אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אמה ויגואר / אריקה פישר


התמונה של דן לחמן

אמה

אמה ויגואר / אריקה פישר. הוצאת עם עובד

בספטמבר 1981 העניק נשיא גרמניה המערבית את צלב השירות הפדראלי לאליזבט ווסט על שהסתירה בשנים 1942-1945 ארבע נשים יהודיות בדירתה בברלין ודאגה למחסורן. אחת מהן מתה במחנה הריכוז אושוויץ. הדבר זכה ללא פחות ולא יותר מאשר ידיעה לקונית בעיתון.עשור אחר כך, בשנת 1991, הגיע לידיעתה של אריקה פישר, עיתונאית גרמניה, חלק מסיפור מרתק והיא ראיינה את האישה הזקנה, והיא בת יותר משמונים שנה, המספרת לראשונה את סיפור אהבתה ופותחת לפני העיתונאית הסופרת את יומניה וכל מה שנותר לה מאותם ימים וכך סיפור מרתק יוצא לדרך הפרסום: סיפור אהבתן של שתי נשים בגרמניה הנאצית. אפשר היה להגיד שבמקרה הן היו גרמניות אולם המקרה מיוחד, מאחר שסיפור אמיתי זה מתרחש בשנת 1942-44 בברלין, בשיא שנות המלחמה. הילה רומנטית דקדנטית עוטפת את ברלין שלפני המלחמה. אנו יודעים מעט למדי על חיי היום יום של אנשים בצד ההוא של המלחמה: מה אכלו, איך עברו חיי היום שלהם - ושאלה נוראה אחרת: מה הם ידעו באמת על מה שקורה לא רחוק מהבית שלהם, במקומות בהם בני משפחתם משרתים ועובדים?מסתבר שהתשובה היא: כלום. וכנראה שצריך להאמין, עם כל הקושי שבדבר. הם האמינו לעיתוני התעמולה של המשטר, ראו יהודים נעלמים היו עסוקים בחיי היום יום ולא שאלו שאלות. רק לעתים כאשר דבר התרחש ממש לעיניהם, ברחוב, בבניין בו גרו, הבינו חלקית, לרגע. חלקם התביישו. הספר הזה מציג לנו תיאור של חיי היום יום בברלין בסוף שנת 1942: המלחמה, היהודים, הגירושים; פירוט דוקומנטארי הנוטל חלק ממשי בהתרחשות; צווים של השלטון, הצרת זכויות היהודים מיום ליום ועוד.נשים צעירות היו אמורות לשרת שנת חובה במשק בית אצל נשים שבעליהן שירתו בשורות הצבא, אחרת יגייסו אותן לעבודה למען הרייך בתעשייה הצבאית. נערות בנות 16 עבדו אצל נשים עם ילד אחד ואילו מבוגרות יותר אצל נשים עם ארבעה ילדים. אינגה וולף, עוד מעט בת 21, התקבלה לעבודה אצל אליזבט ווסט, אם לארבעה ילדים שבעלה שירת בצבא. אליזבט ווסט, המכונה לילי ואחר כך אמה, נשואה ואם לארבעה אשר לפחות אחד מהם נולד מגבר שאינו בעלה. בעלה בוגד בה והיא, מצידה, חובבת גברים ומתפרפרת משעמום. אינגה ואליזבט מתיידדות יותר ממה שאמור להיות הקשר בין מעבידה לבין עובדת, ולא חולף הרבה זמן ואינגה מפגישה את אליזבט עם כמה ידידות - פגישה גורלית המכניסה אותה בסוד ההוויה הלסבית. היא זו שעורכת את ההכרות בין פליצה שרדר, הידועה בכינויה יגואר, לבין אליזבט.אליזבט אישה של גברים עד יום המפגש. מאז היא "מרגישה שהיא נשאבת לתוך מעגל קסמים, כל חושיה כמו מתעוררים מתרדמה עמוקה ונעשים חדים להפליא". פליצה שרגנהיים, הזוכה לכינויים פיצה ויגואר, היא יהודיה פעלתנית וכריזמטית הפעילה כנראה במחתרת. המפגש של שלוש הנשים מתקיים בבית קפה: פליצה מושיטה תפוח לאליזבט, פרי שנחשב מותרות באותם ימים. הפיתוי הראשון של פליצה, הושטת תפוח לאליזבט, נחשב לפיתוי ישן נושן. היגואר משתמש בשיטותיו הישנות של הנחש. תוך זמן קצר נהיה ביתה של אליזבט מקום מפגש לקבוצת לסביות. תיאור הפיתוי-חיזור של פליצה אחרי אליזבט מתואר לפרטיו. בסוף מרץ 1943 ברלין הופצצה ואליזבט פותתה סופית וגילתה בתוכה את האהבה הראשונה שלה לאישה. כשאהבתן התייצבה נזכרה אליזבט בהתאהבותה בנשים במשך כל תקופת ילדותה; את החרדה של הוריה אשר עוררה שאלות מסביב לבת. את התקופה שחלפה לה עד שהתחילה לצאת עם גברים. פליצה החליטה למרוד במשטר ולהיות "צוללת", כינוי לכל אותם יהודים שנעלמו מביתם והוסתרו באופן לא חוקי על ידי גרמנים. היא התגרתה במשטר כשהחלה לעבוד בעיתון נאצי בשם מושאל ואספה ידיעות שלא פורסמו בציבור.אליזבט, כפי שהיא מתוארת לכל אורך הספר, הייתה אישה פשוטה למדי, לא חכמה מדי, ולמעשה די טיפשונת. אך כשיגואר שלה התוודתה סוף כל סוף באוזניה שהיא יהודיה, אמה קיבלה את העובדה ללא בעיות והבינה כי היא מוקפת ביהודיות אחרות. היא סייעה בידן ככל יכולתה בהפיכת ביתה למקלט. מכיוון שהיו לה ארבעה ילדים עדיין ניתנה לה הקצבת אוכל להאכיל את כולם, דבר חשוב באותם ימים. אהבתן של אמה ויגואר פורחת. הן מחליטות לערוך חוזה נישואין ביניהן כשכל אותו זמן אליזבט נלחמה לקבל גט מבעלה המשרת בצבא. לא ברור מנין נולד הרעיון שלהן לערוך חוזה נישואין, אולם ב-1943 שתי הנשים ערכו ביניהן הסכם: האחת הבטיחה לאהוב, להיות נאמנה, לדאוג לסדר וניקיון, לחסכנות, ואילו השנייה הבטיחה לאהוב תמיד, התחייבה לאושר, לא להביט בנערות יפות, לחזור הביתה מוקדם וכיו"ב. כל כך תמים, כל כך נוגע ללב, וכל כך נועז לימים ההם, גם אם לא הייתה מלחמה. מדהים איך הן הצליחו, בימים בהם כולם השגיחו על כולם, כאשר בכל בניין יש ממונה מטעם הגסטאפו, לקיים שיגרת חיים משלהן. עם סביבה תומכת ומקבלת. כל זה התרחש עד שיגואר נתפסה על ידי הגסטאפו בעקבות הלשנה. אמה, בצעד מדהים בתעוזתו, תבעה לבקר אותה. בטיפשות? תוך סיכון חיי שתיהן? היא לא שאלת שאלות. היא אהבה, התגעגעה ודאגה; היא תבעה לראות את היגואר השבוי שלה. מאוחר יותר, כאשר יגואר הועברה למחנה ריכוז, תעשה אמה את המאמץ העילאי, ותיסע בימי המלחמה הקשים למחנה זכסנהאוזן בו הוחזקה יגואר. היא תגיע עד מפקד המחנה, אך לא תזכה להיכנס לראות את אהובתה.מכיוון שהסיפור אמיתי וסופו ידוע, אין סיכוי ל-happy end בסיפור האהבה הזה. יגואר נשלחת לאושוויץ ושם היא מתה. אמה מקבלת את הידיעה על מותה הרבה זמן אחרי כן. היא מילאה דפים ביומנה בדמעות געגועים. אחר כך הגיעו ימי המלחמה על ברלין ונפילת העיר. הידיעות הראשונות התחילו להגיע; שמץ רכילות הגיע לאוזני אמה לפיו ראו את היגואר שלה במחנה עם אישה במכנסיים. אמה מקבלת התקף קנאה אך עוד מקווה שיגואר תחזור. "אני חייבת להאמין שאת בחיים ויום אחד, אולי בקרוב, תעמדי בפתח ותגידי, אמה, לא יותר..." כתבה ביומן שניהלה למען הזיכרון ובתקווה שאמה תוכל לקרוא ולהשלים את פרטי החיים בנפרד. הספר כתוב ברמות של סיפור, עובדות וראיונות עם שורדות ושורדים מהתקופה: קטעי יומנים, קרעי מכתבים ושירים; כל אחד האיר קטע אחר מחיי הנשים המדוברות. בהמשך התגלתה האמת: אליזבט עברה משבר וניסתה להפוך ליהודיה. כשנכשלה לקבל את הסכמת הרבנים, החלה לחיות חיים יהודיים למחצה וניסתה לגדל את בניה כיהודים. כך, בן אחד שלה עלה לישראל.פרט מעניין בחייה של פליצה שרגנהיים היא העובדה שהייתה אחייניתו של הסופר היהודי ליאון פויכטוונגר. הפרט מעניין כי לפויכטוונגר הייתה אחות, המוזכרת פעם אחת בספר, שעלתה לארץ. בנה של אותה אחות היה העיתונאי ואיש הרדיו מיכאל אוהד שנפטר לפני כמה וכמה שנים. מרגש למצוא בארץ חוט מקשר לסיפור הזה.אחרי שמתרגלים לשטף העובדות ההיסטוריות, הסיפור עצמו מעניין מאוד. והספר הופך להיות מרגש, גם אם דמותה הילדותית במקצת של אליזבט מפריעה במקצת להזדהות. לאחרונה הוקרן סרט שנעשה על פי הספר. אחת החולשות של הספר היא עובדת היותו אמיתי והעובדה שהסופרת רצתה בכל מאודה להעביר לקורא את כל מה שקרה באותם ימים בברלין. אחרי שמתרגשים בהתחלה מעובדות היסטוריות לא ידועות, אחרי שלומדים על פרטי החיים עוד פרט ועוד פרט, התיאור הופך להיות מעיק. ואולי זו המטרה, שהקורא יחוש בתוכו את המועקה של כל הפרטים המצטרפים אחד לאחד, יום אחרי יום. אם זו המטרה, הסופרת אכן הצליחה למלא את יעדה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן