אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

טקסטיל / אורלי קסטל בלום


התמונה של דן לחמן

טקסטיל / אורלי קסטל בלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד.
טקסטיל / אורלי קסטל בלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

הציירת אביבה אורי הייתה "האחרת" של עולם הציור הישראלי. לאורך שנים ארוכות כל ציוריה היו משיכות וכתמים של צבע אחד. שחור. במשך שנים לא זכתה שתעשה לכבודה תערוכה. לפני כמה שנים, לאחר מותה, נערכה לה תערוכת רטרוספקטיבה במוזיאון עין חרוד. מי שראה נכנס מיד לעולם שכולו שחור. לא היה שום דבר שהפך את הקדרות לקלה יותר. כשניסתה להוסיף כתם צבע פעם זעקו המבקרים שלא, לא, לא, זה לא זה. אני ראיתי בכתמים האדומים הקטנים ששילבה בתוך השחור זעקה חדשה. "אני מציירת את החרדות שלי. כל קו נולד מתוך איזו חרדה" אמרה בראיון.

אורלי קסטל בלום היא "האחרת" בעולם הספרות שלנו. ספריה כולם מבטאים את חרדותיה האישיות. גם כשהיא מנסה להסוות אותן. גם כשהיא מוסיפה נימה סרקסטית או אירונית. גם כשהיא מצחיקה, היא מגחיכה את חרדותיה, אבל הן עדיין שם. ולזה מתחברים הקוראים. צוחקים מהתרחשויות, מהתיאור, אך מזהים את החרדה האמיתית. הכתיבה שלה כולה משיחות צבע שחור בעיני.

אורלי קסטל בלום היא גם המקומית ביותר מבין הסופרים. היא מגלה "טרנדים" מנציחה ומפרקת אותם. אך גם הם חלק מעולם החרדות שלה. התופעות שהיא מנציחה מהולות כולן בחרדה מפני ההתפתחויות שהן מייצגות. גם אם באקדמיה מנתחים אותה לעומק ומדברים על תצוגת המגדר, הזהות, לאיזה זרם פוליטי היא משתייכת. הקורא הרגיל לא חייב, "פני השטח" של כתיבתה מסעירים דיים. היא כותבת כך שכוונותיה מובנות ומכות מיד בלב. אלמלא עומק כתיבתה היא הייתה יכולה להיחשב לשטוחה. היא מצליחה לתאר במדויק את גיבוריה על שתי רמות חייהם, אלו הנורמטיביים המעשיים ואלו החלולים, בנפשם, וכל זה בלי להכנס יותר מדי להסברים ולמניעים פסיכולוגיים. היא כותבת עליהם, כי ככה הם. היא אחרת מ-עמוס עוז או א.ב יהושע שספריהם מתרחשים כאן כוונותיהם העמוקות מוסוות, אצל אורלי קסטל בלום הכול נמצא "על השולחן", אולי כמעט הכול, כי אחרת זה לא היה מעניין כל כך. היא איננה מכניסה אותנו לתוך הביוגרפיה הפרטית הלאומית כמו עמוס עוז, היא איננה מציעה כמו א.ב. יהושע איך להתנהג עם עובדים זרים. היא לא מתקנת עולם. היא מראה באצבע על תחלואי המקום המעניין אותה והמקום זה כאן עכשיו ואנחנו. כמובן שמאחורי כל ההרחקה מעצמה עומדת בכל זאת קסטל בלום האישית ועולם החרדות והמצוקות הפרטיות שלה הנוגעות בשלנו.

מונית עומדת ברחוב יוכבד בת מרים פינת אלכסנדר פן. שני שמות, שני עולמות. פינות רחוב שיפגשו רק בשכונת מגורים. שכונת תל ברוך צפון. על חלון המונית מדבקה "אני נוסע על גז. ואתה?" והנה כבר הטחה בפני הקורא, אנחנו אנשי הכל בסדר, ואתה?

