אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

טבעת המאהרגה / שמעון צבר


טבעת

טבעת המאהרג'ה, כתב ואייר: שמעון צבר, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1965. הספר שברשותי הוא מהמהדורה השנייה שיצאה בשנת 1972, ומשם גם נסרקו האיורים המובאים כאן.

את ''טבעת המאהרג'ה'' הביאה לי אמי. אין לי מושג היכן השיגה את הספר הזה, אם קיבלה אותו ממאן דהוא או רכשתהו בעצמה. אני זוכר רק כי הוא היה אחד מאותם פנינים של ימי ילדותי, ספר סוחף שהרפתקת נעורים חוברת עולם שזורה לאורכו ולרוחבו. מישראל ללונדון ומשם בספינה להודו (ועוד דרך תעלת סואץ, שפעם אי אפשר היה כלל לדמיין מעבר של ישראלים בה) שמקדשים מסתוריים ופולחנים מבעיתים מנמרים את עריה ומחוזותיה. שם, באותה ארץ שאף ישראלי לא הכיר, רדפו פיטר ויורם אחרי טבעת הקסם שהוסרה מאצבעו של פסל האל שיווה... אבל למה להקדים את המאוחר? מוטב ואספר הכול מבראשית, דבר דבור על אופניו

הסיפורהכול מתחיל בפגישה מקרית ברחוב. יורם ומוטקה בני ה-‏12 נתקלים בברנש זר למראה באמצע הרחוב. למעשה, הזר הוא ש''נתקל'' בהם. הזר, שהציג עצמו כג'ון מק-גיר, תייר מאנגליה, מבקש רשות לצלמם ואף רושם את כתובתם. השניים משיבים בחיוב, אדישים למחצה. איש מהם אינו מפלל כי יהיה לכך המשך כלשהו. ומה רבה הייתה הפתעתו של יורם כאשר יום אחד מגיע אליו מכתב בדואר מאותו מק-גיר. המכתב עצמו מפתיע עוד יותר. מק-גיר מציג עצמו כבמאי סרטים המבקש לצלם סרט הרפתקאות בהודו. הוא הגיע לארץ כדי לבחור נער מתאים לתפקיד הראשי בסרט ויורם נראה לו כמועמד ראוי. מק-גיר מבקש מיורם להצטרף אליו בלונדון, מבטיח לשלם לו שכר נאה ומתחייב להשגיח עליו כאילו היה בנו שלו. הוריו של יורם מגיבים בספקנות, אך לאחר שביתת שתיקה וצום ממושך שעליהם מכריז בנם הם ניאותים לכתוב למק-גיר ולברר עימו את העניין. בירור קצר מראה שמדובר באדם הגון ובאיש מקצוע ידוע בארצו. מק-גיר, מצידו, משגר את בנו בן ה-‏14, פיטר, בספינה לחיפה כדי לפגוש את יורם ולקחתו עימו לונדונה. פיטר מתגלה כנער חביב ועצמאי. הוא ויורם טסים ללונדון, אבל שם מגלים כי הבמאי נאלץ להקדים ולצאת להודו, אך מותיר אחריו מכתב ובו בקשה קצרה מבנו. מק-גיר מספר כי השאיל טבעת שקיבל מהמהארג'ה מביקניר לקוסם קוריאני בשם קין בו מיג, המופיע במועדון קוסמים לונדוני. הקוסם הבטיח להשיב את הטבעת תוך שבוע ימים אך לא מילא את התחייבותו. מק-גיר מבקש מבנו לגשת למועדון, למצוא את קין בו מיג ולקבל ממנו את הטבעת.פיטר ויורם יוצאים למלא את משימתם, אך במועדון נמסר להם כי אין חבר בשם זה. עוד הם מחפשים אחריו ובחוץ מתחוללת מהומה: כלבו של פיטר, קפטיין, פותח במרדף אחר אחד הקוסמים. השניים רודפים אחרי הכלב והקוסם ברחובות לונדון, אך ללא הועיל. זמן מה לאחר מכן שב קפטיין הביתה בכוחות עצמו כשהוא פצוע בכל גופו ורועד מקור. למחרת עוקבים הנערים אחר קפטיין, הדוהר ברחובות לונדון, כשהם מקווים שיביא אותם אל האיש שהיכה אותו בצורה ברוטאלית כל כך. לאחר שעות של התרוצצויות עקרות, מתנפל קפטיין על שריון אבירים המוצג בטאואר של לונדון. לבסוף יוצא מהשריון גבר הודי חבוש טורבן. האיש מציג את עצמו בחקירת המשטרה כקין בו מיג, אך מכחיש כי הייתה ברשותו טבעת קסם כלשהי. אפס, פתק שנמצא בכיסו מעיד כי הקוסם מסר את הטבעת קודם לכן לקברניטה של אונייה האמורה להפליג להודו. למרות אזהרותיו של מק-גיר שלא להביא עימם את הכלב להודו, מחליטים פיטר ויורם לעשות כן. הם ''אורזים'' את קפטיין בארגז גדול ומצהירים כי מדובר במטען שביר. אפס, התרמית מתגלה כשכמה מקציני האונייה שומעים בלב ים את נביחותיו של הכלב במחסן המטען. לאחר דיון קצר בפני הקברניט נפסק דינו של קפטיין לתשלום פיצוי באמצעות שירות כצייד עכברושים במחסני הספינה.בהגיעם להודו, מספר להם מק-גיר כי הטבעת שמסר לקין בו מיג התבררה כמקודשת לכת הבראהמינים. מאחר והטבעת נמסרה לבמאי על ידי המאהרג'ה מביקניר, שבתורו קיבל אותו מבראהמיני שהיה חייב לו טובה, תובעים הבראהמינים מהמאהרג'ה להשיב אותה למקומה המקורי – מקדש מינאקשי שבעיר מדורה. במקור הייתה הטבעת ענודה על אצבעו של האל שיווה, הרוקד ריקוד ניצחון על גוויית אחד משדי השאול. שלוש מאות שנה הייתה שם עד שנגנבה ונדדה לאנגליה.

המירדף נפתח בלונדון. הכלב קפטיין חושף את הקוסם הקוריאני קין בו מיג, המסתתר בתוך שריון אבירים במוזיאון הטאואר בלונדון

בהודו מתוודע יורם אל קסמי המזרח. מדובר בסדרה של סצינות שריתקו, כך אני משער, לא מעט ילדים בני גילי באותן שנים. אנשים שרועים על המדרכות והכבישים ברחובות הסואנים, כשלאחר מכן מתברר שהם פשוט נחים. קשוי סאדו מקבצים נדבות בפומבי. יוגי נועץ מחטי ברזל ארוכות בבטנו ומוציאן כשאין עליהן ולו טיפת דם אחת. קרב דמים בין נחש לנמייה להנאת העוברים ושבים. חג ההולי, שבו מתיזים החוגגים צבעים זה על זה. בשלב מסוים הם נקלעים למקדש שיווה בבומבי ושם הם פוגשים בכהן מקומי, רמקרישנה נמבודירי, העורך להם היכרות עם אלי הודו ועם המיתולוגיה שלה. בצאתם מהמקדש הם נוכחים כי הנעליים שהותירו על הסף נגנבו מהם. הכהן אף מגלה את אוזנם כי שני צלמים עקבו ארחיהם כל העת ותיעדו את ביקורם.בהגיעם למלון מתחוור להם כי פרשת הטבעת הולכת ומסתבכת. מק-גיר מספר כי הבראהמינים הגישו אולטימטום למאהרג'ה, ולפיו אם לא יחזיר את הטבעת למקדש תוך שבוע ישלם על כך בחייו. מק-גיר מעריך שהאיום הוא רציני ומאחר והמאהרג'ה הוא ידידו הקרוב הוא מבקש שהשניים יפגשו עימו כדי להתעדכן בעצמם במצב. אך עוד קודם לפגישה זו יוצאים השניים לצפות מקרוב בחג ההולי. קפטיין, שמשתולל בין הודים אדוקים הצועדים בתהלוכת החג, כמעט ממיט עליהם אסון. המון זועם רודף אחר השניים, שמצליחים איכשהו לחמוק בעור שיניהם ולהגיע למלונם בשלום.בהגיעם למלון הם פוגשים בכהן שיווה, המשיב להם את נעליהם שנמצאו. מייד לאחר מכן מגיע המאהרג'ה מביקניר למקום. הנערים מספרים לו את דבר רדיפתם אחר הטבעת והחבורה מבקשת את עזרתו של כהן שיווה כדי לברר האם כבר הגיעה הטבעת להודו באותה ספינה שהפליגה מלונדון הושבה אל אצבע הפסל. אלא שהכהן מסרב בפסקנות ועוזב את המקום. החבורה ניגשת אל הנמל ומאתרת את קברניט הספינה. הלה מספר כי מסר את הטבעת לבראהמין בעל מראה מרשים למדי שעלה על הספינה ביום בו הגיעה לנמל. בצאתם מהראיון עם הקברניט הם נוכחים כי צלם טלוויזיה נודע עוקב אחריהם בסירת מנוע מהירה. הם חומקים ממנו ושבים למלון. למחרת ממריאים הבמאי והמאהרג'ה להסדיר עניינים כלשהן בעיר מרוחקת. לאחר זמן מה הם מקבלים מברק מהבמאי המבקש מהם להתחקות אחר כהן שיווה בשל התנהגותו החשודה. אלא שכאשר ניגשים השניים למקדש, נאמר להם שהלה נסע למקום מרוחק כלשהו. בשלב זה מעלה יורם את הרעיון שאין טעם לשבת ולהמתין לשובו של הבמאי ומציע שהנערים ייסעו יחדיו לעיר מדורה ויבדקו בעצמם אם הטבעת הוחזרה לאצבעו של שיווה. מזלם משחק להם: בתחנת הרכבת הם מבחינים בכהן שיווה, הקונה אף הוא כרטיס נסיעה למדורה. הם מחליטים לעקוב אחריו ולא להסיר ממנו עין. במהלך הנסיעה הארוכה הם נתקלים שוב בג'רום לסקי, אותו צלם חדשות ידוע שעקב אחריהם בנמל בומבי. לסקי מספר כי נשלח לצלם את מקדש מינאקשי במדורה עבור יומן חדשות כלשהו. פיטר, מצידו, משתף את לסקי בסודותיו ומגלה לו את מטרת המסע. בהגיעם למדורה משיג עבורם ג'רום מפה של מקדש שיווה הגדול שבעיר. מתברר כי מדובר במקדש ענק ובו שלושה מיליון פסלים. יתר על כן, הכניסה לקודש הקודשים של המיתחם אסורה על מי שאינם בראהמינים. ג'רום מסייע לשניים להתחפש לנערים הודיים והשניים, לאחר שהם לומדים את תכנית החצרות ומערכת החדרים במקדש, יוצאים לדרכם. העיתונאי הולך בעקבותיהם, כביכול ללא קשר עימם, ליתר ביטחון. בכניסה למקדש אוסר אחד הכוהנים על גרום להיכנס, בטענה כי המקדש מיועד למאמינים בלבד. פיטר ויורם ממשיכים, איפוא, בגפם. הם מצליחים לחדור עד לקודש הקודשים ומאתרים בו את פסלו הענק של שיווה. יורם מנצל רגע קט בו המאמינים, המסתובבים במקדש במאותיהם, אינם בסביבה, ומטפס על הפסל. תוך שפיטר, שנשאר למטה, דוחק בו למהר פן ישובו המאמינים ההינדים ויגלו את מעשיהם, מצליח יורם לאתר את הטבעת אל אחת מאצבעות שיווה ולהסירה. אלא שאז חוזרת תהלוכת הלפידים של עולי הרגל והם ממהרים להסתתר בצללים. ממבוי נסתר הם יורדים במדרגות אבן, מגיעים לדלת ונכנסים אליו. בחדר נוכחים חמישה אנשים ובמרכזם אדם נוס, הקשור בחבלים לעמוד אבן. פיטר ויורם מכירים בו את רמקרישנה נמבודירי, כהן שיווה מהמקדש הקטן בבומבי. החמישה, בכך אין ספק, מאיימים על חייו. העובדה שהכהן נסע למדורה וניסה לאתר בעצמו את הטבעת הגנובה עוררה עליו, כנראה, את חשדם וזעמם של הבראהמינים במקדש מינאקשי.

התחנה האחרונה. יורם מטפס על פסל שיווה במקדש מינאקשי כדי לבדוק אם הבראהמינים כבר השיבו את הטבעת לאצבעו

כשיוצאים שוביו של הכהן מגיחים פיטר ויורם ממחבואם ומשחררים אותו. הכהן מוביל אותם לחלון קטן וגבוה שדרכו מצליחים השלושה להימלט. החבורה נסה אל תחנת הרכבת הקרובה, במטרה לשוב לבומבי, אך מגלה שאיחרה ושהרכבת הבאה תצא רק בעוד כמה שעות. חוששים שרודפיהם הזועמים יגלו אותם, הם מחליטים ללכת אל שדה התעופה הקרוב ולנסות להגיע דרכו לעיר ממנה באו. מכונית חולפת מתקרבת, ובעוד הם תוהים אם לנסות ולעצור טרמפ או שמדובר במאן דהוא הרודף אחריהם, עוזרת זו לידם ומתוכה יוצא הצלם ג'רום לסקי. הלה מביא אותם לשדה התעופה ושם, להפתעתם, הם מוצאים את הבמאי, את המאהרג'ה ואת הכלב קפטיין – וגם מטוס נוסעים דו-מנועי קטן. פיטר מעביר את הטבעת לרשותו של המאהרג'ה והחבורה המרוצה עולה על המטוס ויוצאת לבומבי.בבומבי חושף ג'ון מק-גיר את ההפתעה הגדולה ביותר בפני הנערים. הוא מסביר להם כי הסרט שאותו באו לצלם הושלם, למעשה, וכל שנותר הוא לפתח את סרטי הצילומים ולערוך אותם. יורם אינו מסתיר את אכזבתו על כך שהסרט צולם בלעדיו. ''בלעדיך'', מגיב מק-גיר, ''כיצד יכולנו להסריט בלעדיך? אתה ופיטר הייתם השחקנים הראשיים!''. - ''אבל פיטר ואני היינו במדורה, רדפנו אחרי טבעת הקסם...''. - ''נכון, הלא זה הדבר שרציתי שתעשו. ג'רום לסקי היה כל הזמן בעקבותיכם וצילם אתכם בלי שידעתם על כך. מן היום הראשון, מהרגע שירדתם מהמטוס בלונדון, התחלנו להסריט את שניכם'', מסביר מק-גיר ליורם.וכך מתברר לשני הנערים שמק-גיר בחר לצלמם שלא בידיעתם משום שלא יכול היה להסתמך על כישורי המשחק שלהם משום שאינם שחקנים מקצועיים. יתר על כן, מתברר להם שכהן שיווה גם הוא אמיתי בתכלית והגם שנקלע אל תוך העלילה במקרה, שיחק את תפקידו היטב ולכן הוחלט להשאיר את דמותו בסרט. עוד מגלה להם מק-גיר כי מקדש מינאקשי במדורה הועמד לרשות צוות ההפקה על ידי ההינדים. לעומת זאת, המאהרג'ה מביקניר, סר ברני סינג בהדור, מתגלה כאמיתי לחלוטין. ''אינני עוד מלך אלא אזרח פשוט'', הוא מסביר, ''וגם אני צריך להשתכר למחייתי. ואם מותר לגברת סוראיה, אשתו לשעבר של השאח הפרסי, להיות שחקנית – מותר גם לי להשתכר מהופעה בסרטים''. הנערים חשים מרומים. יורם מתאושש במהרה, אך פיטר מקבל את הדבר קשה מאוד. הוא מסתגר בחדרו ואינו מוכן לראות פני איש, פרט ליורם. הנער מישראל מציע לו לצאת לשכוח את צערו ולצאת לבקר את כהן שיווה, אך במקדש הם מגלים את נמבודירי עזב את המקום. ממכתב קצר שהשאיר עבורם הם לומדים כי מעצרו על ידי כהני מקדש מינאקשי פגעה בו עד כדי שהחליט לצאת לנדודים ולחפש לו מדריך רוחני חדש. זמן קצר לאחר מכן משלימים פיטר ואביו סופית והחבורה טסה ללונדון, שם מראה פיטר ליורם את שכיות החמדה המקומיות

הבריחה מהמקדש. כהן שיווה, רמקרישנה נמבודירי, מאפשר לפיטר וליורם לעלות על כתפיו. בצידו האחר של החלון שמטו השלושה סולם חולצות, ירדו אל הקרקע ונמלטו

סופו של הספר נוגע בנקודה עצובה. יורם חוזר לישראל כשהוא עטור תהילה ומסיבות לכבודו נערכות בבית ובשכונה. כולם מברכים אותו לשלום ומראים עליו באצבע. רק אדם אחד לא בא לבקרו – מוטקה, החבר שעימו החלה כל ההרפתקה הזו. ''איש אינו יודע עד היום במה הכעיס יורם את מוטקה ובשל מה יצא עליו הקצף הרבה מלפני ידידו'', נאמר בשורותיו האחרונות של הסיפור, ''אבל עד היום מצטער יורם על קלקול יחסי הרעות שלו עם מוטקה. שכן לפי דעתו אפילו מסע הרפתקאות אמיתי בהודו אינו כדאי אם צריך להפסיד תמורתו ידיד אמיתי''. לפרוץ למרחבים חדשים''טבעת המאהרג'ה'', שיצא לאור בשנת 1965, נוגע במאוויים הבלתי-כמוסים שהיו מנת חלקם של ישראלים רבים באותה תקופה. ישראל, מדינה קטנה ומבודדת באמצע איזור עוין, רצתה לפרוץ את בגולותיה המצומצמים ולגלות עולם – אף אם הדבר התבצע בדמיון בלבד. על כל אלה נוספה התפיסה שרווחה אז בקרב סופרי הילדים, תפיסה שלפיה יכולים ילדים נבונים ובעלי תושייה להתגבר על מכשולים שאפילו מבוגרים מתקשים להתמודד עימם. אינטגרציה בין שני המרכיבים הללו מובילה בהכרח לעלילה בהשתתפות ילד ישראלי אחד לפחות, המתרחשת בחו''ל. וכך יצאו חברי חסמבה לפענח תעלומה בניו יורק; עודד בורלא הטיס את גיבוריו לארץ הקמיורה שבדרום אמריקה; הבלשים הצעירים נלחמו באויבי ישראל על יבשת אפריקה ובאוקיאנוסים (ואף טסו בחללית בין כוכבים שהרצף ההיסטורי שלהם זהה למתרחש אצלנו, אבל נקודות הזמן בהם שונות כבמעין יקומים מקבילים); הנער עמרי (בטרילוגיה שכותרתה ''הרפתקאות עמרי'') הסתבך בפרשיות במכסיקו ובחוג הקוטב בצפוני; ושלושת הגדנ''עים הקיפו את העולם בצוללות וטסו בצלחת מעופפת לארץ אופיר. ''טבעת המאהרג'ה'' הוא, אפוא, עוד חוליה בשרשרת הספרים שביקשו לנפץ את מסגרות המרחב המצומצמות שעטתה המציאות הבלתי-סימפטית על ישראל הקטנה. אותה תקופה נראית עתה כעבר כמעט בלתי ניתן להבנה, בוודאי כאשר לוקחים בחשבון שבשל היעדר ערוצי טלוויזיה, שלא לדבר על תשתיות אינטרנט, כמות המידע שיכלו התושבים לצרוך הייתה מוגבלת מאוד. כאשר מכניסים גם את המרכיב הזה לניתוח, מתקבלים ספרים עם לא מעט טעויות עובדתיות, שלא לומר דעות קדומות. אצל צבר, כך לפחות התרשמתי, נעשתה עבודת תחקיר יסודית ביותר בדיוק במטרה להימנע מטעויות אלה ולהקנות לספר ולעלילה אמינות רבה ככל האפשר. בין הדמויות יש הפרשי ידע ברורים. פיטר, שלעומת יורם כבר ראה עולם ומלואו, יודע משהו על התרבות ההודית וחולק את הידע הזה עם חברו החדש. הוא שמסביר לו על מנהגי יומיום של ההודים, כמו שכיבה ברחוב כדי לנוח; הוא שמכיר לו את חג ההולי העליז; והוא שמסב את תשומת ליבו להבדלים בין הדתות השונות הרווחות במדינה, כמו הג'אינים, הבאהמינים והפארסיס. היכרות עמוקה יותר עם הודו עורך יורם דרך כהן שיווה, רמקרישנה נמבודירי. הלה מספר לנערים על המיתולוגיה של האלים ההינדיים ומסביר להם את צורותיהם המיוחדות (כמו גנש, האל בעל ראש הפיל) ואף מנסה ללמדם את הצדדים הפילוסופיים של אמונתו. במלים אחרות, צבר עשה כאן עבודת תחקיר יסודית למדי והדבר ניכר בכל שורה המתארת חלקים מהפולקלור ומהתרבות של הודו. שמעון צברהסופר, שמעון צבר, נולד ב-‏1926 בתל אביב. בגיל שנתיים נסע עם הוריו ללודז' ושהה איתם שם שבע שנים. לאחר שובם ארצה למד בבית ספר דתי ואחר כך בבית הספר התיכון מוטיפיורי ובמכון אבני לציור. מצעירותו סייע בכלכלת המשפחה. ''אבא היה תופר בבית כותנות ואני הייתי סוחב את העגלה עם הסחורה לשוק הכרמל'', סיפר, ''הודות לשוק נהפכתי לאיש שאינו מפחד ממלחמת הקיום''. במלחמת העצמאות לחם בשורות הפלמ''ח ונפצע בקרבות ירושלים. לאחר שחרורו התמנה כעורך גראפי של השבועון ''במחנה''. היה בעל טור קבוע ב''הארץ'' וניהל בית מלאכה לצעצועים. אחרי מלחמת ששת הימים השתקע בלונדון ושם היה מראשי ארגון השמאל הרדיקלימצפן. גם אחרי התפרקות הארגון המשיך בפעילותו הפוליטית. בשנת 2004פרסם חוברת בשם ''מדריך טוב יותר של מישלן לבתי הכלא, בתי הסוהר, מחנות הריכוז וחדרי העינויים של ישראל'' - שעוצבה בסגנון מדריכי הדרך המפורסמים של 'מישלן'. בבחירות 2006 תמך במפלגת השמאל הרדיקלי דע''ם. ''כשעזב שמעון צבר את ישראל, בשנות ה-‏60, והיה לגולה פוליטי באנגליה, עזב אותנו אחד היוצרים המקוריים והמעניינים שכתבו כאן לילדים ולנוער'', כתב עליו דני קרמן באתר ספרי הילדים ''דפדף''

צבר אייר עשרות ספרי ילדים ברישומים בעלי קו עבה וסגנון קריקטורי. כמו כן, פרסם ספרי מסע וסיפורי ילדים, שיש בהם הרפתקה, הומור ומסר חברתי. ''את ספר הילדים הראשון שלי כתבתי בחרוזים'', סיפר, ''לא ידעתי מה זה חרוז, אך היו לי חברים טובים שתיקנו ועזרו לי''. בין היתר כתב את הספרים ''כיצד גיליתי את אירופה'' (1958); ''כיצד גיליתי את אפריקה'' (1958); ''שני האפרוחים והתולעת'' (1964), סיפור הרחוזים על שני אפרוחים שרבו למי תהיה התולעת שמצאו, סיפור שנכתב בהשראת ציוריו של צ'י פאי שי הסיני; ''בוא הביתה, טיטוס'' (1966), סיפור על בנו של רמברנדט, עם ציורים של האמן; ''מסתרי הגבול הנעלם'' (1966), סיפור על ילד-חלל הנוחת בספרד, מתיידד עם ילדים עניים, נחטף ומצליח למנוע מלחמה; ו''טוסברהינדי הגיבור'' (1968), סיפור סוריאליסטי ומשעשע על הגיבור מארץ צ'ומבליה שעמד במבחן קשה והוכתר למלך. ''לקורא המבוגר קשה שלא למתוח קו מקשר בין טבעת המהרג'ה ובין לובנגולו מלך זולו של נחום גוטמן'', כתב קרמן בביקורת שפרסם על ''טבעת המאהרג'ה'' באתר ''דפדף'', ''אם היה ממשיך טבעי לגוטמן, המספר והמאייר, היה זה שמעון צבר. אינני יודע אם במחסני הוצאת 'עם עובד' ישנם עדיין עותקים של הספר הנפלא הזה. חפשו אותו ולו רק כדי להיזכר איך נראה ספר הרפתקאות לפני עידן הרייטינג והמחשב''.לא הייתי צריך לחפש. הספר נמצא בספרייתי מזה שלושים שנה כמעט. והנה הוא לפניכם.

באדיבות אתר אפלטון

קריאה נוספת - אימגו

חסמבה אמריקאית, תוצרת ישראל

שיווה, פארוטי, קאמה והיגל חלק א'

שיווה, פארוטי, קאמה והיגל חלק ב'

מיתולוגיה הודית: אלת הכפר וריבוי במסגרת היחיד

גנשה (גנש) - אל הפיל במיתולוגיה ההודית

הנומן - אל הקוף

הודו רשמי מסע

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אורי קציר