זונה / נלי ארקן


התמונה של דן לחמן
472 צפיות

זונה

זונה / נלי ארקן. הוצאת ידיעות אחרונות.

זונה, מלה קשה שמביאה אתה אסוציאציות קשות בדרך כלל. גם אלו המשתמשים בשרותי המין אין להם דעה טובה על העובדות נותנות השרות, גם אם בשעת מעשה מפתחים עליהן פנטזיות שונות של קרבה מסוגים שונים. לכל אחד מאתנו יש איזושהי דעה על זנות וזונות. חלקנו מכירים תיאוריות בנושא. הנה מגיע אלינו סיפור של ועל זונה. מסופר מפיה. ישנה הנחה שהסופרת נלי ארקן כותבת מתוך ניסיון אישי.

נלי ארקן היא קנדית מאזור כפרי, דתי. נערה שגדלה בכפר, עברה לעיר ללמוד ולפרנסתה היא עובדת מרצונה בזנות. הזונה כותבת את קורותיה. מה היא מחפשת, הבנה? התייחסות? היא כותבת כי מוכרחה.

בתוך הכתיבה היא מוצאת צורה של פורקן. של הטחת דברים בפני הלקוחות ובפני אלו שיש להם דעות נחרצות על זונות. בתוך הכתיבה היא מגיעה לתובנות שהן לא פרי חכמה ולימודים אלא ישר מתוך תחושות הנולדות מהמעשים. בזמן העשייה. נלי ארקן עובדת במין. אחרות עובדות בבתי חרושת. הכתיבה שלה קדחתנית מאוד, אישית, דחוסה מאוד. חותרת לעומק עצמה. היא ישירה, כנה ויותר מכל יש לה כישרון כתיבה ויכולת למצוא לה קול פרטי אמיתי שהוא רק שלה. כל משפט שלה מכיל איזו הבחנה אנושית. תגידו מעוותת, אך אולי היא זו הרואה את האחר כמו שהוא. מכיוון שהיא מודעת לניתוק הפנימי שלה, לריחוק מהאחר. היא מדברת על הכל.

"קיבלתי חינוך דתי, מורותיי היו כולן נזירות, נשים יבשושיות שנפעמו מכך שהקריבו את חייהן. נשים שנדרשתי לקרוא להן אמא ונשאו שם בדוי שהן נדרשו לבחור לעצמן. אחיות - אמהות שהבהירו לי את חוסר יכולתם של הורים להעניק שם לצאצאיהם, להגדירם כיאות אל מול האל.... כעת אני מבינה שהיו לי יותר מדי אמהות, יותר מדי דגמים של מסירות המצטמצמת לשם שאול, ואולי אחרי הכל הן לא האמינו באל שלהן שחמד שמות, אולי לא האמינו באמת ובתמים, אולי הן פשוט חיפשו אמתלה כדי להתנתק מהמשפחות שלהן ולהימלט מהמעשה שהביא אותן לעולם"

האם מבלי להבין מה היא מסבירה לקורא היא מסבירה את הבריחה ממינות להתנזרות ואחר כך בריחה אחרת, להתחבא ישר בתוך עולם המיניות. זו הפתיחה לספר ומכאן נצא אתה למסע של גילויים עצמיים.

יש לה אם הנמצאת מזה שנים בסוג של תרדמת לא ברורה, היא לא בחוסר הכרה, אלא שהיא שוכבת במיטה ואינה יורדת אלא לשירותים. סוג של מחאה נגד בעל רודני, לא אוהב, לא מתייחס. היא זו המטפלת באביה. אביה הדתי מאוד, השמרני. הייתה לה אחות גדולה ממנה שמתה בגיל שמונה חודשים. לולא מתה האחות לא הייתה נולדת היא. צל האחות מרחף בבית.

היא הייתה ילדה רגילה. אין שום דבר בהתבגרותה המרמז שתצא מהתלם שצעירות כפריות אחרות הלכו בו. אהבות נכזבות, תספורות מודרניות ומתחלפות, בדיקת הצמיחה והאיברים המתפתחים. הכל כמו כולן.

הנה, היא גדלה ונוסעת לעיר הגדולה לאוניברסיטה. אביה בא לתלות צלב מבורך בכל חדר. צלב כדי שכל מבקר ידע שכאן גרה נערה דתייה. שגברים לא יחשבו עליה מחשבות אסורות. והרי העיר הגדולה ראויה לכל גינוי בפיו של האב הכפרי. בעיר יש זונות, מסוממים והומוסקסואלים, קקפוניה של שפות ושל מבנים, חזית של כנסיה המשמשת כניסה לאוניברסיטה. אלא שהאב, הדתי מאוד אוהב נשים, ייתכן שזונות ומקפח מינית ורגשית את אשתו.

"היה לי קל להפוך לזונה כי תמיד ידעתי שאני שייכת לאחרים, לקהילה שתיקח על עצמה למצוא לי שם"

היא מוצאת בעיתון את שם סוכנות נערות הליווי הנחשבת ביותר במונטריאול "וקופצת" קפיצת ראש לעבודה החדשה, בעודה סטודנטית ביום. כזונה מתחילה, גם אם לא הכי יפה, היא הופכת להיות הכי מבוקשת. הגברים רוצים אותה, קל לפנטז על תמימותה מה שרוצים.

"התחלתי להזדקן במהירות עצומה, והיה עלי לנקוט דרך כלשהי כדי לא להישאר כנועה אל מול זרם הלקוחות בחדר, לכן הלכתי לטיפול פסיכולוגי אצל אדם שלא דיבר, ובאמת איזה מן רעיון זה היה לרצות לשכב על ספת הטיפולים כי הרי כל היום נדרשתי להשתרע במיטה עם גברים בגילו של אבי... החלטתי לשים לפגישות האלה ולכתוב את כל מה שהתאמצתי להשתיק, לומר סוף סוף את מה שהסתתר מאחורי הדחף שסירב להרפות ושהוביל אותי לפריצות יוצאת דופן...כך עלה חומר הגלם של כתיבתי, שופע ומנוכר, כמו המאבק שלי לשרוד בין אם שישנה לאב שממתין לסוף העולם"

נכון שלא מוכרחים לקבל כל משפט שהיא כותבת כאמת מוחלטת כאורים ותומים של זונות, של כל הזונות, אך בהחלט אמת של זונה אחת, של זו הכותבת. היא בהחלט מצליחה לגעת במכנים משותפים מוכרים ממחקרים ולתת להם רמה של כנות אישית.

"לעתים קרובות אומרים לי ששנאתי לנשים מעליבה. מדוע לא להריע להן כשהן מצליחות לגרות את ההמונים... נכון, אני ההוכחה ששנאת נשים אינה רק נחלת הגברים... הן מפחידות אותי כי הן אינן מעוניינות במיניות שלי ואין לי שום דבר אחר להציע להן, כי הן מאיימות להשיב אותי לתלם, למקום בו אינני רוצה להיות"

בהמשך היא תספר שידידותיה היחידות הן זונות אחרות, והן מדברות ומשוות קליינטים, חרדות ופנטזיות על זונות בניו יורק העשירה. אין ספק שהספר, הדמות, מזכירות מאוד את אחת מהזונות היותר חשובות של עולם הקולנוע. ב1971 יצרה ג'יין פונדה את "ברי" הזונה מהסרט " הבלש והיצאנית" או בשמו המקוריklute . ג'יין פונדה לא רק שיחקה אותה בצורה מדהימה, היא ערכה מחקר והוסיפה לה עומק שלא ניכר כמוהו בדמויות מהסוג הזה בקולנוע. גם אם עלילת הסרט נסבה מסביב לאיזה סיפור מתח החשוב בו הייה הניתוח המדויק שהפך להיות מקרה לימוד או חקר עומק ((case study בנושא הזונה המודרנית בעיר הגדולה. פונדה הביאה את הניתוק הרגשי, השבירות הפגיעות והכוח, את כל הניגודים, כל אלו שגם נלי ארקן מדברת עליהם.

"לא חלמתי את הגברים האלה, באלפיהם, במיטתי, בפי, לא דמיינתי את הזרע שלהם עלי, על פני כי בעיניי ראיתי הכול וזה עדיין נמשך, בכל יום כמעט, פיסות גברים. רק הזנב שלהם, פיסות זנבות מרוגשים, ואני לא יודעת מדוע, כי לא בזכותי הם מתקשים, זה מעולם לא היה בזכותי אלא רק בגלל זנותי, בגלל ייעודי, למצוץ להם, למצוץ להם שוב, את הזנבות האלה המשתחלים זה בזה כאילו עלי לרוקן אותם לחלוטין, להוציא מהם אחת ולתמיד את מה שיש להם לומר, ואחר כך אין לי ממילא כל תפקיד בשפיכות האלה, כי הרי זו יכולה להיות מישהי אחרת.. אפילו לא זונה אלא סתם בובה מתנפחת... בעוד הם נהנים מהרעיון שהם קיימים בזכות ההנאה.... ולעתים אני חווה הנאה, אני לא יכולה להכחיש... התחושה שאני באמת שם... אני שם למען ההנאה של הנביאים שלי החוצים את גו הזונה שלי ומשיבים לי את הנאתי"

היא לא חוסכת מאתנו פרטים. לא טכניים ולא רגשיים. כל מה שעשוי לעלות במוחה של נערה עובדת במין. היחס ללקוחות, לנשים אחרות. היא ישירה ואמיצה בתיאורים שלה. וזה איננו הופך ל-פורנוגרפיה. כאב איננו פורנוגרפי והיא מצליחה לתת לקורא מושג על הכאב, היא מרשה לנו כמציצים לגעת בכאב הפרטי שלה. כשהיא מנסה להסביר היא תולה הרבה בשנאה. אך בתחילת הספר לפחות היא לא מסבירה מאיפה לה השנאה. היא מתארת הרי ילדות די רגילה, מלבד אמה החולה - גוף חסר נשמה. רודנות פסיבית מסוג אחר לחלוטין.

היא מזכירה במשפט חטוף פנטזיה מזוכיסטית, לא כזאת שלקוח מבקש אלא משהו פנימי משלה. מישהו שיכה אותה. וזה מזכיר כמובן את ספרו המופלא של ג'וזף קאסל 'יפהפיית היום' שהיה תיאור מעמיק של בורגנית עם פנטזיות מזוכיסטיות העובדת בזנות. ספר שהפך גם הוא לסרט נפלא של בונואל.

"אמא שלי לא הייתה עושה את זה, היא זנתה עם אדם אחד בלבד, עם אבא שלי, ואני מזדיינת גם בשבילה, אני מזדיינת כדי שאבי לא יישאר לבד, כי מצער מדי לראות כך את הגבר הזה שניצב לו כמו האל- האב וקם נגד כל חטאי העולם, גם החטאים שלי וגם החטא שלו, כי אני מזדיינת איתו דרך כל האבות האלה שמתגרים ממני"

נלי ארקן

היא מיטלטלת בין הבחנות עמוקות ורגשות סותרים. היא מנסה להתייחס להיפרדות מגופה ומתארת את העדפותיה המקצועיות. היא מעדיפה את תנוחת הכלב כי אז ראשה אינו מול הלקוח, והיא יכולה לחשוב שלא היא המזדיינת, לא החריץ שלה משתתף בעניין. אלו הם סתם שני איברי מין שנפגשו אי שם בחלל. אך רגע אחר כך היא מדברת על מיליוני נשים העושות עסקים בגופן, הדוגמניות המכתיבות לבוש ומראה, אלו ההופכות את הנשים הרגילות לבובות הצריכות חזה בגודל מסוים שפתיים או אחוריים מעוצבים ושולחים את הנשים לניתוחים. הדיאטות המניקוריסטיות. הנשים כולן בובות, דרדסיות, פוסטמות, גנדרניות. כאלו שחיות רק כדי לגרות בחינם.

"אישה היא קודם כל איבר מין שמסוגל לגרות, כי איבר מין אינו מסוגל להתגרות בעצמו"... אל תחשבו שאני יוצאת מהכלל, אני אישה מהסוג הגרוע ביותר, אישה שעושה את האישה, שמוודאת שדבר לא ייגרע מהתחתונים האדומים הקטנים שמתגלים בחטף כשאני משכלת את רגלי... גברים יכולים להיות מה שהם רוצים, בינוניים ורכרוכיים, עם איבר מין רפוי ורופס... אסור לשכוח שהגוף עושה את האישה. הזונה יכולה להעיד על כך"

יש לה תובנות ממינים שונים ויכולת הסתכלות שלעתים קרובות היא מעמיקה. אלא שלעתים קרובות לאחר קטע מלא תובנות מגיעה שוב איזו פסקה טרוניה, מתנצלת, כועסת על העולם. ולא תמיד ברורה ההחלטה להעמיד פסקה אחת בעקבות חברתה.

"אני יודעת לבכות על גופת אמי בעוד אבי רודף אחרי זונות, אחרי זונה אחת שתיים ושלוש זונות, ויום אחד הוא יגיע גם אלי אל זו שהיא בשר מבשרו... והוא ייקח את הבשר הזה, והוא משתוקק לכך יותר ממני... ובסוף הוא יזיין אותי וזה ייגמר, וסוף סוף נגמור עם המתח הזה שקיים בין אבות ובנות"

האם זו פנטזיה, תובנה נוראית, צל של מקרה שקרה. בינתיים אין לדעת. היא מדברת על חוויות לא על מקרים שקרו. היא לא מספרת סיפור. היא חווה ומשתפת בחוויות.

מה מביא בחורה להחליט לזנות. לא הגבר הראשון הפך אותי לזונה. הייתי כזאת עוד קודם, היא אומרת. הכסף? כן גם. זונה טובה כמו כל בעל מקצוע מרוויח הרבה. היא יכולה להרשות לעצמה כל מה שהיא חושקת בו. בין אם אלו ניתוחים פלסטיים לשימור הנעורים או הקרמים היקרים ביותר לטיפוח עצמי. על מה עוד היא יכולה לחשוב. והרי היא התחילה כסטודנטית. ולאט מתחילים לראות תצורה. לא חשוב על מה תדבר, בסופו של סיבוב תגיע שוב אל אמא.

וכאן תישאל שאלה שרק איש מקצוע יוכל לענות עליה. ההזדהות הרעה, הפיצוי לאם. האם זו הסיבה האמיתית. האם השבה ועולה בהקשרים רבים יותר מאלו של האב.

יש בעיה מסוימת בכתיבה, בין הבחנות מעניינות מאוד, התייחסויות למוטיבים הנוגעים בגוף ובנשיות בכלל, אמירות הנוגעות בפמיניזם שהיא לא מודעת אליו. ההבחנות שלה אכן נולדות מתוך הטיפול הפסיכולוגי עליו היא מדווחת בספר. לבין קטעים ארוכים בהם היא מכבירה עוד ועוד מטפורות ותיאורים חוזרים. מרובי מלל מדי. המנתקים את חוט ההתקשרות והעניין, קטעים מעייפים.

"מעולם לא אנסו אותי בדרך לבית ספר... הידיעה שזה קרה לאחרות מרגיעה אותי, מעולם לא ידעתי לדחוף את הגברים עד לשלב שבו לא הצליחו להתאפק....כלומר, גם כמתבגרת לא הייתי מספיק טובה, הייתי נחותה יותר"

אם בהתחלה נדמה, כפי שהיא מספרת שההחלטה הייתה מודעת וסתמית, הרי בהמשך נגלה בה תכונות אופי שונות ו"אחרות". היא ילדה אנורקטית. ולא שכל האנורקטיות הופכות זונות, אך אנורקסיה בהחלט מראה על בעיה נפשית עמוקה.

כל החלק השני עסוק בפסיכואנליזה הסמלית שלה. ביחסי פסיכולוג מטופלת, בפנטזיה, בעוד תובנות כלליות וכאלה הנוגעות לאביה ואמה. רצון למות, דיכאון, ונוגדי דיכאון. היא איננה זונה עליזה בשום רגע.

זנות, כאופי ומקצוע מעסיק רבות את עולם הספרות והקולנוע. הן מוצגות לרוב כזונות טובות לב המקריבות את עצמן. ישנן כמה וכמה כשהמפורסמת בהן היא כמובן רוז אלפוסין, גיבורת "הגברת עם הקמליות". לקולנוע הצרפתי היו כמה וכמה זונות נפלאות. סימון סניורה קנתה את עולמה ב"קסדת הזהב". קתרין דנב כזונה הבורגנית הנשואה והמזוכיסטית ב"יפהפיית היום" ועוד שכאלה. כמובן מלינה מרקורי היווניה בסרט הזונות האולטימטיבי "רק בימי חול" של ז'ול דסן, בו איליה זונת נמל פיראוס מארגנת שביתת זונות ויודעת שאין טרגדיה יוונית כי מחר כולם ילכו לשפת הים והכול יהיה טוב. ברוב הפעמים המקצוע הפך להיות האופי. מעט מדי נכתב על מצבה הנפשי האמיתי של הזונה. הספר הזה מנסה לענות מתוך ההתרחשות על הנפש על החיים האמיתיים של נערה עובדת במין. בעיקר על האיבות השנאות והמשחקים אל מול הלקוחות, משחק בו היא צריכה להיות נחמדה ועונה על כל הציפיות בעוד שבתוכה היא שונאת ומנותקת. ספר קשה ומעניין למרות אשד המלים המיותר לעתים.

קריאה נוספת אימגו:

שרה / ג'י' טי לרוי

דודה פרהומה לא היתה זונה / יוסי אבני

מיסוד הזנות

האם לגליזציה של זנות תגדיל סחר בנשים?

צרכן המין הקטן

הזונה של פול מקרטני

קטגוריה: 

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA
משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים
ענה לשאלה / השלם את החסר