"מבחינה גיאוגרפית נמצאת תל ברוך צפון צפונית לתל ברוך הישנה, אבל גם דרומית לקריית שאול הוותיקה, המפורסמת בשני בתי הקברות העצומים שלה :האחד לחללי מערכות ישראל והאחר למתים רגילים... חרף הקרבה לקריית שאול, לא העלה בדעתו איש מהוגי השכונה שקמה כמו בן לילה לקרוא לשכונה החדשה קריית שאול דרום. ובצדק. המלה "דרום" ב"צפון" מעוררת זעזוע בקרב רבים, ולקרוא לפרבר צפון תל אביבי קריית שאול דרום יהיה התאבדות פיננסית וגם חוסר רגישות חברתית....מקימי תל ברוך צפון (תב"צ) לא היו ט]שים... הם לקחו בחשבון את ההבדל בין "תל" ל" ל"קריה" והן את ההבדל בין צפון לדרום. לתוך הקונספט המוצלח שלהם הם קיבלו בעורמה רבה את המוות, הבלאי והכליה, כלומר את היעדרם של אלה. הם רצו וקיבלו מקום יוקרתי שאמר : באתי לתמיד, ובקרוב יקום דור שלא ידע על אי קיומי"

והרי לכם שורות פתיחה של ספר בעל הבחנה ראשונה חדה המתחילה במשהו פשוט כמו שם שכונה. שכונה שבה יתחיל סיפור המעשה. במונית מהשורה הראשונה בספר, זו שנוסעת רק על גז, נהג בחור שחור כיפה שהיה כוכב כדורגל במכבי וכעת חוזר בתשובה. הנה עוד טרנד מרומז. הנוסע לשדה התעופה בעניין ההמצאה המיוחדת שלו יהיה עירד גרובר. מדען וממציא. אחרי שעירד ייסע, תצא מהבית הפינתי אשתו אמנדה גרובר, ותיסע במכונית הביואיק בורדו לעבור ניתוח לא פשוט של השתלת שכמות שיצעיר את מראה גבה. את הניתוח יערוך כרמי יגודה, מנתח בעל שם עולם, ישראלי לשעבר החי בגרמניה והוזעק במיוחד לנתח את גברת גרובר האמידה. אמנדה, הקרויה מנדי, תוכל לחזור לשחות כבר אחרי חודש.

לזוג גרובר בן, דעאל, המשרת בצבא כצלף בגבעתי. מאז נודע למנדי תפקידו של בנה היא מעדיפה להיות חסרת הכרה ככל האפשר כדי לא לדעת מה קורה. כשיש ידיעה על פיגוע או פעולה בשטחים, האזרחים לא מעניינים אותה יותר. לא ילדים ולא מבוגרים. היא שואלת רק על חיילים.

ניתוח השכמות הוא השמיני שעושה הגברת. את הניתוחים היא עוברת בעיקר בגלל ההרדמה הכללית וההתאוששות מסיחת הדעת שאחריה. מנדי היא בעלת מפעל לפיז'מות הנמכרות בעיקר למגזר החרדי. וכמו שמנדי אמרה למזכירתה שבנה נהרג בצבא:

"אם שמו את הבן שלי צלף בקו הראשון בלי לשאול לדעתי, אז אני לא מסוגלת לעמוד במתח הזה. אני רוצה לישון ולישון ולהתעורר צעירה ויותר... במסיבת השחרור שלו אני אראה בת שלושים וחמש."

למנדי ועירד בת, לירית. מנדי הייתה רוצה שלירית תינשא לאיזה סטודנט מבטיח, למנהל עסקים או אפילו מורה למתמטיקה שאינו פדופיל, אך אחרי איזו אכזבה מבן זוג ג'מייקני עטוי ראסטות התחברה לירית עם גבר מבוגר ממנה וחיה את חייה השקטים והאורגניים במושב ברוש ליד תאשור.

את הכסף שמרוויחה מנדי מבזבז על המצאות ב"מימון עצמי" בעלה. ללירית היא זורקת כמה אלפים כל חודש שתישאר לה בשקט עם בעלה המבוגר ממנה בשנים רבות. אחרי פיגוע התאומים מתבקש עירד הממציא, שהשתן עלה לו לראש לדעת אשתו, להמציא בד אנטי טרור. כזה שיגן על כל העוסקים במלחמה בטרור.

דעאל הצלף מנצל את השעות שבין החיסולים הממוקדים לקריאה. הוא קורא את כל הקלסיקה העולמית. אחרי שהיה גולש לאתרי הפורנו החביבים עליו באינטרנט היה קורא לרוחב, כלומר כמה ספרים באותו זמן, את הספרות העברית הישנה. מנדלי וכל הספרים ההם שהכותרת שלהם התחילה במילים "כל כתבי...". הקריאה לרוחב הסיחה את דעתו מבעיות השעה ותפקידו. מה גם שהקריאה לרוחב העניקה לו מחשבה רוחבית בניגוד לחשיבה הקווית שלו כצלף. דעאל הוא בחור רגיש מאוד.

נראה שעד כאן התקבצו כמעט כל גיבורי הסיפור הזה והתעצבה מעצמה צורת מסירת הדברים והכתיבה של קסטל בלום מחדש. מכאן ואילך תתחיל מערכת היחסים ותתגלגל לה העלילה.

לירית מיועדת על ידי מנדי לרשת את המפעל. לירית עוד לא יודעת שהיא בתהליך של שינוי, שגם אם תחשוב עליו אחר כך כהתקדמות, הרי שלמעשה תתקדם להיות כמו מנדי.

דעאל הרגיש לארגן לעצמו עתיד אחר לחלוטין. יום אחרי השחרור יברח להוליווד וייהפך לצלם פפראצ'י, ולפי הצלחתו כצלף יידע לכוון היטב את העדשה ולצלם כוכבים.

את הבד חסין הטרור מתכוון עירד גרובר לייצר מקורי עכבישי רשת הזהב. המומחית לעכבישים אלו היא בהט מקפיי. הגיבורה האחרונה המצטרפת לגלריית הנשים בספר. בהט, ישראלית יורדת החיה באמריקה, אותה הוא נוסע לפגוש. אך הוא תקוע בצרה, ארבעת אלפים העכבישים שלו מתו. בהט עורכת בעצמה מחקר דומה לשלו. הם הכירו דרך האינטרנט וכעת יצטרכו להיפגש ולבדוק האחד את השני פנים אל פנים.

בעוד מנדי שוכבת אחרי הניתוח, לירית באה לבקר אותה. כל מה שמנדי מנסה להשיג בניתוחים יש עדיין ללירית באופן טבעי. לירית מופיעה בשתי צמות לבושה כמעט כילדה קטנה. היא בת 22, מותר לה. לירית הילדותית ומנדי הרוצה לחזור להיות צעירה. אם ובת, מערכת יחסים שכזו.

"אמא, את חייבת לזרום עם הזמן, לקבל את השינוי." אומרת לירית למנדי ומתייחסת לשינויי הגיל.

"כשתגדלי תקבלי את השינוי."

"אבל את חייבת. זה הרי טמטום להילחם בגלגלי הזמן..."

בנות עשרים ושתיים גבעוליות יכולות לחשוב כך. אך מנדי, אותה מעסיקים הדברים בצורה אחרת. השומן, ההזדקנות. שינויי הגוף. אך גם הדאגה אם יקרה משהו לדעאל דווקא בזמן שהיא תהיה מורדמת מעסיקה את מנדי.

בהט מקפיי, זואולוגית בת ארבעים, אישה בודדה ומרירה. היא יודעת שאימתם של בני האדם מפני המוות היא פוסט טראומטית. שהנשמה לא ניתנה לאדם כדי שיפייט באמצעותה על פחד כיליונה. בטבע הרי אין דברים כאלה. שום דבר גם לא הולך לאיבוד, גם לא הנשמה. העכבישים שהיא חוקרת ממלאים את זמנה. הוריה שבמקום להתגרש התחילו לתרגל יוגה המציאו את תרבות " המקום"... מקום של כאב מקום של תסכול. בהט היא תולדה של ילדות " אלטרנטיבית" "אני מדברת אליך מהמקום של...." אני לא מדברת מהמקום של..." עוד טרנד ועיוות של שפה בארץ שכולם מחפשים בה בריחה או משמעות" קיומיות".

וכמו כל הנשים בספר, גם כשרע לה היא חזקה ומצליחה יותר מהגברים, גם אלו העוברים בספר ביעף, הם החיות הקטנות והמצחיקות. חסרות האונים. כל הדמויות סובלות מריקנות וחוסר סיפוק. רובם מחפשים תשבות. כולם לומדים להתפשר עם החיים הקטנים שלהם, בכאב לב מתמשך.

גרובר מקבל מסאז'ים מברגר, "ש"לא היו לו יותר מעשרים וחמש שנה על האדמה" ברגר הצעיר בא לבית הפינתי הנושא את שמות המשוררים, ולפי מה שבירר בגוגל "כולם תותחים מתים מהשירה ומהסיפורת". גרובר חתן פרס ישראל על המצאותיו. ברגר אלוף הארץ בטריאלטון. על גרובר לעולם לא יגידו לשעבר. הפרס יישאר לעולם שלו. בינתיים הם נפגשים, הכוח והמוח. והכוח מעסה את גופו של המוח.

דעאל לפני שהוא יוצא למשימת צליפה מסניף קצת קוקאין עם ידידו, הצלף השני חי- עד. לדעאל אין בעיות, הוא יורה כדי להרוג. לאו דווקא את אלה שאליהם הוא מכוון. הוא מדמיין לו אנשים אחרים אותם הוא "מתעב קלות", קל לו יותר להתנתק כך. הבכיר הטרוריסטי הגאון, בו הוא אמור לפגוע, עסוק בהכנת חמישה פיגועים בו זמניים בחמש ערים שונות. מספר ההרוגים אינו נחשב. אם לא יתפוצצו הפצצות באותה דקה זה לא ייחשב לבו-זמנית. התחרות היא על שליטה בזמן. הזמן, בזוויות שונות שלו, הוא אורח קבוע בספר הזה. כולם מנסים לשלוט בו כל אחד בדרכו.

ההתייחסויות הנרמזות מתחילות עם השמות. שמות המשתתפים בסיפור, כדי לא לומר גיבורי הספר. אין בו גיבורים, גם כשהם דווקא מוצלחים מבחינת החיים המעשיים. עשירים למדי, ממציאים. קוראים ומתעניינים. עירד, דעאל, לירית, בהט, חי עד. השמות החדשים. הכוונות מסתמנות. אלמלא לא הייתה אורלי קסטל בלום יודעת לשלב את כוונותיה במצרף הכתיבה הכל היה יכול להראות מתחכם מדי, שטחי. בקריאה אפשר להתפעל דווקא מהחכמה בה ניצבים הרמזים, ההתכוונויות. נימת הקול המספר. עומק הכתיבה ועומק הכוונה הלא נסתרת.

האם אורלי קסטל בלום היא עכביש זהב הטווה את סיפוריו סביב כל הדמויות הסובבות בסיפור. לכמה מהן תפקיד גדול יותר, לאחרות קטן. לכל אחת מהדמויות סיפור רקע. ביוגראפי או כזה המאיר אותו באור מסוים. את כל המשמעויות את כל הדברים שבלום מתכוונת אליהם הוא מניחה על פני השטח. לא צריך לחפור הרבה כדי להבין כוונות סמויות שאינן סמויות כלל. התופעות שהשתרשו בארץ ובלום בזה להן.

כל אחת מהדמויות הנשיות עוברת צורה של שינוי מתוך העבר לכיוון העתיד. על מנדי רובצת הוראתה של אימה שלא להיות דור שלישי של בדידות האישה. כל אישה הקשורה למנדי בעבר ובהווה חוות בדידות בתוך חיי נישואין.

ללירית, הנשואה בשעמום ומגדלת בשעמום גידולים אורגניים, תינתן הזדמנות לשינוי בחייה. הנשים מעבירות לבנותיהן את נעליהן, מורשתן, רכושן בירושה. כך עשתה אימה של מנדי, כך תעשה מנדי בבוא היום. לירית תגלה שלהיות בעלת בית חרושת ולשבת בבתי קפה מספק אותה יותר מבעל מבוגר וגידול ירקות אורגניים בנגב. היא לא תחוש שהיא הפכה למנדי חדשה.

לאורלי קסטל בלום דמיון פרוע. הכתיבה הסרקסטית, הצינית תגרום הנאה גדולה למי שמעריך ואוהב צורת התבטאות כזאת. אך מתחת לכל המשפטים המגוחכים, המגחיכים תופעות, מתחבא כאב אמיתי על כל מה שהולך ונעשה רדוד בחיינו. כמי שרגישה לשפה ומטבעות לשון הנוצרות בה בשימוש יומיומי המוני היא תיתן לדמויות שונות, שמעבר להיותן מייצגות צורת חיים או מחשבה מקומית, להשתמש במלים חצי תקניות. משפט כמו "היא שרופה עליו" או " אין לה סיי בעניין" שבשפה תקנית לא היה נכתב, בספרות מקבל משמעות מדויקת הן של הדמות המדברת בשפה כזאת והן של ירידת ערך השפה. בלום מגינה על עצמה ועל דמויותיה בנוסחי כתיבתה הדחוסה מאוד. ואם יש צורך לרדת לעומק דברים הרי הם עומק הכאב האמיתי.

האם ברור שאני אוהב את אורלי קסטל בלום עוד מקודם לספר הזה וגם את הספר הזה. כן. קסטל בלום אולי לא הייתה מאשרת את המשפט הבא בהתייחסות לספר, אך כן, מאוד נהניתי מהקריאה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן