אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בז-מואה (זיין אותי) / וירזיני דפנט


התמונה של דן לחמן

בז-מואה (זיין אותי) / וירז'יני דפנט. הוצאת בבל
בז-מואה (זיין אותי) / וירז'יני דפנט. הוצאת בבל

זו הספרות שמשתנה? או אולי אלו החיים וכל מה שקשור אליהם. לפני שנים רבות הזכרתי באוזניה של מרים ברנשטיין כהן, שחקנית ממייסדות הקאמרי ואישה מדהימה בחכמתה, את המושג "תאטרון אבסורד". לחמן, היא אמרה לי, לא קיים דבר כזה כמו תאטרון אבסורד. החיים הופכים להיות אבסורדיים בזמנים שונים. התיאטרון רק משקף אותם. הוא תמיד עוסק בבני אדם ובמערכות היחסים שלהם. בדברים שמעסיקים אותם.

ספרות עושה אותו דבר. היא משתנית, כי החיים משתנים, העולם משתנה והשפה משתנה. הספרות ממשיכה לשקף את מה שמעסיק את בני האדם בזמנים ובסביבה נתונה. ואם השפה הכתובה משתנה הרי זה בגלל ששם, מחוץ לספר השפה השתנתה.

העולם זועזע כשהספרות הפסיקה להתייחס לבני האצולה והתחילו להיכתב ספרים על בני אדם רגילים, עובדים מחוץ לתחום האצילי ועברה לבורגני.

אחר כך בשל מזג האוויר המחשבתי התחילו לבעוט בבורגנות ולזעזע אותה. התחילו לכתוב על אנשים עם מקצועות מפוקפקים אך מסעירים, כובסות או זונות למשל. ירדו לשפה שלא נשמעה כמוה קודם לכן בספרות.

יתכן מאוד ש-וירז'יני דפנט הצרפתייה רוצה לבעוט בבורגנות החדשה בעיטה ארוכת טווח יותר מאלו שבעטו בה בסוף המאה התשע עשרה. אך אחרי ה"זעזוע" הראשוני מעמוד הפתיחה הפסקתי להזדעזע מה "איך" היא מדברת ונכנסתי עמוק לתוך ה"מה" היא אומרת. הרגשתי שהיא מיטיבה לייצג דור שאני מכיר אותו פחות מהמציאות, אך הקולנוע ומעט בעיתונים מדברים עליו מזה זמן מה. הדור הצעיר המתוסכל והבועט, הריקני. ומהר מאוד מסתבר שהיא לא מזעזעת אלא טראגית. והשפה שלה זו השפה שהרחוב משתמש בו בחיי היום יום.

בעמוד הראשון מתוארת נדין, יושבת מול הוידיאו וצופה בסרט פורנוגראפי שבו שמנה בלונדית משתינה על הגבר שזיין אותה לפני רגע. סרט גרמני של"שחקניו" פנים של סוחרים קטנים מהשכונה.

"בסצנה הבאה, אותה נערה כורעת על ארבע ומפשקת בקפידה את שני הפלחים של התחת השמן שלה. בחור דומה לראשון חורש אותה בשתיקה. הבלונדית מתחנחנת כמו בתולה חסודה. היא מלקקת את שפתיה בתאוותנות, מעקמת את אפה ומתנשמת בחביבות. הצלוליטיס נע גושים גושים במרומי שוקיה. היא הזילה מעט ריר על סנטרה ורואים בברור את הפצעונים מתחת לאיפור. התנהגות של בחורה צעירה בגוף זקן רופס"

זה כבר סוג של עדות חדשה. נשים לא צורכות פורנוגרפיה, נדמה לנו. והנה צעירה צורכת ומאוננת לאור פורנוגרפיה וולגרית ביותר. מי שהתיאור הזה מעל לכוח הקריאה שלו, שלא יכנס לספר הזה. זו רק ההתחלה, העמוד הראשון.

מיד תיכנס לתמונה הגיבורה הבאה של הסיפור - מנו. שאחד ממאהביה נרצח כנראה על ידי המשטרה. מסביבה מעשנים ומוכרים סמים, וגם היא לא טומנת את שפתיה בקצפת בלבד. החבר של נדין לא היה בבית כבר חמישה ימים. בבר השכונתי היא רואה אותו משחק במכונת משחק. הוא לא רוצה לדבר:

"כדאי מאוד שיהיה לה כוח סיבולת לכאב, משום שככל שהוא יחזור אתה הביתה לעתים פחות קרובות, ככה הוא ירגיש יותר טוב. אבל היא תמתין את כל הזמן הנחוץ ותסבול מה שצריך. בסבלנות ובעשותה כמיטב יכולתה לא לעצבן אותו"

ככל שהיא בתוך המשחק עם הבחור שלה, היא לא יכולה להתכחש למשיכה אל מולטית אחת שמשגעת במיניות שלה את כל הגברים בבר גם אותה. מנו, המסוממת, יורדת לקנות לה בקבוק בירה. ברחוב היא רואה בחורה מהשכונה, אחת:

"שהייתה מלאת תכניות שהייתה יכולה באופן סביר לצפות להגשמתן. זה היה לפני הרבה זמן. מאז קראה אותה המציאות לסדר ולביבים, אבל היא המשיכה לחשוב שהזוהמה היא רק סוגריים בחייה ומתכוונת לסגור את הסוגריים סופית. היא האדם האחרון שמאמין בה, שהיא יכולה עדיין לצאת מזה"

צורת הכתיבה ויכולת התיאור המיוחדת הזאת כבר ברורה לחלוטין. מעמד הנשים בסיפור, ההתייחסות אליהן. תיאור חיי היום יום שלהן ניתן לתיאור מיידי מתוך התיאורים הללו.

כל משפט שני מתאר כאב חדש בצורה חדשה וכאילו מבקש – צטט אותי אני מסביר יותר עמוק- והכאב הוא בלתי אפשרי כמעט. הגברים, לפחות לפי שמותיהם הם צפון אפריקאים. העיר היא עיר לווינית לפריז. עיר מהגרים ועוני. מנו פוגשת את לאקים. ברחוב:

"הסיפור שלהם דומה לריצה ישר אך תוך קיר. מנו אומרת לעצמה שכל עוד זה מזיין חזק יותר משזה מתנגש, אין סיבה לשקול התפצלות. היא אוהבת איך הוא מזיין אותה כאילו הוא כועס על איך היא מזיזה את התחת.... כאילו עוררה את החלק הרע בנשמתו, את החלק שהוא מתבייש בו."

היא יכולה לפגוע בו אם תספר לו ששכבה עם כל חבריו בזמן "שהייתה אתו" ויהיה שמח בשכונה. אך היא לא תספר בינתיים. מנו היא שרמוטה במקצועה, כשקרלה, צעירה מהשכונה, מספרת לה שמרכלים שעשתה סרט כחול מנו חושבת:

"היא בחורה בסדר, אבל בפועל היא כזאת צרת אופקים, עם דעות כאלה מצומקות. יש לה עיניים שמקטינות.. ברצינות קרלה, צריך להרחיב את פי הטבעת, הנשמה תבוא אחר כך... צריך לפשק את הרעיונות"

אם בדרך אונסים אותה היא תשתף פעולה כי כך זה נגמר מהר יותר וכואב פחות. כך לפחות לא מרביצים המניאקים, הפושעים, השיכורים. ואונס זה רק מכת זין, אחרי זה ממשיכים לנשום. לפחות לא ירו לה בכוס. והיא נתנה להם להכנס בו כי ממילא לא השאירה בו דברי ערך שאפשר לגנוב.

גם נדין שרמוטה. ובזמן העבודה יש לה זמן לחשוב על ספר של בוקובסקי שקראה לא מזמן, ודווקא זו עובדה מפתיעה. זה אולי לא מפתיע שוירז'יני דפנט קראה את בוקובסקי ובדרכה הושפעה מכתיבתו. נדין זוכרת משהו ש-בוקובסקי אמר דווקא על אינטימיות. נדין לא מתביישת במה שהיא עושה.יש גאווה בלרדת נמוך כל כך, יש גבורה בשפלות.

עד כאן זו רק ההקדמה, הצגת הדמויות, כי כעת מתחילה ההסתבכות בעלילה. פרנסיס, ידיד של נדין רצח מישהו ומבקש ממנה עזרה. נדין, מצדה, ברגע של התקף אלימות חונקת למוות את שותפתה לדירה ובורחת.

מנו, גם היא לא עברה את האונס שלה בשקט אמיתי. אותה ידידה שלה צרת האופקים נדרסה לעיני מנו על ידי האונסים כשניסתה לברוח. מנו נסערת מדי. מסיבותיה שלה היא מחליטה לברוח מהשכונה, בדרך היא יורה והורגת את אחד ממפיצי הסמים. גוויות מתחילות להערם אחת אחרי השנייה - מנו במנוסה. הבריחה התחילה.

לא לחינם הזכירו את הסרט 'תלמה ולואיז' על גב העטיפה. שתי נשים העושות מעשים שלא עשו קודם. אך אם ב'תלמה ולואיז' יש דחיפה מהסובב אותן לכיוון האלימות, הן לא יצאו למסע הרג מכוון, הרי שכאן ההצדקה היא התקף אמוק כמעט של מנו. היא יורה לכל הכיוונים.

יש מקומות בהן העלילה נראית מאולצת מדי. אולי בגלל מהירות הכתיבה וצמצום השפה שאינה נותנת מקום למניעים פנימיים כמו בספרות המוכרת. כשמנו פחות או יותר חוטפת בחורה שתנהג בשבילה מכונית, כל מה שהיא אומרת זה שהיא רוצה לראות את הים. ואי אפשר הרי שלא להעלות על הדעת את הילד בסרט 'ארבע מאות המלקות' שעשה כל מה שעשה, רק כדי לראות את הים, ואת התמונה האחרונה הקופאת על פניו המאושרים מול הים. הבחורה שמנו מאלצת אותה לנהוג בשבילה היא נדין. הסיפור הולך להתאחד. סוף חלק ראשון. כששתי הנשים יוצאות למסע שוד והרג מנו מרגישה שמשהו לא עובד נכון:

"כוס'אמק אין לנו חוש למלים, ברגע הנכון לא יוצא המשפט הנכון... איזה חרא, אנחנו ברגעים הכי חשובים, צריך שהדיאלוגים יהיו בהתאם. את מבינה, אני לא מאמינה בתוכן בלי צורה"

זה לא יוצא לה כמו בקולנוע עם משפט מחץ כשהיא פונה לירות בקרבן שלה. היא שואפת להשתפר. אך גם דפנט עצמה כמובן מחפשת לצרף את המלים הנכונות למקום הנכון, והיא מצליחה. מצליחה מאוד.

עוד זיון אחד, חפוז וסתמי ובמוחה של מנו עולה השאלה אם להרוג את הבחור. מה מהנה אותה עכשיו יותר, זיון או טבח. או טבח שהוא טוב כמו זיון. בחוברות הפורנו שנדין צורכת היא לא מתגרית מהגברים. הנשים הן המגרות אותה. היא בוחנת אותן, מנתחת את המראה הביצוע, צורת ההבעה הפיזית. ובכל זאת הן לא נוגעות אחת בשניה, והן לא לסביות, לפחות לא מודעות ללסבו-ארוטיות שלהן.

החלק השני של ספר מכיל פחות הארות על חיי הנשים הללו. הוא הופך להיות עלילתי. בריחה לקראת... מה? למה כבר נותר להן לצפות. הן יודעות בדיוק אך ממשיכות את מסלול ההרס שהן יוצרות.

הן מרגישות כבר כמו במשחק וידאו. בשלב היותר קשה כשהכל נעשה מהיר יותר, וקשה יותר לפגוע בדמויות המתרוצצות. עכשיו כבר התרחקו לחלוטין מ'תלמה ולואיז', הן התרחקו מפמיניזם מכל סוג, הם התרחקו גם מחלק מנשיותן. הן הפכו למכונת הרג מתואמת. הן הרבה יותר קרובות לזוג ב"שביל הזעם" של מיליוס. רוצח בשביל הרצח משאיר שביל גופות.עכשיו הכאב הישן איננו יותר עכשיו יש רק:

"יש אותך, ויש את המחשבה שהולכים לתפוס אותך. אבל קשה לקלוט את זה. לפעמים אני מנסה לחשוב מה יעבור לי בראש בדיוק באותו רגע.. בטוח זה יהיה משהו מפגר כמו הפעם שפספסת את האוטובוס שלך וחזרת ברגל... כל הבפנוכו שלך נשפך על המדרכה ואת חושבת על הכביסה שהשארת לפני שיצאת"

אחרי כמה עמודים מהירים כאלה נכנסים לקצב החדש של הסיפור ומתחילים להתרוצץ עם שתי הנשים "החדשות" הללו. הרצות במודעות מוחלטת אל מותן האלים. כי ברור הרי שאין להן מוצא אחר. לאחד הקורבנות, לפני הירייה, נדין אומרת:

"אף פעם לא הרגנו אף אחד בשביל כסף. לפעמים לקחנו כסף על הדרך, לכיסוי הוצאות. זה נורא וולגרי בעיני, שיש מניע לרצח. זאת שאלה של אתיקה. אני עומדת על זה. אני באמת עומדת על זה. היופי של התנועה, אני מייחסת חשיבות רבה ליופי של תנועה. שתהיה בלי אינטרסים"

אם הסרט תלמה ולואיז ניבא בדרכו את היוולדן של גיבורות נשיות מזן חדש, בז מואה לוקח את שתי הנשים שלו הרבה יותר רחוק. הן לא רוצחות סידרתיות פתולוגיות. בסרט השפה הייתה עדיין תקנית, הוליווד, מה אפשר לעשות. הפמיניזם החדש היה מובנה בתוך המעשים והאישיות של הגיבורות. כאן הן כבר מוכות יותר. מנוכרות לחלוטין. מנבלות פה, שותות ומסתממות ומדברות בשפה "הנכונה" לקבוצה שאליה הן משתייכות. ג'רבז וננה נכתבו בתוך שפת הספרות הגבוהה גם אם תיארו חיי יום יום נמוכים. כאן השפה היא חלק מההתייחסות הממשית המציאותית של חיי הגיבורות והאנשים שמסביב להן. הספר היה יכול בקלות ליפול לפח הפורנוגראפי, הן בשלל תיאורי יחסי המין הרבים ואם המחברת הייתה משתמשת בשפה רק כדי לחקות את שפת הרחוב. אך האיך מייצג את המה והם חופפים בשלמות האחד את השני.

בז-מואה

בז-מואה (זיין אותי) הסרט. קארן באך בתפקיד נדין.

מכיוון שהיא מזכירה בספר את צ'ארלס בוקובסקי צריך להזכיר שהוא היה מגדולי מנציחי שוכני הביבים ושפתם, כך שיש לה על מה להסתמך. היא אולי לא הסופר הראשון אך דומני, או בעברית לפחות, היא הסופרת הראשונה מסוג הכתיבה המתורגמת. מכיוון שהיא מצליחה לתת רבדים שונים של רגשות, כאב, אטימות, ועוד כאלה רגשות מסוג תחלואי שולי החברה הענייה המודרנית הספר הופך לספרות ומצליח לייצג בהחלט דור חדש וצורה חדשה של כותבים.

נראה על פניו ש-מיכה פרנקל עשה עבודת תרגום טובה. השפה קולחת ומייצגת היטב את הדמויות. נראה לי שמצא את מטבעות השפה המקומית המקבילה היטב לצרפתית הנמוכה.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן