה.

במכתב סוער הנושא את התאריך 20.1.1836 כותב ד'אנטה על חיי היום יום שלו: ב"ערב ריקודים, בבוקר רכיבה על סוסים אחרי הצהרים שינה" אך לא זה החשוב. הוא מתוודה בו לראשונה שהתאהב באישה נשואה, היפה בבנות פטרבורג, שבעלה קנאי להחריד. מצד שני הוא לא שוכח להזכיר את אהבתו להיקרן. ומבקש ממנו לשלוח לו מערכת בגדים ארוגה מתערובת משי וצמר שהיא כה פופולארית בפריז ויקרה מדי ברוסיה.

עד כאן טווה ויטאלה את דמותו של ד'אנטה. אלכסנדר פושקין עצמו עוד לא נגלה אלינו. כעת היא מקרבת אותנו אליו דרך דמותה של נטאליה, אשתו, והוא עדיין עומד מאחרי הקלעים ומחכה לתורו לעלות על במת ההתרחשויות.

נטאליה פושקינה נחשבה ליפה בנשות הממלכה עד שגם צעירים שלא ראו אותה מעולם הרגישו שהם מאוהבים בה. ובעלה, המשורר הדגול והרגזן היה גם קנאי גדול.

למה הסכימה היפה בבנות להתחתן עם הגבר עני למדי שנראה "כמו חיה קטנה" במקום עם בן אצולה עשיר אין תשובה. מכתביה לא שרדו, אך יש להניח שכמו כל המכתבים מהתקופה לא הביעו שום רגש אלא רק סיפורי רכילות מהחצר. בשירתו של בעלה לא התענינה יותר מדי ולפי עדות בערב קריאה בביתם אמרה " תקרא, תקרא, אני הולכת להסתכל בשמלות החדשות שלי" ידוע שהייתה קנאית. אלכסנדר פושקין סיפר לחבריו על סטירות לחי שספג ממנה בהתקפי קנאה. אותו זה בידח. היא לא הייתה בת אצולה. והתנהגותה הייתה פוחזת. היא נהנתה להפיל ברשתה את מחזר הנשים האחרות, אך להשיב אותם ריקם. להופיע במקומות עממיים מדי לטעמו של פושקין. הוא מקבל את גחמותיה "המוסקבאיות" מנסה לחנך אותה.

"אם אינך מתכוונת להציע משקה, אל תציעי דגים מלוחים לפני... השתעשעי לך אך לא יתר על המידה. איזו טובה תצא לך מזה שאת מקבלת גברים המחזרים אחריך"

הוא יכול להיות סלחני כל זמן שהוא חושב שהיא משחקת ומשתעשעת. רק אל תצמיחי לי קרניים, הוא מוסיף בסוף המכתב. אלכסנדר פושקין מרבה בנסיעות ולכן הוא כותב. הוא מודאג מערבי הבילוי האין סופיים שלה בארמון החורף ובמסיבות אחרות מדי ערב.

"אתן עמלות ברגליכן הקטנות, בנשפי הריקודים, ומסייעות לבעליכן לפשוט את הרגל" הוא עסוק מאוד בבעיותיו הכלכליות. על גברת פושקין, בהשוואה לאחרת אמר אציל אחד " היא נראית כמו שיר בעוד האחרת נראית לידה כמו מילון"

אינני אוסר עלייך לפלרטט, כותב לה אלכסנדר פושקין, אך אני דורש ממך קור רוח, הדר ואצילות. היא יפה היא מצליחה בחברה יש למה מראה פיוטי, אך היא איננה פקחית במיוחד, חושבים עליה אחרים.

חורף 1836 לא היה טוב, פושקין במצב רוח רע. יצירתו החדשה "לכבוד החלמתו של לוקולוס", מהתלה על מיניסטר רם מעלה אינה מתקבלת היטב, וגורמת לנתק בינו ובין אנשי השררה. הוא ממשכן צעיף קשמיר של אשתו. מסתבך במריבות ושלוש פעמים עמד בפני דו קרב עם אנשים שונים. קרבות שנמנעו ברגע האחרון. גברת פושקין מנסה לעזור לבעלה, היא מנסה להשיג למענו את כל כמות הנייר שהוא צריך לפרסום. היא עצמה מנסה לעזור למכור את ספריו ולנהל את חיי הבית בין מסיבה למסיבה. בסופו של דבר מקבל אלכסנדר פושקין באותה שנה את אישור הצנזורה לפרסום כתב העת " בן זמננו" ממנו קיווה לראות גם רווחים. והנה אנו מתקרבים לאטנו אל האיש עצמו. אלא שבתקופה הזאת אנשים מתחילים לשים לב לפרשיית אהבה ההולכת ונרקמת לעיניהם בטרקלינים בין גברת פושקין לד'אנטה. במכתב להיקרן מצטט ד'אנטה דברים שאמרה לו:

"אני אוהבת אותך כפי שלא אהבתי מעודי, אך לעולם אל תבקש ממני יותר מאשר את לבי. השאר אינו שלי ואוכל להיות מאושרת רק אם אכבד את חובותיי"

סצנה רומנטית שכאילו נלקחה היישר מייבגני אונייגין של אלכסנדר פושקין. כמובן שבהמשך המכתב ירגיע ד'אנטה את היקרן ויבטיח לו שלמרות הכל אהבתם היא החשובה יותר בעיניו: "בלעדיך איני ולא כלום", הוא מסיים את הוידוי על אהבתו לגברת פושקין. בהצעתו ולחצו של היקרן ד'אנטה עושה מאמץ להתנתק ולא להיפגש יותר עם פושקינה. אלכסנדר פושקין שומע רמזים וכותב לאשתו "פורחות שמועות, יקירתי, הנוגעות אלייך", הבעלים הם האחרונים לדעת.

באביב חוזר היקרן לרוסיה ומביא אתו את מסמכי האימוץ של ד'אנטה. הוא דורש שבנו ייקרא מעתה ז'ורז' שארל דה היקרן. החברה הגבוהה לא ממש מקבלת את כל פרשת האימוץ והיא הופכת להיות נושא לבדיחות, היקרן נדחה מהטרקלינים הגדולים.

כעת, עוד מעט קט, הולך ונרמז קשר נוסף לרומן המרובע, קשר שעיקרו פוליטי בין בית המלוכה של אורנז' ובית הצאר הרוסי. בלגיה אך זה ניתקה עצמה מהולנד. ממכתבי נשים שונות עולה שד'אנטה חזר לעצמו. שוב הוא כוכב המסיבות. שובב, מצחיק, רוקד וגורם לגברות עונג רב.

קיץ 1836 היה טוב אל אלכסנדר פושקין. הוא זוכה בפרץ יצירתיות וכותב כמה מפסגות שיריו. אלו שיהיו האחרונים שיפרסם. אך לא כל מחזור השירים הושלם. מחלקם נותרו בתים בודדים. הוא עסוק בכתב העת שלו שעדיין לא ברור איך יתקבל בציבור. כמה שירים, סיפורים של סופר חדש, גוגול, שלא ממש יודעים איך לקבל אותו. אלכסנדר פושקין ממשיך לכתוב.

כאן עולות על הבימה שתי דמויות נוספות שתיקחנה חלק בעלילה. אחיותיה של נטליה. באחת, אלכסנדרין, פושקין מוצא עניין רב ולשון הרע אמרה שיש בינם קשר לא בריא. השנייה קתרין, שד'אנטה נראה כמאוהב בה ואין לדעת אם אלו רגשות אמת או רק תרגיל שיאפשר לו לבקר בביתה של נטליה פושקין בגלוי. פושקין עצמו עצבני מאוד בימים אלו. איננו ישן, חובותיו מעיקים עליו, כתב העת לא מצליח להמריא במכירות. הוא רוצה לפרוש לכפר בהרגשה שקוראיו נטשו אותו.

התקף אהבה נוסף מביא את ד'אנטה להתנהגות לא הולמת בה הוא מחזר אחרי נטליה בפומבי. כשכל החברה מדברת עליהם. היא איננה שמה קץ לעניין, כנראה שנהנתה מהחיזור הלוהט.

ויטאלה מזכירה לנו מדי פעם לא לשפוט את המתרחש בהתאם לכללי המוסר והמחשבה של ימינו. היא מזכירה לנו שכללי המוסר של החצר היו שונים. פתוחים הרבה יותר מהפוריטניות בת ימינו. נשים קיימו כמה הרפתקאות אהבים במקביל בידיעת כולם, הכל היה מותר אם רק נשמרה מראית העין וההתנהגות החברתית הנימוסית. אלכסנדר פושקין כנראה ניהל פרשיית אהבים עם גיסתו, ד'אנטה חיזר אחרי נטליה כמעט באופן בוטה מדי.

לאלכסנדר פושקין, האנטי ממסדי היו יחסים דו משמעיים עם הצאר. מצד אחד הצאר היה הצנזור הפרטי שלו שאישר או לא פרסום יצירותיו ומצד שני היה גם נותן לפושקין מיני תשורות כספיות. לא ענקיות ולא מספקות אך כאלו שקשרו את פושקין העני לנדיבותו של הצאר. משקיבל תואר כבוד מידי הצאר נעלב אלכסנדר פושקין שזכה בתואר הנמוך ביותר האפשרי. יחסיהם היו בנויים על הציבורי, אלו שהתנהלו בטרקלינים לעיני כל ואלו הפרטיים. הוא מקבל משרה ציבורית בשכר זעום מול הוצאותיו, בפועל הוטל עליו לכתוב מחקר היסטורי על פטר הגדול. עבודה שתבעה ממנו זמן רב והשקעת כוחות נפשיים שהותירה אותו בלי יכולת לכתוב.

ויטאלה לוקחת לעצמה רגע של פסק זמן לבדוק את מפת הספרות הרוסית באותם ימים. הכוחות העולים, אלו ששולטים בסצנה זמן רב ונחשבים לשרידי עבר. מי מבקר באיזה סלון ספרותי. חיי התרבות תוססים ורבי עניין בבירה הרוסית.

פושקין שהביע סלידה מהסלונים של האריסטוקרטיה חיבב אותם בסתר לבו. איש לא הכריח אותו לבקר בהם, והוא ביקר בהם הרבה. הוא אהב לשמוע רכילויות, לדעת מה קורה, ולהיות מעודכן ברכילות הפנימית. בעיני הנשים דמה לשד.

"הלך רוחו היה נתון לשינויים פתאומיים. ממרה שחורה קדורנית ועד להתבהרויות זוהרות של חדווה ילדותית ורועשת. רגע אחד היה כולו עליצות גועשת ובמשנהו נעכרה רוחו. רגע היה ביישן ורגע יהיר ועז פנים. רגע מעודן ונעים הליכות ורגע נרגן וקריר"

הוא נע ונד בין מוסקבה לפטרבורג. נעלם בדרכים ומנסה למצוא את המוזה שלו בכפרים ולעתים גם איזו כפריה. מבלה בסלונים בשתי הערים הגדולות ויוצר סביבו הילה של משורר לוהט, מעריצו של לורד ביירון.

ויטאלה מנסה להסביר את דמותו, אופיו וחרדותיו דרך שורות בשיריו. אך שום דבר לא מסביר איך תפח חובו והגיע למאה שלושים אלף רובל, סכום עתק בימים ההם, ואיזו השפעה הייתה לחוב על דרך חייו.

אורח החיים בפטרבורג, למי שהיה מעורב בחברה הגדולה נע בין קבלות פנים של בוקר, חיזורים של אחרי צהרים ונשפים שנמשכו כל הלילה עד שפלא הוא מתי דאגו לענייניהם. לא לחינם מביאה ויטאלה אמרה שהייתה נפוצה בחברה ההיא:

"אמרי לי יקירתי, פונה בעל לאשתו, מי הוא אביו של בננו הצעיר. ואני ממש לא זוכר את שמו של אבי בנינו השני"

זו הייתה התרבות האווירה החיים הטובים חסרי מוסרות המוסר המקובלים כימינו. ואלכסנדר פושקין שלמרות סלידתו אותה ביטא בדבריו לא נמנע מאף אחד מתענוגות החיים הללו. למרות שחייו היו נתונים לכאורה בידי הצאר, עד כדי תחושה שהצאר מורה לו מתי לנשום מצליח לרקוד ולחזר אחרי נשים רבות.

בוקר אחד ברביעי לנובמבר 1836 קיבלו כל בתי האצולה מכתב אנונימי זהה בנוסחו העוסק בקרננים וכיוונו העיקרי אלכסנדר פושקין. המכתב מרמז שנטליה פושקין מנהלת רומן עם הצאר עצמו כנראה. מי? למה? אין יודע. אין מידע מה עבר על פושקין או מה עשה כל אותו יום אפשר רק לנחש. עד שהגיע הרגע בו החליט להזמין את ד'אנטה לדו קרב..

מכאן והלאה סורקת הסופרת במסרק דק את כל מי שהיה יכול להיות חשוד בשליחת המכתב שגרם לפושקין לצאת לקרב ממנו חזר פצוע ולאחר יומיים מת. ושוב כל רשימת הנסיכים והרוזנים, אופיים האישי ותככי החצר שלהם עומדים לפנינו ומרתקים מחדש. ועדיין לא ברורה הקנוניה והסיבה לשליחת מכתב הנאצה. כל אלו שידעו לרקוד ולבלות, לקיים עלילות אהבים ורומנים ניהלו גם רשת סבוכה של ידידויות אמת וידידויות שקר, אוסף של זרמי איבה תת קרקעיים בין הבתים השונים. את כל זה מצליחה ויטאלה לפרוס לפנינו בכישרון גדול ובהסתמך על מאות אם לא אלפי תעודות. שאלת המכתב שגרם לקרב לא נרגעה שנים רבות. אנשים רבים המשיכו לחקור ולהעלות השערות ברוסיה. הוטחו האשמות ונלחשו לחישות, אך איש לא הצליח להוכיח מי כתב ונמה המניע.

עד כאן, מחצית הספר, מוצגות הדמויות ניתן הרקע, מתוארים החיים באופן כללי. מכאן עוברת הסופרת להיכנס כבלש לתוך הפרטים שאותם כמובן לא אספר.

סרנה ויטאלה מיטיבה לתאר את חיי האצולה הרוסית. אנשים שחייהם הוקדשו לפלירטים ובילויים. תיאורי מסיבת פכים מחיי החצר ואצילה, כל אלה מתווספים לעניין המרכזי של הספר, אלכסנדר פושקין. אם בהתחלה הספר נקרא כמחקר הרודף אחרי מכתבים ומסמכים, הוא הופך להיות רומן שהוא גם מותח וגם מחייה תקופה וצורת חיים לא מוכרת לנו. ומכיוון שאנו יודעים איך חייתה דלת העם הרוסי הרי שייתכן שמבלי להתכוון כלל מניחה סראנה יסוד להבנת המהפכה שפרצה דווקא ברוסיה חצי מאה אחרי ההתרחשות המתוארת. הספר מלא בקטעי זיכרונות ורכילויות שחלקן משובב נפש מבעד למרחק הזמן והם לא תמיד נוגעים לסיפור עצמו, אלא שויטאלה לא עמדה בפיתוי החביב כשעמדה מול כל המסמכים הללו והביאה לנו טעימה מכל המטעמים הקטנים שמצאה. כדרכם של ספרים שנכתבו על סופרים הספר מעניין ומאיר את הסופר, במקרה זה המשורר אלכסנדר פושקין. הספר מעניין כי הוא מנסה להאיר פרשיה עלומה מצד שלא נתנו עליה את הדעת קודם לכן. וסרנה ויטאלה אכן יודעת לטוות את כל החוטים הללו בעניין רב.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן