אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שולמית לפיד / חוות העלמות


התמונה של אלי אשד

שולמית לפיד / חוות העלמות. הוצאת כתר

מהשוליים אל המרכז: הגיבורות של שולמית לפיד

הסופרת שולמית לפיד פרסמה לאחרונה את הספר "חוות העלמות", שהוא המשך לספרה המפורסם ביותר "גיא אוני", על אישה של העלייה הראשונה. בספר זה ממשיך התהליך שעומד במרכז הספר הראשון: סיפורה יציאתה של אישה משולי החברה והתודעה התרבותית והתקשורתית והעמדתה במרכז. תהליך שבמידה רבה משקף את חייה של שולמית לפיד עצמה כמו גם את היחס התקשורתי והתרבותי ל"גיא אוני", אחד הספרים הידועים יותר של שנות ה-80 שהפך לספר הנלמד בבתי הספר ושנושאיו הפכו למוקד של עניין אקדמאי.בימים אלו יצא לאור ספרה החדש של שולמית לפיד, "חוות העלמות", ספר ששייך לז'אנר שהוא נדיר למדי בספרות הישראלית בשנים האחרונות הרומן ההיסטורי, המתאר את חוויותיה של נערה צעירה בארץ ישראל של 1912, תקופת העלייה השנייה.

ספר זה הוא המשך לספרה המפורסם ביותר של שולמית לפיד "גיא אוני" (1982) שעסק במושבה ראש פינה בתקופת העלייה הראשונה, וכשם הספר המתאר את השינויים שחלו בעולמם של הדמויות של "גיא אוני" במשך 30 שנה, דומה שהוא מבטא באופן סמוי גם שינויים שחלו גם בעולם האמיתי שבו כותבת שולמית לפיד.

הסופרת

שולמית לפיד, סופרת מתרגמת ומחזאית נולדה בתל אביב ב-1934. היא שייכת בכל מאודה לעולם הספרות והתקשורת. שולמית לפיד היא בתו של עיתונאי, דוד גלעדי. היא אשתו של העיתונאי והאישיות הטלוויזיונית ולשעבר שר המשפטים לשעבר וראש מפלגת "שינוי" עד לאחרונה- יוסף לפיד. היא גם אימו של העיתונאי, שדרן הטלוויזיה וסלבריטאי על וגם סופר (ולעיתים סופר בלשים כמוה) יאיר לפיד. וגם כלתהליהיא לפיד היא עיתונאית וסופרת. שולמית לפיד באה אם כך ממשפחה של עיתונאים, סופרים ואנשי תקשורת באופן כללי שנושאי תרבות עומדים תמיד על סדר יומם ונמצאים באופן קבוע ומזה שנים רבות במרכז סדר היום הציבורי.

היא עצמהאחת הסופרות הפוריות המגוונות והמצליחות כיום ביותר בישראל. הן בתחום הסיפורת והן בתחום הדרמה ותיאטרון. היא חיברה הן ספרי ילדים, הן רומנים היסטוריים, הן סיפורים ריאליסטיים והן ספרי בלשים. כמה מספריה כמו "גיא אוני", רומן היסטורי המתרחש בארץ ישראל של סוף המאה ה-19, וספרי הבלשים שלה המתרחשים בבאר שבע המודרנית הפכו לרבי מכר עתירי הצלחה. היא החלה את הקריירה שלה בכתיבת סיפורים קצרים. 42 מסיפורים קצרים אלה (מן הסתם רוב ואולי כל הסיפורים הקצרים שלה) פורסמו בארבעה כרכים:"מזל דגים" (1969), "שלוות שוטים" (1973), "קדחת" (1979), "מה משמח עכבישים" (1990). סיפורים קצרים אלה לא זכו להצלחה גדולה וקשה להוציא מהם תמונה ברורה על זהותה כסופרת. רובם הם סיפורים ריאליסטיים שחלקם עוסקים בבני שכבות מגוונות בחברה הישראלית. מהן שמתארים שכבות "נמוכות יותר" בחברה בצורה ריאליסטית. בחלק ניכר של סיפוריה מופיעות דמויות "פרימיטיביות " מעדות המזרח או מעדות אשכנז. היא עוסקת בסיפורים אלו לרוב בתיאור זקנים, זרים, בעלי מום, תימהוניים, אנשים בודדים ומוזרים החיים בשולי החברה ובשולי ההתרחשויות ההיסטוריות, שכוחים ומזולזלים בידי החברה הסובבת. שולמית לפיד התרכזה בסיפורים אלו רק בתיאור חייהם ללא כל מסר פוליטי או סמלי –חברתי. סיפורים אלו לא זכו להערכה רבה בידי המבקרים. חוקר הספרות גרשון שקד הגדיר את סיפוריה של לפיד באופן כללי כ:

"סיפורים קצרים אפיגוניים על גבול הספרות הטריביאלית... המבוססים על אינטריגות בלתי משכנעות על עודף רגשי וניסיון מתמיד לזעזע לשם הזעזוע והם בעלי אופי טריביאלי מובהק". (שקד ע' 141).

בין סיפוריה בולטים הסיפור "משוגע איש הרוח", בקובץ "שלוות השוטים", שהוא מעין גרסה אלטרנטיבית "רציונאלית" לסיפור חייו של שמשון הגיבור כפי שהוא מוצג בספר שופטים התנכי שמעשי גבורתו מוצגים כלא יותר מפנטזיות של אדם לא שפוי. בסיפור שמשון הגיבור התנ"כי המפורסם אינו כלל הגיבור אדיר הכוח והטראגי כמסופר בספר שופטים אלא הוא מעין מספר גוזמאות, בן למשפחה תמהונית בכפר נידח, היורד פעמים אחדות בחייו לערי הפלישתים המתוחכמות. כל ירידה סופה ביזיון והשפלה. כדי לפצות את גאוותו הפגועה הוא מפיץ סיפורי כזבים על "הנפלאות" שהראה במכותיו לפלישתים. ראייתו את עצמו בעקבות חלום של אימו התמהונית כמשיח אלוהים נתפס בידי בני כפרו המפוכחים כשיגעון ואיש מהם אינו לוקח אותו יותר מדי ברצינות את משוגע הכפר שמשון שאפילו לא נהרג לאחר שהפיל את עמודי היכל דגון על הפלישתים אלא כאחד האדם. אבל רצה הגורל ומכל מעשי בני הכפר שימרה ההיסטוריה דווקא את כזביו ובדיותו של שמשון. בעיני בני הדורות הבאים הוא מצטייר כאגדה של גבורה וכל בדיותיו וחלומותיו מתקבלים כדברי אמת.

בקובץ "קדחת" אפשר להזכיר את הסיפור "בדיחה גרועה" שמסופר מנקודת מבטו המאוד לא אובייקטיבית של חוקר תולדות הספרות העברית שמתאהב בעיתונאית ספרות ומתחיל להטריד אותה.סיפור שמציג באור מאוד לא מחמיא את עולם הספרות הישראלית, עולם ששולמית לפיד מכירה באופן אינטימי ביותר (היא הייתה יו"ר אגודת הסופרים הישראליים). עוד סיפור שעוסק בצורה לא מחמיאה בסופר ובעולם הספרות הוא הסיפור "סופר טיפש", בקובץ "מה משמח עכבישים", על סופר שכתב רומאן המבוסס על חייהם של אנשים אמיתיים שהכיר. הרומאן גורם לשינויים דרסטיים בחייהם של אנשים אלה וחורץ למעשה את גורלם.

אפשר גם להזכיר מקובץ זה גם את סיפור הפנטסיה "האיש שחלם חלומות של אנשים אחרים", על אדם שנגזר עליו לחלום את החלומות של כל הסובבים אותו. אולם מעניין שדווקא סיפור זה הוא יוצא דופן ביצירתה שהיא בדרך כלל ריאליסטית למדי. בסיפור פורץ דרךלזמנובאופן מיוחד מקובץ זה בשם "חוט",היא תיארה אישה התוקפת מינית בצורה סדיסטית גבר ונוקמת בו את נקמת הנשים המדוכאות.סיפר זה מהווה מעין המשך לסיפורים אחרים של שולמית לפיד שמתארים גברים שיש להם נשים משונות שממררות את חייהם כמו בסיפור "חייו ומותו של לופז ולנטינו", על אישה הרוצחת את בעלה מאלף הדובים שהיה קורבן לרצח הוריו בפוגרום ברוסיה.

אולם דומה שיותר מכל היא התבלטה כמחברת רומאנים. בראש ובראשונה רומאנים שבמרכזם עומדות נשים, הן על רקע העבר של ראשית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, והן על רקע ההווה.

כחרס

כחרס הנשבר / שולמית לפיד

שני הרומנים הידועים ביותר שלה הם. כאמור "גיא אוני" (1982) ו"כחרס הנשבר"- (1984). שניהם רומנים היסטוריים על רקע ארץ ישראל בסוף מאה ה-19. הספר השני הוא רומן ביוגראפי על חייו של סוחר העתיקות והזייפן הנודעמוזס שפירא שזייף עתיקות שונות. הציג אותן כשרידים של התרבות המואבית ולבסוף הציג מה שטען שהוא מגילת תורה קדומה שהתבררה גם היא כמזויפת. מוזס שפיראה התאבד לאחר שזיופיו נחשפו ועד היום הערך האמיתי של "גילוייו" שנוי במחלוקת אם כי גם בשנים האחרונות היה מי שחשב שאולי הם היו אמיתיים, אחרי הכל.

ספר זה הוא שונה מקודמו "גיא אוני" בכך ששולמית לפידנצמדת בולעובדות ההיסטוריות של התקופה והביוגרפיות של הדמות עד כמה שאפשר. הפעם הגיבור הוא גבר היסטורי ולא אישה דמיונית פרי המצאתה. זהו הספר החביב עלי ביותר שלה.

שני הספרים זכו להצלחה ביקורתית גדולה ו"גיא אוני" אף הפך לספר הנלמד בבתי ספר. להצלחה גדולה לא פחות ואולי אף יותר מבחינה מסחרית (אך לא מבחינה ביקורתית!) זכתה שולמית לפיד הודות לחמשת ספרי סדרת "ליזי בדיחי" שלה, על עיתונאית מקומון באר שבעי ממוצא מזרחי העובדת גם כבלשית חובבת . הדמות המרכזית היא כמובן ליזי בדיחי שהיא עיתונאית , אישה לא קונבנציונאלית ועקשנית מאין כמוה שתמיד נתקלת במעשי פשע ורצח ובסוף כל ספר פותרתאת התעלומות שבבסיסן, כנגד כל הסיכויים ולמרות הזלזול שנוהגות בה שאר הדמויות.

אלה היו "מקומון" ( 1989) שזכה לפרס בגרמניה כספר הבלשי הזר הטוב ביותר. "פיתיון (1991)התכשיט" (1993), שהוא אולי המעניין בחמשת ספרי הסדרה. ליזי מגלהבו שעל מנת לרדת לשורשה שלתעלומה בלשית עכשווית עליה לחקור ולהגיע לעבר הרחוק של הישוב, אל ימי מלחמת העולם הראשונה וארגון המרגלים "נילי". אירועים שמסתבר שיש להם קשר הדוק לפרשת הרצח המודרנית. בספר זה מתגלה עניין עמוק בתקופה שאליה חוזרת שולמית לפיד בספרה "חוות העלמות". הספרים הבאים בסדרה היו"חול בעיניים"(1997) והאחרון עד כה "פילגש בגבעה" (2000). לא מן הנמנע להניח שיהיו ספרים נוספים בסדרה זאת.

בנוסף להם התפרסמה שולמית לפיד בשנים האחרונות הודות לספריה "אצל באבו" (1998) רומן ריאליסטי קודר שמתאר את חיי העובדים הזרים הדחויים בישראל המודרנית ורומן קצר בשם "הספסל" (2000) המבוסס על אירוע אמיתי של גולהאיראני החי בנמל תעופה, פרשה שעליה ביסס גם סטיבן שפילברג סרט.

"חיבוק דוב"(2003 ) הוא עוד יצירה חביבה מאוד עלי שבו היא מתארת אתחיי הקהילייה הספרותית בישראל תוך שהיא נוקבת בשמות של אישים אמיתיים שונים בקהילה זאת. בו היא ממשיכה בתיאור הלא מחמיא של אנשי הקהילה הספרותית כפי שעשתה בסיפורים הקצרים שהוזכרו למעלה.

היא חיברה גם כמה ספרי ילדים: את"שפיץ"(1971), ספר על ילד וכלבו, את "נערת החלומות" (1985)ואת "התנין מצרים"(1988), "עודד המלוכלך" (1988) ואת "השמיכה זהבה" (1988), ספרים לילדים קטנים. כן עסקה רבות בתרגום ספרי ילדים ובהם ספרים רבים של חברת וולט דיסני.בנוסף היא פרסמה את ספר השירים "חלון" ( 1988).

כן התפרסמה שולמית לפיד הודות למספר מחזות שזכו להצלחה מסוימת כמו "רחם פונדקי (1990) הלוקח את סיפוראברהם שרה והגר התנ"כי ומעביר אותו לימי המנדט לסיפורה של משפחתו של ארכיאולוג."רכוש נטוש" (1991) ו"מפעל חייו" (1992) ו"הירושה". מכולם בלט במיוחד "רכוש נטוש" שעוסק בבדידותן של נשים שננטשו על ידי גברים אנוכיים ונותרו בעזובה רגשית כשהן נאחזות בגידול הילדים כקנה קש ומסרבות לנתק את "חבל הטבור".

מחזה זה התפרסם במיוחד כמחזה בעל מסר פמיניסטי חזק ביותר שזכה לאהדה רבה אצל המבקרים ואצל הקהל (הוא הוצג יותר ממאה פעמים) ואף עובד לטלוויזיה הישראלית וזיכה את שולמית לפיד בפרס מסקין. הוצג באנגליה מתורגם וזכה גם שם לשבחים. המחזה סימל את "הבריחה" מעיסוק בדברים הגדולים ובפניה למחזאות של חיי היום יום והמצוקות הקטנות שבהם, חיים שבהן הנשים הן הגיבורות האמיתיות.

גיא אוני

"גיא אוני" הוא סיפור העוסק בנושא נדיר למדי בספרות העברית המודרנית, העלייה ראשונה לארץ ישראל ובמרכזו עומד ישוב "גיא אוני" המוכר לנו כיום כראש פינה אחת המושבות הראשונות. זהו סיפור היסטורי על רקע ימי העלייה הראשונה שבמרכזו עומדת הגיבורה פאניה מנדלשטאם, אישה שברחה מהפוגרומים ברוסיה כנערה מפוחדת ועלתה לארץ ישראל עם דודה ומתאמתת לבדה עם הקשיים בארץ החדשה.

פניהמצליחה להתגבר בכוחות עצמה על כל המכשולים האפשריים בארץ ישראל ובראש פינה של המאה ה-19. בתקופה הראשונה לשהותה בארץ היא חסרת ביטחון עצמי וסובלת מהטראומה חמורה של אונסשסבלה בזמן הפוגרום ברוסיה הרחוקה. אבל מהר מאוד היא מתמודדת עם הקשיים בארץ ישראל ומראה שהיא יכולה לעשות זאת לא פחות טוב ואולי אף יותר טוב מהגברים בסביבתה. היא תוקעת שורש בארץ ישראל והופכת לדמות מרכזית, בטוחה בעצמה ובכוחה במושבה "ראש פינה", כשהיא נלחמת בכל משבר אפשרי ותמיד יוצאת בסופו של דבר מנצחת במלחמת הקיום והישרדות ומחוזקתמתמיד.

הספר של שולמית לפיד היה חידוש בזמנו בכך שהדמות המרכזית שבו היא אישה חזקה השולטת בגורלה ושהיא הציר המרכזי בעלילה שהכל סובב סביבו.

הספר פורסם לא במקרה בשנת 1982, שנת המאה ליסודה של ראש פינה, והיה בו ניסיון להציג בצורה חיובית יותר את אנשי ובעקר את נשות עליה ראשונה שעד כה הועמדו בצל במחקר ובסיפורת בידי אנשי עליות השנייה והשלישית שבאו אחריהם והעמידו את עצמם במרכז ההתיישבות והפוליטיקה הציונית. אנשי עליה ראשונה לעומתם זכו עד כה להעלמות יחסית וכמעט לזלזול ותפקידם נראה משני לעומת אלה שבאו אחריהם. שולמית לפיד כמו יצאה בספרה זה לתקן את העוול שנגרם הן לאנשי עליה ראשונה כצומת הראשונה שבה העזו יהודים לקחת את גורלם בידיהם לטוב ולרע והן לנשים של הדורות הקודמים ובראש ובראשונה אלו של עליה ראשונה. שולמית לפיד מדגישה בספרה שנשים אלה לא הועמדו בצל על ידי הגברים שלהן.

שולמית לפיד סיפרה שכאשר חיפשה חומר תעודתי לספר גילתה שאפילו ברשימת המתיישבים בראש פינה שבה מצאה 21 שמות מופיעים רק שמותיהם של גברים.עובדה זו עוררה את זעמהשל לפיד שכן אין ספק שהנשים של אותה התקופה תרמו בדיוק כמו הגברים. לפיד רצתה להעלות על נס את פועלן העלום עד כה של נשים אלה. היא מעמידה במרכז סיפורה את אלה שהיו בשולי החברה ושבני דורות מאוחרים ניסו להאפיל עליהן ולדעתה שלא בצדק .

גיא

גיא אוני / שולמית לפיד

כדי להדגיש את גישתה לגבי "האישה שבשוליים", ההופכת גיבורה שוות ערך לגברים של אותה התקופה, משתמשת שולמית לפיד באמצעים ספרותיים של ז'אנרים שנחשבים לשוליים כמו הסיפור הרומנטי על מנת להשיג זאת. על ידי כך שהיא משתמשת בדמות דמיונית, לפיד יכולה לשמור על החופש האומנותי היצירתי שלה כפי שלא הייתה יכולה לעשות אם הייתה בוחרת בדמות אמיתית מאלו המופיעות כדמויות משנה בספר. שמויות משנה כמו נפתלי הרץ אימבר, המשורר שחיבר את ההמנון הלאומי "התקווה". כמו סיר לורנס אוליפנט, מיסטיקן בריטי שחי בארץ או דמותו של הזייפן מוזס שפירא שעומדת במרכז ספרה הבא "כחרס הנשבר".

שולמית לפיד ציינה שהיא ביססה את דמותה של הגיבורה שלה פניה על דמות אמיתית של מניה שוחט ממייסדי ארגון "השומר", אם כי זאת הייתה אשת העלייה השנייה דווקא. מיתוס שיוויון האישה ליווה את תנועת ההתיישבות מראשיתה אם כי לרוב היה זה רק מיתוס ורק נשים מועטות מסוגה של מניה שוחט קיימו אותו הלכה למעשה. אם היו נשים אינדיבידואליות לוחמות כמו פניה בספרה של שולמית לפיד, הרי הן היו מעטות למדי.

מה שעושה כאן שולמית לפיד זה לשלב בין מיתוס ההתיישבות ובין המיתוס של האישה העצמאית המתעלה על המוסכמות החונקות שסביבה. שני מיתוסים שמראשיתם לא היו מחוברים והיא זאת שעושה את החיבור בינם שאינו מובן מאליו כפי שאפשר לחשוב. בכל זאת פניה נהנית גם מתכונות נשיות כמו יכולתה להנות מסיפורים רומנטיים שאותם היאאוהבת לקרואבזמן שהגברים הרצינייםבסביבתה עסוקיםבויכוחים אידיאולוגיים.

אפשר לטעון ששולמית לפיד מתבססת בספרה על תיאוריות פמיניסטיות של כיצד צריך להיכתב סיפור, ששוב אינו מעמיד במרכזו את הגבר במרכזעם נושאי ההתעניינות המקובלים שלו אלא דווקאאת האישה ואת נושאי ההתעניינות שלה ותחביביה.

שולמית לפיד יוצרת ב"גיא אוני" סיפור שהוא בבירור שייך לז'אנר הטריביאלי של הרומן הרומנטי על כל מאפייניו של הסתבכויות, אי הבנות, פרידות עד לסוף הטוב פחות או יותר כששני האוהבים נופליםכאחד לזרועות האחר וברור שלפניהםזורח יום חדש וטוב יותר. אמנם אחד האוהבים נפטר אבל במקומו מוצאת הגיבורה אהוב אחר טוב לא פחות שעליו תוכל להישען.

כאשר כתבה שולמית לפיד את ספרה הראשון היו מקומן של הנשים בהיסטוריוגרפיה הציונית שכוח ושנוי במחלוקת. מאז הפכו לימודי המגדר ותולדות הנשים בתקופות ההיסטוריות שונות למקצוע חשוב באוניברסיטאות. הנשים שוב אינן נראות כגוף שולי כפי שהיו בעבר.

אבל כדאי לזכור שכאשר פרסמה לפיד את "גיא אוני" בשנות השמונים, עדיין לא היה המחקר הפמיניסטי מפותח בארץ וטענות האסכולה הפמיניסטית לא היו ידועות היטב וקשה להאמין שהסופרת הייתה מודעת להם היטב. סביר להניח שהגישה שלה לטענות פמינסיטיות הייתה אינטואיטיבית יותר מאשר מבוססת עם היכרות מעמיקה של הכתבים בנושא (שרובם תורגמו רק בשנים האחרונות לעברית). אבל דווקא בגלל ראשוניות זאת סביר להניח ש"גיא אוני" שימש כעוד "דחיפה" לקבלה התקשורתית והציבורית של תחום זה.

הספר "גיא אוני" של שולמית לפיד תיפקד הן כרומן היסטורי רציני ודקדקני, פרי של מחקר מפורט על תקופת העלייה הראשונה בראש פינה (ספר ששימש מאז כחומר קריאה בבתי ספר ומדריך לטיולים בראש פינה), הן כרומן רומנטי "טריביאלי" על חייה ואהבותיה של הגיבורה והן כרומן פמיניסטי "בלתי מתנצל", שהדמות הנשית הראשית שבו היא גיבורה לכל דבר ועולה על הגברים שבקרבם היא חייה. היא מבטאת ערכים פמיניסטים מובהקים של עצמאות, של יוזמה נשית ושל עמידה על שלה גם כנגד הגברים. מבחינות אלו ספר זה של שולמית לפיד היה מהראשונים מסוגו בספרות העברית אם כי רומאנים מסוג זה כבר הופיעו מזה שנים בארה"ב ובאנגליה וניתן לשער שאולי שימשו כמודלים לשולמית לפיד שהעבירה את האמצעים והנושאים שלהם: אישה החזקה העומדת על שלה בתקופה היסטורית כל שהיא אל תולדות הישוב היהודי בארץ ישראל.

מי שניסתה להמשיך את דרכה של לפיד היא מיכל שלו, שיצרהגם היא סיפורים רבי מכר על פי המתכון המדויק הזה. "שבועת רחל" (1997), המתאר את סיפור חייה של נערה אמיצה המגיעה לארץ ישראל של שנות העשרים במקביל לסיפור מודרני על נכדתה של נערה זאת בימינו הפך לרב מכר ענק בדומה לספרה של שולמית לפיד. את "מאה חורפים" (2001), סאגה היסטורית משפחתית על תולדות שושלת משפחתית שראשיתה בפולין ב-1883 ומתפרשת על פני בלגיה, צרפת, אמריקה וישראל. הסיפור מסתיים כעבור מאה שנים ו-424 עמודים בתל אביב. שני הרומאנים הם סיפורים רומנטיים שבמרכזם עומדות נשים אמיצות המתרחשים בתקופת ההתיישבות בארץ ישראל. הם נחשבים הרבה פחות מאלו של שולמית לפיד ולאמיתו של דבר התקבלו בזלזול עצום בידי הביקורת כ"סיפורת טריביאלית נחותה" וכ"רומאנים למשרתות", זאת למרות שאינם שונים כל כך באופיים מ"גיא אוני" וניתן לראות בהם מעין "צאצאים" של ספרה של שולמית לפיד עם נושאים מקבילים ודמויות מקבילות.

נראה שהסיבה ששולמית לפיד לא זכתה להתקפות ארסיות כאלה היה המעמד החזק יותר שלה בספרות העברית, בגלל הפמיניזם הבולט שהתגלה בסיפור שלה שתאם את הדעות הרווחות בחוגים חזקים כיום של האקדמיה ובגלל הידע ההיסטורי החזק שגילתה בספר שלה. מה שתרם להתקבלות של הספר שלה כיצירה משמעותית שמלמדת על תקופת ההתיישבות בארץ ישראל שזכתה לפרס ניומן ליצירה ספרותית ואף נלמדת בבתי הספר.

אבלנשאלת השאלה, אם הספר היה זוכה לאותה הערכה אם היה מתרחש עם אותה העלילה ויכולת ספרותית בימינו כמו הרומנים הבלשיים ולא בתקופה ההיסטורית שבה הוא מתרחש. סבורני שיתכן שאז היה מתקבל בצורה שונה ופחות חיובית,וודאי לא היה הופך לחומר קריאהבבתי הספר.

דן מירון נגד שולמית לפיד

יש לציין שעד כה לא הופיעה ספרות מחקרית רבה על יצירתה של שולמית לפיד, אם כי דווקא על "גיא אוני" הופיעו שני ספרי ביקורת שהם למעשה ספרי לימוד מאחר שהספר נלמד בבית הספר. גם קשה למצוא עליה מאמרים ביקורתיים ומחקריים רבים מעבר לסקירות ביקורתיות בעיתונות שהן תחום שונה לגמרי. ניתן לייחס זאת לעובדה שהיא סופרת שפועלת בז'אנרים שהם בלשון המעטה לא מוערכים ביותר כמו ז'אנר הספרות הבלשית. קיים למעשה רק מאמר ביקורתי רציני אחד על ספרי הבלשים שלה פרי עטו של אחד המבקרים הספרותיים החשובים ביותר, פרופסור דן מירון. אבל מאמר זה הוא למעשה התקפה ארסית כנגדה וכנגד ספרה הבלשיוכנגד הז'אנר הבלשי בכלל. עצם העובדה שחוקר הספרות הנחשב הטריח את עצמו לייחד מאמר ענק לסופרת שולמית לפיד ולספר בז'אנר טריביאלי הראתה שהוא חשב שהספר והשפעתו אינם טריביאליים כלל.

דן מירון השתלח בסופרת וב"מקומון" וראה בו כתב פלסטר של שנאת העילית האשכנזית המסורתית .המוצגת לדעתו כעילית שהסתאבה לחלוטין. שנאה פשטנית אך עזה שמביאה את שולמית לפיד "אל סף ההסתה האנטישמית האנטי אינטלקטואלית ואף מעבר לה" (דן מירון, נוגע בדבר ע' 339). דן מירון רואה בגיבורותיה של לפיד כמו הבלשית ליזי בדיחי מעין:

"גילום של בת ישראל השנייה הטהורה סמל היושר המסירות לעבודה העצמאות הצניעות ,תכונות שכבר אינן קיימות בחברה הישנה (אך שהיו קיימות באמהותיה כמו פניה ב"גיא אוני") שתתקן את החברה האשכנזית המושחתת בטוהרה. תתווה דרך לתרבות בשכלה הישר ובאי נכונותה לסבול זיבולי שכל ותרפא את החברה מחולייה."

מאז חלו שינויים גדולים הן במעמדה של שולמית לפיד והן במעמדו של דן מירון. את ספרה של שולמית לפיד לומדים היום בבתי הספר בעוד שדן מירון נעצר לאחרונה על הכאת אשתו ומעמדו הציבורי נפגע. כפי שהוא בעצמו מצהיר שוב ושוב נראה שהוא נמצא לאט אבל בבטחה בדרכו אל השוליים התרבותיים.

אני חושב שהסופרת שולמית לפיד משתמשת בשני ז'אנרים שאינם נחשבים ביותר של הספרות ההיסטורית הרומנטית והספרות הבלשית על מנת להציג דמויות של נשים מסוג חדש שלא היו נפוצות בספרות עד השנים האחרונות, נשים חזקות, בוטחות בעצמן שמסוגלות להתמודד עם משברים קשים ומסוכנים בכוחות עצמן וללא עזרת גברים ולצאת לבסוף כמנצחות.

לדעתי אין זה מקרה ש-שולמית לפיד בחרהדווקא בז'אנרים שאינם שייכים ל"זרם המרכזי" בספרות על מנת להציג דמויות נשיות מסוג חדש זה. זאת מאחר שהגיעה למסקנה שדמויות אלה יהיו רדיקליות מידי ולא אמינות לספרות "קונבנציונאלית" יותר, המתארת חיי יום יום.

לכן שולמית לפיד העמידה אותן במכוון במרכז ספרים ז'אנרים יותר שכן דווקא שם באמצע סיפור של הרפתקאות היסטוריות וחקירות בלשיות, הרדיקליות של דמויות אלה תבלוט הרבה פחות והקורא יוכל לקבל אותו ביתר קלות.

כדאי לציין שהיום דמויות "הרואיות" שוב אינן מקובלות בספרות היפה הלא ז'אנרית שמעדיפה לתאר דמויות של אנטי גיבורים במובהק (למשל גיבור הספר "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס) מתוך הנחה שדמויות כאלה הן ריאליסטיות יותר ויתקבלו יותר על דעתו של הקורא.

דומה שכיום אפשר לתאר דמויות הרואיות בספרות היפה בספרים שיזכו לשבחי הביקורת רק אם אלה יהיו נשים פמיניסטיות כמו הדמויות המתוארות בספריה של שולמית לפיד ובראש ובראשונה ב"גיא אוני" ובהמשכו "חוות העלמות".

אם נרצה, התכנים של "חוות העלמות" מבטא את השינוי בסטאטוס של שולמית לפיד ושל המגדר והמגזר הנשי בחברה ובתרבות ובספרות מדמויות שוליים לדמויות מרכזיות ומשפיעות בתקשורת ובפוליטיקה.

מספר מקביל של שנים עבר על פניה, גיבורת גיא אוני, כמו זה שעבר על שולמית לפיד בעולם האמיתי. בספרה החדש פניה היא כבר דמות בולטת מרכזית וחשובה בישוב המכירה את כל האישים הידועים והמפורסמים. שוב אין המדובר כאן בדמות שוליים מבוזה הנאבקת בעקשנות על מעמדה, נהפוך הוא. בספרה של לפיד הנשים בדמותן של פניה ובתה, גיבורת הספר, נוניה הן הדמויות החזקות בספר. נוניה הולכת כנגד רצון אימה ללמוד במוסד מפורסם של התקופה - "חוות העלמות". זאת היא דמות דומיננטית המטילה את צילה על נוניה שמחפשת דרך להימלט מהשפעתה חובקת הכל. היא עושה זאת על ידי הצטרפות (כנגד רצון אמה) כפועלת ל"חוות העלמות" של חנה מייזל, חווה במושבת כינרת שמטרתה להכשיר פועלות עבריות לעבודת האדמה (!). זה היה מוסד שהראה שנשים יכולות לנהל את ענייניהן ואת ענייני הבית והמשק לא פחות טוב מהגברים.

חוות העלמות, הייתה בית ספר חקלאי לנשים שהקימה חנה מייזל ב-1911 בכנרת.מטרת החווה הייתה לחנך ולהכשיר את הנשים לעבודה חקלאית – גידול ירקות וטיפול בבעלי חיים, וניהול משק הבית – עבודות מטבח, ניקיון ותפירה. החווה הוקמה בתמיכתו של ארתור רופין מתוך ההבנה שיש לגוון את המשק החקלאי על ידי גידול ירקות ומשק חי, ולהכשיר את הבחורות להיות איכרות המסייעות לאיכרים בעבודתם. כל מחזור לימוד נמשך שנתיים. חוות העלמות התקיימה עד 1917, ולמדו בה כשבעים נשים. שנים לאחר מכן הקימה חנה מייזל מוסד חקלאי נוסף לנשים בנהלל המתקיים עד היום. חנה מייזל אגב שהייתה אגרונומית ואשת חזון התיישבותי פמיניסטי היא דמות מעניינת מאוד בפני עצמה שרק מוזכרת בספר, היא הייתה בין השאר גיסתה של מניה שוחט, חברתה הטובה של רחל המשוררת ומורתה של חנה סנששלמדה אצלה בנהלל והייתה אחת הפמיניסטיות העבריות הראשונות .

נשים, רומז המסר הסמוי בספר, יכולות לעשות כל דבר כמו גברים ואולי גם טוב יותר. ב "חוות העלמות" הנשים בדמותן של פניה וביתה, גיבורת הספר, נוניה הן הדמויות החזקות המנהלות את העניינים והגברים עומדים לחלוטין בצילן.

כמו בספר הקודם שולמית לפיד מכניסה לעלילה אלמנטים ששייכים לז'אנרים נחשבים פחות של ספרות פופולארית כולל עלילה בלשית מהסוג שלפיד התפרסמה בהם כל כך בספרים אחרים.

נוניה ואימה הן המנהלות את העניינים בסיפור. הן אלו שחוקרות את התעלומה הבלשית של גבר שנרצח ביחד עם אהובתו, אשת איכר. נוניה הגיבורה הכמו בלשית אף נחשדת ברצח שאותו אולי ביצעה כ"סהרורית ההולכת בשנתה ("תנשמת" כפי שהיא מכונה בספר). הנשים בספר בקצרה הן חזקות מספיק לא רק כדי להיות הגיבורות הטובות אלא גם מסוגלות תיאורטית לפחות לבצע מעשי פשע שבספרים קודמים יוחסו רק לגברים. אבל אל חשש, את הרצח ביצע מישהו אחר.

בנוסף לסיפור הבלשי יש בספר גם אינטריגות רומנטיות שונות בדומה לקודמו, לבסוף לאחר התלבטויות רומנטיות שונות נוניה גם מוצאת את אהוב ליבה, דב באר עולה שתקן מארה"ב ומתאגרף בעברו.

"חוות העלמות" מלא בדמויות צבעוניות של הוגים והוזים מבין אנשי העלייה השנייה, דמויות הרבה יותר צבעוניות מהדמויות האפרוריות למדי של אנשי העלייה הראשונה שבהם נתקלנו ב"גיא אוני". מתיישבים ואיכרים שכל רצונם היה להיאחז באדמה.

כאן לעומת זאת אנחנו נתקלים באנשים צבעוניים בעלי אידיאולוגיות של שינוי עולם. אנשים כמו א. ד גורדון, פקיד שעלה בגיל העמידה לארץ ישראל וכאן הפך לסוג של גורו שקרא לאידיאולוגיה חדשה של עבודה. בסופר ברנר, במשוררת רחל. הצבעוניות של הדמויות והתקופה משפיעה על הספר.

מה שעשתה שולמיד לפיד ב'גיא אוני' וב'חוות העלמות" היה לשלב בין מיתוס ההתיישבות ובין המיתוס של האישה העצמאית המתעלה על המוסכמות החונקות שסביבה. התיאור הזה נראה אנכרוניסטי במקצת ב"גיא אוני" שתיאר את חיי עלייה הראשונה, אולם בספר ההמשך שבו מופיעה מייזל הוא כבר היה ריאליסטי ומדויק שהרי כך בדיוק היו חווה מייזל וגיסתה מניה שוחט ועוד נשים לא מועטות בסביבתן.

לכאורה נראה שהצבעוניות והדרמטיות של העלילה הופכת את הספר למתאים יותר לבני נוער מאשר למבוגרים. אבל נראה לי שבני הנוער יתקשו להתחבר לדמויות ולהשקפת העולם שלהם של הכל עבור הרעיון. שהרי כיום כאשר יש שפע של אופציות, מי ירצה לנטוש הכל על מנת להיות איכר בכנרת ובעבור הדבר הנורא מכל אידיאולוגיה השואפת לשנות את העולם ולהפכו למקום טוב יותר.

מבחינה זאת הבורגנות שכנגדה יוצאים גיבורי הספר שוב ושוב השיגה את ניצחונה השלם, ובכל זאת יש עניין בניסיון זה להציג דמויות שאינן רואות בבורגנות את פסגת השאיפות שלהם, עד כמה שזה נראה הזוי ובלתי אפשרי לנו היום, במיוחד כאשר אנו זוכרים שהספר נכתב בידי אשתו של המנהיג לשעבר של ראש מפלגת הבורגנים ועורכי הדין, הדמויות המנוגדות ביותר לערכים המתוארים בספר.

הספר כמו קודמו "גיא אוני" הפך לרב מכר וזכה לפרס "ספר זהב" על מכירותיו מה שמראה על כך שהוא מושך מאוד את ציבור הקוראים, אבל מסופקני אם זה בגלל האידיאולוגיה המבוטאת בו. האם יהיה לספר זה המשך שאולי יהפוך אותו לטרילוגיה? לכאורה שולמית לפיד מבוגרת מדי בשביל זה. בכל אופן שורת הסיום על כך ש"שנת 1914 תהיה שנה טובה" רומזת שלשולמית לפיד יש רעיון לכתוב סיפור נוסף על פניה ונוניה בתקופת מלחמת העולם הראשונה שיכול לעסוק בסיום הכיבוש התורכי בארץ ישראל, בגירוש תושבי תל אביב, בכיבוש ארץ ישראל בידי גנרל אלנבי, ביוסף טרומפלדור, אירועי תל חי ואירועים דרמטיים אחרים של השנים האלו.

בהחלט יהיה מעניין לקרוא על אירועים אלה ועל תולדות בני משפחתה של פניה מנדלשטאם לאורך השנים. אפשר לנחש שאם כך יהיה הם רק יהפכו לדמויות מרכזיות יותר ויותר של הישוב לאורך השנים כאשר הם יצאו אחת ולתמיד מהשוליים התרבותיים והתקשורתיים אל אור הזרקורים.

הופיע באתר nrg

ביבליוגרפיה על "גיא אוני".

בן-יוסף יצחק, "על ספרה של שולמית לפיד "גיא אוני" עלי שיח 19-20 1983. ברלוביץ יפה, "האישה בספרות הנשים של העלייה הראשונה" קתדרה מספר 54 1989. יסעור עמיקם, גיא אוני מאת שולמית לפיד אור עם , 1992. מירון דן, "חפותה של ליזי בדיחי" בתוך נוגע בדבר: מסות על ספרות , תרבות ,חברה זמורה ביטן , 1991 . מלצר, אלון שולמית לפיד –גיא אוני 1993. נגב, איילת שיחות אינטימיות דביר . פלדמן יעל, "רומן היסטורי או "אוטוביוגרפיה במסכה?: על "גיא אוני " ובני מינו בסיפורת העכשווית" סימן קריאה 19 1986. ע' 208-213 . רוט דבורה, דרכי העיצוב הפיגורטיבי ברומן "גיא אוני " של שולמית לפיד עבודת תזה ,תשנ"ח שקד, גרשון הסיפורת העברית –1880-1980 1993

קישורים רלבנטיים באינטרנט

שולמית לפיד בלקסיקון הספרות העברית החדשה שולמית לפיד בויקיפדיה

שולמית לפיד באנציקלופדיה ynet

שולמית לפיד במכון לתרגום מידע על שולמית לפיד בספרדית שולמית לפיד כצנחנית

הגורו והחולדה סיפור מאת שולמית לפיד גיא אוני בויקיפדיה סיכום גיא אוני תקציר גיא אוני עבודה על גיא אוני עוד עבודה עבודה נוספת תשובות לשאלות על גיא אוני פרק מתסריט לגיא אוני טיול בעקבות גיא אוני פרק מחוות העלמות פרק באתר טקסט פרק נוסף שירי לב ארי עם שולמית לפיד ספר זהב לחוות העלמות

חנה הרציג על חוות העלמות

מאיה סלע על חוות העלמות יובל אביבי על חוות העלמות נירה פרנקל על חוות העלמות מיה ענבר על חוות העלמות "לא גיא אוני" סקירה על חוות העלמות חוות העלמות במציאות ההיסטורית

קטע מ"כחרס הנשבר"

פרשת הזייפן שפירא שולמית לפיד והסיפור "הספסל" פרק מחיבוק דב מאת שולמית לפיד חול בעיניים דגנית בורובסקי על פילגש בגבעה אורית הראל על פילגש בגבעה אריאנה מלמד על פילגש בגבעה ההצגה רכוש נטוש רכוש נטוש מאת שולמית לפיד דן לחמן על רכוש נטוש מידע על רכוש נטוש גירסה חדשה של "רכוש נטוש" אייל סגל נגד פרופסור דן מירון חיבוק הדב ומצב הסצינה הספרותית

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד