אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אבק אדום - מסע ברחבי סין / מא גיאן


התמונה של דן לחמן

אבק אדום - מסע ברחבי סין / מא ג'יאן. הוצאת עם עובד
אבק אדום - מסע ברחבי סין / מא ג'יאן. הוצאת עם עובד

אבק אדום הוא ספר מסע שעורך הסופר ברחבי סין. ביום הולדת השלושים שלו הוא חש שהוא מוכרח שינוי. מוכרח לצאת לראות ולגלות. ג'יאן הוא צייר וצלם. לפרנסתו הוא עובד במשרד התעמולה הממשלתי. הוא אפילו זכה בפרס על אחד מצילומיו בעבר. חייו עברו מהפכים אחדים בשנים האחרונות. הוא חש שהרגע מתאים לצאת לדרך. אך לפני זה הוא מספר לנו מעט מהתהליך שעבר, תהליך שהביא אותו להחלטה לנדוד. אני לא מכיר כתיבה שבאה מסין הקומוניסטית, בוודאי שלא כתיבה אישית. צורת הכתיבה היא שונה במקצת מהכתיבה המוכרת לנו, הן בגלל מסורת הכתיבה העתיקה, יש להניח, והן בשל הסגירות וההכתבה על צורת כתיבה המתאימה לשלטון. הספר מגלה בכוונה או במקרה רק מכיוון שהוא מתאר את חיי היום יום שלו צורת חיים זרה לנו. חיי אנשים החיים במשטר דורסני. חיים שרובם מוכתבים על ידי השלטונות. פרטי יום יום ההופכים את הספר הזה לכה מעניין, כה שונה.

כבר ממשפט הפתיחה אפשר לחוש את השוני. "בשנה שעברה, באביב 1981, העבירה אותי יחידת העבודה שלי מבניין מגורי הסגל לבית קטן בסמטת נאנשייאו" בבית הזה תתרחשנה כעת כמה אפיזודות שיניעו את ההחלטה לצאת לנדודים.

אשתו של ג'יאן רקדה בלהקת התעמולה. מכיוון שהבית, קטן ככל שיהיה, הוא בית פרטי, הוא יכול לארח בו אנשים כאוות נפשו, כמעט. עד שהשכנים יעירו הערות או ילשינו למשטרה. ידידיו רובם אמנים "מתקדמים". הם דנים לעומק עד השעות הקטנות של הלילה ב"מערכת חוזה האחריות המשפחתית" שאין לי מושג כמובן איזו תקנה שלטונית זאת, או ב"סוציאליזם נוסח סין". הם מקשיבים לקלטות משוכפלות של הזמרת האסורה דנג ליג'ון מטייואן, דבר היכול להביא אותם למאסר חמש שנים, אם יתפסו. ג'יאן סובל עדיין ממשבר גירושיו מאשתו הרקדנית, שי פינג, ממחלקת החשבונות עוזרת לו להתגבר.

התקופה היא השנים לאחר מותו של מאו. הממשל החדש הכריז על ארבע מודרניזציות ליוזמה פרטית ולהשקעות זרות. חקלאות, תעשייה, מדע וטכנולוגיה. צו הנותן חירות לפעילות כלכלית, אך טענת המתנגדים היא שארבע המודרניזציות חסרות משמעות בלי החמישית, דמוקרטיה.

חברים רומזים לו שהוא נמצא תחת פיקוח המשטרה. הם נחקרים על המבקרים והדיבורים בביתו. שי פינג, אהובתו הנוכחית מקבלת תפקיד בסרט המצולם הרחק מבייג'ין. זמן קצר קודם לכן גילה שהיא בגדה בו והוא רצה להיפרד, אך הם השלימו. בערב הנסיעה שלה הוא מיישר לה את השיניים בפצירה ביתית כדי להיות פוטוגנית יותר בצילומים, אך מפליטת פה שלה הוא מבין שנפגשה שוב עם המאהב שלה ומתוך קנאה הוא כותב לאולפן הסרטים:

"אני פונה אליכם בעניין החברה שלי, שי פינג. לאחרונה גיליתי שהיא ניהלה יחסים אסורים עם חוליגן מבייג'ין. היא נבחרה לגלם את גיבורת הסרט, אחות המסורה לשליחות המפלגה. אני מקווה שתיידעו מייד את הבמאי ותאמרו לו ששי פינג איננה מתאימה בשום אופן לגלם את התפקיד"

מבלי להיכנס לשאלת הנקמנות, דרך הנקמה היא המעניינת. מתקדם ככל שיהיה הוא נתון לתוך צורת ההלשנה עליה גדל וזו דרך הנקמה הראשונה העולה בדעתו. ברדיו משמיעים את השיר "נימוסים טובים והתנהגות תרבותית חשובים מאוד בחיים". מטייוואן הם שומעים שיר "דבר אלי בקולך הרך וספר לי על החיים" והם המומים מיכולת ההתבטאות הבין אישית. השיר מאוד אירוטי בעיניהם. כשהם שומעים את שירה החדש של דנג ליג'ון הטיוואנית האומרת "כל יום אני מתחננת, טול את הבדידות מלבי" הם לא מאמינים ונדמה להם ששרה "כל יום אני מתרחצת.." ואז הוא מגלה כדרך אגב שאיננו אוהב להתרחץ והוא עושה זאת רק פעם בחודש במקלחות הציבוריות.

"ש-ניקסון בא לסין, היושב ראש מאו כבר לא שלט בצרכיו. בשעת הסעודה הממלכתית הוא חרבן על המושב והצואה התגלגלה לרצפה. ניקסון שאל מה זה וז'ו הן לי אמר לו זה מעדן סיני החביב על היושב ראש. מלצרית! סלקי בבקשה את הדלוע הכבוש שנפל על הרצפה"...

"ילד שואל את אביו אבא למה יש לנו תמונה של היושב ראש מאו, אבל אין לנו תמונה של המפלגה הקומוניסטית ואביו אומר טיפש, כי המפלגה הקומוניסטית לא אנושית"

אלו הבדיחות המסופרות במסיבת יום ההולדת שלו. את המוסיקה צריך להחליש כעדי שהמשמר הלילי, הסובב ברחובות לא יתפרץ לבית. ג'יאן נשלח לצלם במפעל פלדה. הוא בוחר גבר שיעמוד ליד הכבשן. המשגיח מתפלץ. "הוא איננו חבר מפלגה וגם ביקש חופשת מחלה בחודש שעבר"". כך הוא לומד לצלם את הריאליזם הסוציאליסטי הסיני שיתאים לרצון השלטונות. הוא נקרא לוועדת ביקורת מכיוון שבשני שערי ירחון שערך הופיעו דברים שאינם לרוח הוועדה. בעיקר אותה אוזן היכולה להראות גם כסימן שאלה וסימן שאלה על שער ירחון הוא חתרני כי הסימן מערער על תקפות הסוציאליזם. הוא נדרש לכתוב ביקורת עצמית.

בחנות ספרים שמצא בה עותקים של 'מאה שנים של בדידות', 'קול והזעם' ו'למי צלצלו הפעמונים' שלארנסט המינגווי מכריחים אותו לקנות גם את המדריך לתיקוני חשמל ביתיים.

"חברי הציירים חושבים אותי לשמרן שרוף, חברי הסופרים חושבים אותי לאדם בעל מוסר ירוד. במקדש ג'ושילין אני חסיד שקט, במחלקת התעמולה אני צעיר דקדנטי. נשים קוראות לי ארטיסט ציני והמשטרה קוראת לי חוליגאן"

בישיבה בה הוא אמור להעביר על עצמו ביקורת בונה הוא טוען שהוא ראוי להיות העובד המצטיין ולא לעמוד לביקורת. על פרוש האמנות שלו הוא אומר:

"כולם לובשים מסכות, אבל מתחת, הנשמות שלנו מכוערות ובזויות.. אנחנו נולדים בתימהון ומתים בחלום"

הוא לחוץ, הוא מדוכא. הוא מרגיש שהוא מוכרח לברוח. הוא מנסה להשיג תעודת מחלה לזמן ארוך שלא תחייב אותו להופיע בעבודה ואז להסתלק עוד בלי לדעת לאן. כן, אז מתחיל המסע בן ששת אלפי הקילומטר אולי יותר.

שלושים ערים בלבד פתוחות בפני תיירים זרים המטיילים בסין. מה ג'יאן יכול לטייל כמעט בכל מקום. הוא לוקח אותנו אל הנופים ואל התרבות והקשריה בתוך המקומות שזרים גם אם מגיעים אליהם לא מכירים. פסוקי שירה, סיפורים אנשים. מי שאוהב תיאורים והבחנות שונות ימצא אותן כאן בשפע, בכל פסקה. וג'יאן יודע לתאר ולאבחן:

"בצהרים עברתי דרך שוק כפרי. בדיוק נפתחה מסעדה חדשה. כשתלו את השלט התפוצצו זיקוקים, וזה היה חגיגי מאוד. נכנסתי והזמנתי קערית של אטריות כבש. הין היו די ממלאות, אבל כל הזמן חשבתי על ראש הכבש שראיתי מבעבע בתוך הסיר. היה לו חיוך על הפנים"

מא ג'יאן ייקח את הקורא לפרובינציות רחוקות ויפגיש אותו עם אנשים שונים. רובם אנשי תרבות נסתרים. אנשים המתרגמים את אלן גינזבורג ומקנאים בזכות "הזעקה" שלו. ברשות וביכולת לזעוק. וזו רק דוגמא אחת קטנה מהמרחש מתחת לפני השטח הרשמיים של סין. הוא ייקח אותנו לאתר פסלי צבא הטרה קוטה. לאולם שבו ספריה עתיקה בה אמירות חכמים חקוקות באבן על הקירות. שש מאות אלף מלים. בטיבט, אליה הוא מגיע גם, במקדש, בשיחה על הבודהיזם יגיד לו פרח כהונה:

"הדור המבוגר יותר סוגד לבודהא בדיוק כפי שהסינים סגדו בזמנו למאו הזקן. בשבילם החיים והדת בלתי נפרדים. הבודהא קיים בכל מחשבה ותנועה שלבם. פגשתי כמה לאמות שכל חייהם עברו עליהם במנזר. הנפשות שלהם כבר לא אנושיות, הן הגיעו לרמה גבוה יותר, אתה חושב שהממשלה יכולה לשנות את כל זה?... הקומוניזם יכול למחוק את זכויות היחיד אבל הוא לא יכול למחוק מסורות של עם. אם כי, כשהמסורות חזקות מדי, הן עלולות לחנוק את היחיד לא פחות מעריצות פוליטית"

שיחות מזדמנות כאלה מעידות יותר מכל תיאור על המתרחש בתוך סין. במחשבות שאותן אי אפשר לאסור. הוא נפגש עם אנשים היודעים שהוא משקר, נמלט ועוזרים לו בכל זאת. כי בני האדם בחלקם גם כשהם כנועים יודעים ומעריכים את האינדיבידואל הבורח. הם עושים את הבריחות שלהם בעזרה לבורח הממשי.

בין המקומות, האנשים, ההיסטוריה ומבט על צורת חיים כה שונה אנו לומדים כמובן על מא ג'יאן עצמו. גם הוא לומד את הדרך אל עצמו. כעת, סוף המסע, הוא חוזר באוטובוס לבייג'ין:

"נשארו עוד הרבה הרים לבנים לחצות, אבל אני בדרך הביתה. אני עוזב את הטבע וחוזר אל ההמונים המלוכלכים של העיר. אבל אני כבר לא פוחד מהם. עכשיו הם לא יכולים לפגוע בי. השתניתי.

בחור צעיר יושב לידי. הוא מחזיק תיק על ברכיו ונועץ את עיניו בדרך שלפנים. העור מאחורי אזניו מלוכלך מאבק שהצטבר שם.

לא אתה נוסע?

למכון הלאומים בבייג'ין. הוא ממלמל בביישנות.

אתה הולך לאוניברסיטה? נהדר! בייג'ין עיר ענקית. אתה תראה המון דברים חדשים. החיים שלך ישתנו. גם אני גר שם."

מא עבר את המסלול והשינוי. וזה שהציפור הכחולה נמצאת בבית אנו יודעים כבר מקודם, אך המסע למצוא אותה יהיה תמיד מרתק יותר ממציאת הציפור עצמה. קוואפיס ידע זאת כשכתב את שירו המדהים "איתקה".

בכתיבה יפה מאוד, המכילה גם את שונות הכתיבה והתרבות והן את מבט עיניו המיוחד אפשר להכנס בעיני הקריאה אל העולמות האחרים. כמו ספרי מסע טובים הדרך רב מסלולית. אל המקום ואל הנפש. מא ג'יאן מצליח לטייל אותנו אל המקומות. וזה הרבה.

לקריאה נוספת אימגו:

התפתחותה הכלכלית של סין

שאלת עתידה הפוליטי של סין

פאלון גונג - אמת, חמלה, סובלנות

הגנרל הסיני משה (שני אקדחים) כהן

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן