אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דוד אבידן


דן לחמן's picture

בסוף שנות החמישים שלטו בשירה העברית נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, וחביבה על כולם, לאה גולדברג. רוחו של ביאליק ז"ל עוד ריחפה מעל. השירים שקראו כולם, בין אם במוספי עיתונות או בספרים, היו בנוסח המובא כאן:

עַד הֲלוֹם / אברהם שלונסקי

בָּאתִי עַד הֲלוֹם

וְאֵיךְ אַתִּיר שְׂרוֹךְ נַעַל

אֵיךְ אֶנְעַר מֵרֶגֶל זְהַב הַמִּשְׁעוֹלִים.

כְּבַד מַזָּלוֹת יָרַד עָלַי מִמַּעַל

אֱלֹהִים גְּדוֹלִים.

ירח / נתן אלתרמןגם למראה נושן יש רגע של הולדת.שמים בלי צפורזרים ומבצרים.בלילה הסהור מול חלונך עומדתעיר טבולה בבכי הצרצרים.ובראותך כי דרך עוד צופה אל הלךוהירחעל כידון הברושאתה אומר - אלי, העוד ישנם כל אלה?העוד מתר בלחש בשלומם לדרש?מאגמיהם המים נבטים אלינו.שוקט העץבאדם עגילים.לעד לא תעקר ממני, אלוהינו,תוגת צעצועיך הגדולים.

לתוך שורות השיר והעולם הפואטי בשפה הזו, בנוסח הזה. במדינה שהיא חדשה והכל מתחדש בה, לתוך אלה מתפרץ ספר שירה חדש - "ברזים ערופי שפתיים". איזה מין שם לספר שירה? מי זה דוד אבידן? משורר פורץ גבול שאיננו שייך לשום קליקה. איזו מין שירה זו. מה הם בתי השיר הללו:

הרחוב היפה-היפה ייעצר לבסוף בדרכו.

השלוה, אטומה וקשה, תחתך כמו חלה לארכו.

והבוקר הלח יתפחם מברק יחיד מברקו.

בתי שיר שפה ודימויים חדשים לחלוטין. כמעט מקומיים, נשמעים מוכרים וכל כך זרים בהתחלה. הכל כל כך חדש עד שקשה לעכל. איפה הרכות הפואטיות המוכרת, השיר, רוח השירה המוכרת ומה זה השיר הזה כמה דפים אחר כך?

לכאורה

אתה שונא את רב בני האדם,

אשר חיים אתנו ואתך. כלכלם

אויב אחד גדול ולא חכם. אפילו

הטוב שביניהם- משוך ידיך. אלא

שהאמור בעצם לא במין

רגשה שעקרה קטנוניות ואינטרסים

מנגדים ואוירה עוינת. החיכוכים

תמיד יונקים מן הטפשות הראשונית של החברה,

העצבנות הפרימיטיבית, צרות מוחין, היסטריה מבוזבזת

על הבלים קטנים.

בשורות הראשונות הללו מתגלה המשורר העירוני החדש. העוסק בנושאים חדשים. נעלמו החרוזים המושלמים של נתן אלתרמן, נעלמה אווירת הערב הנעימה. המלים החדשות המתחברות אחת לשנייה היו חידוש לשוני מדהים בעומק הבנת השפה. מלים ממאמרים ופמפלטים חדרו לתוך השירה הזאת ואנשים היו המומים. הצעירים התלהבו, הם הבינו את השיר כמעט מיד, משהו דיבר אליהם ממקום חדש והם הצליחו להתחבר. בוגרי השירה הוותיקים יותר נדהמו.

שנים מעט אחר כך כתב גם שיר אהבה נפלא, וגם הוא לא דומה לשירי אהבה מוכרים. האם זה שיר אהבה בכלל. דוד אבידן ניסה למחוק רגשות משיריו. לא לדמות לכותבי השירה הרגשנית. ובכל זאת מפעם לפעם צצה לה שורה שאי אפשר היה להתעלם ממנה. רגשית עד כלות.

הו כמה ידעתי למות בעדך וכמה

לא ידעתי לחיות בעדך.

וספרו לי עליך מזמן, שיפה, שמשם את,

שאהבת אותי פעם פעמאוד, שאוהבת עודך.

גם אמרו לי אי פעם ששמך כמדומני רוחמה,

ואגב זה הולם לך מאוד, כלומר בגדך.

את יודעת, רבות השמועות הבאות משמה,

ובעצם חיכיתי היום לבואך.

הו כמה ידעתי למות בעדך וכמה

לא ידעתי לחיות בעדך.

בכן סוג חדש של שיר אהבה. חרזנות ומשקל לא מקובלים ופורצי דרך. אלא שכמה דפים אחר כך יופיע השיר הבא:

מה שמצדיק יותר מכל

את הבדידות, את היאוש הגדול

את הנשיאה המוזרה בעל

הבדידות הגדולה והיאוש הגדול,

היא העבדה הפשוטה, החותכת

שאין לנו בעצם לאן ללכת.

וכנגד שירים מנוסח בוקרי לכיש או הרועה הקטנה מן הגיא שכולם פיזמו באותם ימים העמיד אבידן הצעיר את השיר:

מנין באו? מי שאל? ירדו,

לעמקים הרועים. העדר נם

את תנומתו העמוקה. וחם

בעמק ובהר. לא פחדו

לא מטורפים לא מעצמם. ונערה,

אשר בגרה בין הסלעים, שכבה

עם הרועה אשר לא אהבה,

ובכל זאת לו אמונים שמרה.

ובשיר אחר, הוא אומר:

היד שהכתה היא היד שתחמל

על כל המכים. אבל מי שיחמל

יזכור בכמיהה עצורה את יום האתמול

שחלף לבלי שוב. איש לא יטפל

בבלתי- מטפל- מטבעו. רק התבונה

תידחק איכשהו, תאחז בקיר הנופל.

וזו תהיה, כנראה חובתה האחרונה

וגם הראשונה. ומישהו כבר סובל.

ואז כמה דפים אחר כך אחד המהממים ביותר, הנוגעים ביותר בעל תעצומות נפש שלא ברור מניין שאב אותן אז:

אדם זקן- מה יש לו בחייו?

הוא קם בבקר, ובקר בו לא קם.

הוא מדשדש אל המטבח, ושם

המים הפושרים יזכירו לו

שבגילו, שבגילו, שבגילו

אדם זקן מה יש לו בבקריו?

הוא קם בבקר קיץ, וכבר סתיו

נמהל בערב בנורות חדרו.

השיר ממשיך הלאה ומתאר את הזקן. הידיעה שאת השיר המדויק כל כך כתב בחור צעיר הייתה עוד סימן שאלה שכל שורה של האיש הזה העלתה. מניין לו כל זה.

דויד אבידן נולד בשנת 1934. ספרו 'ברזים ערופי שפתיים' פורסם ב1954. ספר של נער, כמעט ילד בימים ההם. ילד בן עשרים נדחק לו אל בין המשוררים המוכרים. הוא אהב לספר שנולד בכוכב אחר והובל להימצא בכיכר מלכי ישראל (כיכר רבין של היום) על ידי מי שתקרא אימו.

אני זוכר, הלכנו ברחוב ובחלון ראווה עמד ספרו של דוד אבידן. ידיד שהיה איתי קרא "ברווזים ערופי שפתיים", זה נראה לו כנראה הגיוני יותר. מאז אני גם טועה לעתים וקורא לספר ברווזים.

דוד אבידן חש והציג את עצמו כאיש המתקדם ביותר בארץ, לא רק מבחינה פואטית. הוא התעניין בכל חידוש טכני שהתפרסם בעולם. הוא היה כנראה הראשון בין המשוררים שכתב ישר לתוך דיקטפון, כמו שקראו אז למכשירי הקלטה אישיים. בראיונות עיתונאיים הציג את עצמו כאיש עתידני שהואיל לחיות בתוכנו ולקדם אותנו. בהתחלה זו הייתה עמדה חיצונית. בימים שיחצני תדמית עוד לא היו קיימים הוא ייחצן את עצמו ובנה לו דמות ציבורית. הוא היה מחובר חברתית לטובי היצרנים האמנותיים בימים ההם. יואב בר-אל, צייר ומבקר ציור נחשב בעיתון הארץ. רפי לביא בתחילת דרכו. אלו היו הימים שאפשר היה לראות בחדר אחד את דן צלקה, מונדי, גבריאל מוקד, דליה רביקוביץ, נתן זך ומקסים גילן בחדר אחד, עד שהחבורה התחלקה ונפרדה. ימים מרתקים של התחלת המודרנה הישראלית על כל גווניה. במפגשים אישיים אתו היו אמנם סימנים אקסצנטריים אך הם היו נסבלים בתחילת הדרך. הוא חיבב חברת צעירים וצעירות וקירב אליו אנשים שחש בהערצתם. כן, נשים צעירות רבות כמובן שידעו לצטט את שורותיו, ועברו בשל כך במיטתו.

ב 1968 הוציא שני קבצים מחוברים יחדיו. מצד אחד של הספר את שירי "דוח על מסע ל.ס.ד" בעקבות ניסיונות שלו עם סמי הזיות. לצידו השני של הספר קרא "שירים בלתי אפשריים". לשיר אחד למשל קרא "חמש תצפיות פסיכוקינטיות באדמוטציות". ב1974 פרסם קובץ שירים המתבססות על שיחות עם תכנת "אליזה" במחשב. תכנה המדמה טיפול פסיכולוגי בה המחשב חוזר על המשפט האחרון של הדובר עם סימן שאלה.

דוד אבידן היה אמן רב תחומי. הוא כתב תסריטים, צילם וביים סרטים קצרים. ב 1968 את "הכול אפשרי", ב 1971 את "מין", ב 1981 את "שדר מן העתיד". הוא צייר והציג תערוכות מעבודותיו הגרפיות. אפשר להגיד עליו איש רב אשכולות רנסנסי. הוא לא היה מקבל את האמירה הזאת כי היא קשורה לעבר רחוק ולא לעתיד שהיה מבשרו. גם שירתו שינתה צורה, בעצם צורת הכתיבה. המלים פוזרו על הדף, לא בשורות אלא בדרך שיצרה צורה, דימוי ציורי, או שורות מתערבבות עולות ויורדות והיה צריך לנחש את דרך הקריאה. גוטה גל שלמד אתו באוניברסיטה מספר:

"כולם הגיעו לאולם עם עיניים חצי עצומות, לילה לפני כולם ישבו ולמדו, אני מניח שחוץ מאבידן, אבידן לא היה צריך ללמוד, היה לו חוש טבעי לשירה, הוא היה גאון. התיישבנו בכיסאות עוד רבע שעה למבחן, הזמן עבר בצורה הכי מהירה שזמן יכול לעבור, איכשהו תמיד שאתה לא רוצה הזמן עובר מהר, רבע שעה עברה כמו דקה...... ואז דקה לפני תחילת המבחן קם דוד אבידן והחל לצעוק: "ההשכלה הגבוהה בישראל לא תמות" הוא חזר על השאגה הזו מספר פעמים, כולנו היינו בהלם לא הבנו מה קורה, הבוחן צעק לעבר אבידן: "שב במקומך" אבל אבידן לא ציית הוא המשיך לשאוג את סיסמת המאבק שנולד בזה הרגע ורגע לאחר מכן פרץ מהאולם למסדרון והחל לנוע לאורך בניין גילמן ולשאוג את הסיסמה."

בשנת 1969, 6 שנים אחרי בטקס קבלת תואר שני אבידן מפגין שוב:

"אתם בטח מצפים שאני אודה לאוניברסיטה על התכנים אתם בטח מצפים לראות אותי לוחץ יד לרקטור ומצטלם איתו צילום משותף אתם בטח חושבים שאני צריך להודות לכם, אז אתם יודעים מה? שקו לי בתחת, עם התעודה הזאת אני הולך לנגב את התחת ועם לא את התחת אז אני אקנח איתה את האף, רקטור יקר לך אני קורא רקטום אתה משת"פ של הממשלה במאבקה נגד הסטודנטים, אתם כולכם יושבים פה עם החיוכים המזויפים והעלובים שלכם אתם מחייכים רק מתי שזה טוב לאינטרסים שלכם כנסו לי כולכם לתחת".

דוד אבידן הפנה את גבו אל עבר הקהל הפשיל את מכנסיו והחל לנגב עם התעודה את התחת, שני מאבטחים קפצו עליו ולקחו אותו מהבמה, אבידן רק הצליח לצעוק: "ההשכלה הגבוהה לא תמות" מספר פעמים עד שהושתק. בשנת 1979 פרסם ספרון רישומים שלו בשם "אנמ- אנרגיה משורבטת". בפתיח הוא כותב על עצמו:

נולד ב תועבר אל

כדור הארץ במחצית

הראשונה של המאה העשריםםם

םםםםםםםםםםם לא

פועל בתל אביב, פועל

מתל-אביבבבבבבבבבבבבבבבבב

בבבבבבבבבבבבבבבב ספרי

שירה בעברית-13 רו

משהוווווווווווווו

וווווווווווווווווווווווו תורגם

לאנגלית (בעיקר על ידי

עצמו)..............

שוחח עם אנשים ועם מחשבים ותיעד

בינתיים את הסוג השני

בלבבבבבבבבבבדדדד.......

בראיונות עיתונאיים נהג להציג את עצמו כאיש העתיד. האיש שיביא את העתיד. הוא טען שאינו רוצה לזכור את העבר. העתיד זה מה שמעניין אותו. הוא יראה את העתיד. האיש שהגיע מכוכב אחר. מה שהיתה בתחילת דרכו עמדה של "ידוען" משתעשע בעיתונאים ובציבור הלכה והשתלטה עליו ברצינות. הוא הלך והסתגר, עולמו הלך והשתנה. הוא חשב והיה בטוח, שהוא החשוב במשוררי ארצנו. הוא היה מודע ורצה להיות מוכר ככזה. הוא איבד את מקורות הכנסתו והלך והתדרדר כלכלית ונפשית. כשחברתו באותם ימים נכנסה להריון ושאלה ממה יתפרנסו הוא התפלא "מה השאלה, כשלדויד אבידן ייוולד יורש עצר כל הארץ תעלה להביא מתנות ומנחות" והוא האמין בזה.

אחרי שנים רבות שלא ראיתי אותו, בימים שעבדתי בחנות ספרים, הוא היה מטלפן לשאול על משהו שעניין אותו. כמה רגעים אחרי היה מטלפן שוב כי שכח שטלפן או שכח את התשובה. כששלח מישהו לאסוף בשבילו ספר הוא היה מטלפן כל דקה לבדוק אם כבר הגיעו, והלב נכמר מצליל קולו, מהקומפולסיביות. לא ידעתי עד כמה הדרדר מצבו.

כשנפטר, הטלוויזיה הוזמנה לצלם את גווייתו במלוא ניוונו. לא חסכו בפרטי עניו המנוולים של גופו ודירתו. אמרו שמת מרעב, חולה וחסר כל. אחר כך אמרו שלא פדה המחאות שנשלחו אליו. אבל זה לא חשוב כל כך. הוא כבר לא אתנו, מה שהשאיר בכתב זה מה שישנו וזה מה שחשוב יותר מכל. משורר ענק באמת שטלטל את עולם השירה. שהכניס דם חדש, ובלי להתכוון אולי פתח דלת לצעירים חדשים ולצורת שירה חדשה.

אני יודע שזה אינו מן הצדק הפואטי להביא רק שורות בודדות מתוך שירים, אבל יש כל כך הרבה שירים שאני מרגיש צורך להביא כך שאני אעשה את האסור ואצטט עוד כמה בתים מכמה שירים.

בשלהי קיץ 1962, ספק על סף

סדרת חמסינים מעודדת וספק ערב

עונת הגשמים הקרובה, אני מסתכן בהצהרה, שלא

תאדיר כנראה, את פופולריותי: אין

עילית רוחנית בארץ הזאת.

אין עילית רוחנית בארץ הזאת, ואיננייודע, מה

יש לנו במקומה.

איזה סקסאפיל יש למשוררים זקנים? כשאני

מצהיר, למשל, ברגע של חלשה: "מי אומר

שהספרות צריכה להיות מוסרית?" ברור,

כי אני יכל לשאת על כתפי הצעירות את

מלא עמס אי האחריות המצהרת. אבל

בפנים קמוטים? בפה קפוץ? בידים

רועדות? מה נותר, זולת העינים, המבט

שנשאר תלוי במרחקים כאובים, הזכר הכבה

של הצו הינקותי: בכה, בנאדם, בכה

את עלומיך. בכה אותם

מרגע לדתך, את אימת

גופך הכלה, את ידיעת

עצמתך המתפוררת...

אשה קשישה, בגיל הרגיעה,

לומדת לנהוג במכונית.

עכשיו, משסר תקף השפעתה מעל גברים,

החליטה, ויהימה, לקנות לפחות שליטה

על מכשיר, שנבנה על ידי גבר.

איזה יום יפה.

איזה מדריך נחמד יושב לידה.

בליל אינעטלפים

בבקר איצפרים

בקיץ אלשמש

ובחורף אלקור

לסמן מוחות יפים

על ראשי כל ההרים

ומאמש עדאמש

לאלזכר.

בסוף דבר לאסופת ספריו בהוצאת שוקן בשנת 1964 כתב סוג של מאמר אבידני.

"זמן. איך למוד אותו? כמה הן שתים עשרה שנים במימד הזמן הכרונולוגי, המכונה בטעות" הריאלי" וכמה הן שתימעשרה שנים במימד הזמן התודעתי, הנחשב, בתוקף אותה טעות עצמה, להיפוכה של הריאליות?...

היה מי שתהיה ומה שתהיה, אתה למרות הכול בן התרבות המערבית. בעלכורחך נשתלה בך השאה, כי מעלתו הגדולה של תלמיד חכם ואזרח משכיל היא להיות "מלא וגדוש" ובכן אזהרה: המסע שאתה יוצא אליו, יחד אתי, אם גם לא תמיד בנוכחותי הרצופה, אינו מסע רכש או מסע תקניות. שירים אלה, ויהיו אשר יהיו, אינם בשומפנים "מזון רוחני" הם לא נועדו "למלא" אותך אלא " לרוקן" אותך. הנכס היחיד שאתה עשוי להתעשר בו אגב מסע זה, אם לא תסכל סיכוי זה במו מוחך היא תחושת ייתרון סמויה, כמעט בלתי מוכחת אשר תימהל לפתע בתוכך..."

יכולתי לספר עליו עוד, בעיקר על דעיכתו, בעיקר על זה שלא היה מי שייקח על עצמו להזכיר אותו מדי פעם. על זה שנטו אולי להשכיח אותו בכוונה, אולי בגלל אישיותו הקשה בשנים האחרונות ואולי בגלל עניינים אחרים. דוד אבידן האיש שחשב להיות צעיר לנצח הזדקן והוא לא יכול היה לעמוד בזה. במודע או לא הוא נתן לעצמו להידרדר לניוון בו אולי לא יחוש את השינויים שחלים בו. שאיננו סייח הפרא ההוא, הצעיר הדק, שרקד בלט ולמד קראטה.

למרות קשיים רבים ידידים, כמו נתן זך או גבריאל מוקד, המשיכו לתמוך בו ונשארו מיודדים גם כשהיו קשיים תקשורתיים. אדם ברוך, מתוך חיבה והכרה בחשיבותו, כתב עליו מאמר יפה בספרו. הוא ניסה לעזור ולהזמין אצלו טקסטים לעיתון מעריב. טקסטים שכבר לא תמיד עמדו ברמה מתאימה למשורר הזה. באותו מאמר לאסופת שיריו הוא כותב:

"תהיה מי שתהיה ומה שתהיה, אתה למרות הכל בן התרבות המערבית. בעל כורחך נשתלה בך ההשאה, כי מעלתו הגדולה של תלמיד חכם ואזרח משכיל היא להיות "מלא וגדוש". ובכן אזהרה המסע, שאתה יוצא אליו, יחד אתי, אמגם לא תמיד בנוכחותי הרצופה, אינו מסע רכש או מסע-תקניות. שירים אלה, ויהיו אשר יהיו, אינם בשומפנים "מזון רוחני" הם לא נועדו "למלא"אותך אלא "לרוקן" אותך. הנכס היחיד, שאתה עשוי להתעשר בו אגב מסע זה, אם לא תסכל סיכוי זה במו-מוחך, היא תחושת יתרון סמויה, כמעט בלתי מוכחת אשר תימהל לפתע בתוכך. בסיום המסע, אולי תחוש שאתה יודע יותר על מלים מאשר ידעת קודמלכן.מלים יודעות עליך הרבה יותר משאתה יודע, או איפעם תידע עליהן."

עכשיו יצא אוסף שיריו. מי שלא קרא מי שלא מכיר, למי שחשובה התפתחות השירה והשפה מוכרח לקרוא ולהכיר. יותר אולי מכמה משוררים אחרים שעשו לעצמם שם ציבורי רחב יותר.

ספר לעצמך, בנאדם, ספר לעצמך

את מה שהיית לפני לידתך.

כשאדם מת הוא פחות או יותר

טבע דומם, אם לא להביא בחשבון את הרמה והתולעה ואת נושאי הארון.

מסקנה: האדם הנע

לא ימות בעולם לעולם,

כל עוד ינוע

לעולם בעולם.

אהב את הקץ, בנאדם, אהב

ואמך ובניך אחריך.

......

כבד את ילדותך ואת נעוריך,

למען יתמידון אפשרויותיך

אשר ילדותך ונעוריך נותנים לך.

זה הכל? הולא, אדוני.הרירק

עכשיו זה מתחיל.

ואו:

סוף המסע? מה

זה?

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן