אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

איריס מיטלמן / פקח את עיניי


התמונה של שושנה ויג

פקח את עיניי / איריס מיטלמן. הוצאת מעריב

בעידן המשפחה המתפוררת: על "פקח את עיניי"- איריס מיטלמן 

ספרה של מיטלמן פקח את עיניי הוא הרומאן הרביעי (הוצאת ספריית מעריב), קדמו לרומאן זה שלושה ספרים. ספרה הראשון אהוב יקר ראה אור בהוצאת כתר( 1998) אוהבת לא אוהבת (2001) והמלצרית מחוף הים (2003) ראו אור בהוצאת אסטרולוג.

הסופרת איריס מיטלמן כבשה מקום של כבוד על מדף הספרים. הרומאן האחרון "פקח את עיניי" עוסק בחיי זוגיות, ביחסים בין גבר לאישה. לטון הציווי של כותרת הספר (פקח) אין מענה בספר. מתברר שהקול הנשי בספר לא מצליח להבין את הקול הגברי ולהיפך. האישה הנשקפת מכריכת הספר אינה אישה בשר ודם. היא למעשה בובה שנלקחה מחלון ראווה. בובה שעיניה קשורות במטפחת אדומה, והיא האישה הבובה נותרת קשורה כל דפי הספר. הבובה לא רק קשורת עיניים אלא גם גדמת. האישה המודרנית הופכת להיות נכה בעולם הנוכחי. אולי איור הכריכה מרמז על המצב הקיומי של חוסר תקשורת בו נתונה הדמות הנשית במהלך הספר. היא לא מסוגלת לשמוע מעצם היותה בובה, היא לא מסוגלת לראות מעצם היותה קשורה עיניים. ואולי אין לאישה כלים להתמודד עם העולם המשתנה תחת רגליה. כל המערכות זזות ומתנועעות באופן תמידי. הבעל לא רוצה להיות בעל במתכונת הישנה. הילדים מתחלפים עם הוריהם בתפקיד ההורות. גיבורת הספר זקוקה לבתה כדי שתהא לה כתף והיא האם אינה מסוגלת לסייע לבתה בעת שהבת במצוקה. אחת ההתרסות הבולטות בספר היא התרסת הבת כלפי ההורים, ההורים אגואיסטיים ולא משרים אווירה הורית כנדרש.

הספר הנוכחי מתמקד במשפחה מתפוררת. באופן אובססיבי מתעדת מליה, גיבורת הספר, אישה בשנות הארבעים לחייה, כיצד עולמה מתמוטט עליה בעת שבעלה מוצא לו מאהבת "קטנה" מאהבת שזוכה כמובן לכינוי העממי, "הזונה שלו". בתחילה כשאוחזים בספר מתאהבים בסגנון כתיבתה של מיטלמן, היא מצליחה לסחוף את הקורא ויש הרגשה של אינטימיות בלתי רגילה אותה חולקת המספרת הגיבורה עם הקורא. הקורא נשאב בצורה מאוד מהירה לקריאת הספר, אין הכנה ואין הקדמות, הקורא נקלע לעין הסערה באחת. בלא שהבחין הקורא, הוא נקלע לתוך משפחה שחווה טלטלה בלתי רגילה. הקורא ממש מרגיש כבן משפחה בתוך הסיפור והוא אינו יכול להיפרד מן הספר כדי לא להפוך לבוגד. זוהי טכניקה מאוד מעניינת של שיתוף הקורא החל מן הדף הראשון, החל מן הפסקה הראשונה.

וכך פשוט התאהבתי בסגנון כתיבתה של מיטלמן, כלומר הלכתי שבי אחר הסגנון שיש בו גם שפה ברורה ופשוטה וגם דימויים שמדי פעם מטפסים מעט מעל השפה היומיומית. ביני לבין עצמי תהיתי מנין שאבה המחברת את המילה אסקופה שמופיעה בכמה מקומות בספר מפי הגיבורה (אולי מעגנון, דירה לדירה). קצת תמוה מנין לגיבורה שפה גבוהה בהיותה סך הכול מזכירת החוג לחינוך. כאן קצת נתעמעמה תחושת האמינות של המספרת הגיבורה. מה עוד שלפעמים יש למזכירה הגיבורה יכולות ניתוח של מורה לספרות. לכו חפשו בספר את המקומות האלה, הם בהחלט מעטים. כלומר, אין צורך להתאמץ רבות כדי להבין עד כמה המשבר עמוק בתוך ההוויה המשפחתית הקטנה. למספרת הגיבורה אם נעמיק נחקור מעט בנבכי הספר נמצא שהיא סובלת מהתמוטטות עצבים לא קטנה בעקבות התרחקותו של הבעל. היא מצליחה להגיע לבית חולים בעקבות בעיות רפואיות, נזקקת לטיפול פסיכולוגי רציף. "מתאהבת" במטפל שלה. נטישתו של בעלה אותה מוביל אותה לשרשרת התנהגויות ומעשים שמובילים אותה לאובדנה.

המשפחה מורכבת מאישה הנבגדת מליה, מהבעל יוסי והילדים נויה ונרי. הבגידה הופכת למצב קיומי לאורך כל דפי הספר. אין כמעט עמוד בספר המכיל 368 עמודים שאין בו אזכור למעשה "החטא הנורא" של הבעל יוסי. החטא מתנוסס מעל דפי הספר בגאון כמו דגל אדום שאי אפשר להסירו מחוף הים. למען האמת זהו דגל שחור, שכן, רק טובעים בים הסוער הזה של מליה, האישה הנבגדת. אלא מה? מליה היא אישה עם "מוסר כפול". מליה לא מרשה לבעלה את מה שהיא מרשה לעצמה. מליה חיה את חייה בשלמות בלתי רגילה עד שהסדר מופר במראה שלה דווקא מצד בעלה הממושמע. עשרים ושתיים שנים הצליחה מליה לבנות לעצמה את מעמד האישה החוקית, אישה שאת מעמדה לא ניתן לערער. היא הצליחה לבנות לעצמה את הבית הבורגני, שני ילדים וכלב ובעל מסור ודואג, וכן גם מאהב. למליה, קיצור של עמליה יש רישיון להתפרחח ואילו כשבעלה מתחיל להתפרחח מתמוטט עולמה. מליה מצאה לה מאהב בדמותו של חנוך, ואת רגעי ההתייחדות שלהם הם עושים בשירותי האוניברסיטה. מעשי הבגידה שלה הם בגדר שובבות, הם בגדר כדורי הרגעה לאישה המודרנית שטורחת לשמור על כל העולמות. אסור ששני העולמות ייפגשו. בעלה שובר את המסגרת בשעה שהוא מפגיש אותה עם העולם האחר שלו.

היכולת לראות את כול העולמות נתונה בידי הגבר הוא ש"פוקח" את עיניי הגיבורה באשר לבגידה. אבל אין צורך להיפרד מרעיון הבגידה. מליה ממשיכה בחייה הכפולים ואינה מאפשרת לבעלה את שהיא מייסרת עצמה. יכול להיות שהגבר חייב לנפנף בבגידתו כדי להמחיש לאישה את היותו מאצו' -את העובדה שהינו נחשק. מה שסמוי לעין הופך לגלוי ומובן מאליו לגבר, ולאישה זה חורבן עולם.

אין כאן אגדה בספר שלנו ואין פתרון לבעיה הסבוכה. קראתי את הספר עד תומו אולי מתוך הראייה הנאיבית שאולי יתרחש נס והכול יבוא על מקומו בשלום כמו בדלתות מסתובבות.

חוויית הקריאה הופכת מעיקה ככל שמתקדמים בקריאת הספר. כשאיריס מיטלמן העבירה אליי את הספר היא שאלה אותי כמה פעמים אם איני דתייה. וכמה פעמים השבתי לה כדי להשקיט את רוחה שאיני דתייה, אין לך מה לחשוש אמרתי. האמת היא: התיאורים המיניים בספר של איריס מיטלמן כל כך רבים עד שאתה כקורא כבר לא יכול לעמוד בעומס הזה.

הגיבורה הפכה את "הכוס" שלה ליישות עצמאית. כן, זוהי המילה ששבה ועולה בספר באופן מאוד מרכזי. הכוס נעלב, הכוס טועם, הכוס רעב. נדמה לגיבורה שכוחה נמצא בכוס ומשעה שהיא נבגדת על ידי בן הזוג האידיאלי היא מנסה לשאוב אותו אל רחמה בכל דרך אפשרית. ועל כן היא ממלאת את כוסה ברוטב תמידי כדי להנעים לו את הדרך אל הרחם.

בשלב הזה הבעל נהנה משני העולמות בעוד שהאישה החוקית בטוחה שיש לה יתרון ובדרך זו תשיב אותו לעולם שאבד לה. מה עוד שניתן לומר שהיא משתמשת באיבר מינה כמו גבר. היא הופכת אותו לכלי הנשק שלה כדי להשיב את הגבר לחיקה.

איני יודעת אם יש בכתיבתה של מיטלמן אקטיביזם פמיניסטי. אני מאמינה שיש כאן נואשות בלתי רגילה, אובדן שליטה טוטאלי של האישה בשעה שמעמדה מתערער בפני בעלה. יכול להיות שזוהי קריצה לחברה המסורתית שבה האישה החוקית מסוגלת להסיט את מעמדה מעט הצידה כדי שבעלה יגלה את עצמו מחדש בעזרת אישה חדשה. הגיבורה אף במקומות רבים בספר מעניקה את החוכמה לבעל לילדים ולא לעצמה. היא בעצם הגיבורה הטראגית בעצמה. היא שביצעה את השגיאה והיא שמשלמת את מלוא המחיר.

המין בספר הוא כל הזמן מין שאינו בא מאהבה. המין הופך בסופו של דבר לסיוט בעיני המתבונן. אין רגע אחד שבו מליה עושה אהבה עם דמות כלשהי מתוך תחושה עילאית. ואולי אין אפשרות לייחס למעשה המיני רגש של אהבה? חרדת הנטישה של הגיבורה כל כך עצומה שהיא הופכת לשפחת מין לבעלה בטרם הוא נוטש אותה. היא מוכנה לרצות אותו בכל הדרכים אפילו בדרכים שלא היו מקובלות עליה, רק כדי להשאירו בחיקה. הקורבנות של האישה כל כך גדולה וכל כך פאתטית שהיא הופכת בכוחותיה לדמות חסרת חוליות. בעמ' 113 היא מתוודה:

"אבל עובדה קיימת. כן, החריץ שלי יפה. פועם בוורוד עז, רירי, מגורה, פעור. אני נוגעת בעצמי. חלש. הדגדגן בוקע החוצה תחת מגע ידי כמו אפרוח זעיר. החלק היחיד אצלי שלא נפגע. אני מכניסה אצבע לתוך הרטוב. הכוס שלי חסין דיכאון. אני לא רוצה לגמור. רוצה לשמר את מעט האנרגיה שעוד נותרה בי..." כמובן, שזוהי אמירה אירונית . האיבר הכי פגוע בה הוא הכוס, הוא נטוש הוא זנוח. ניסיונות השכנוע העצמיים מעוררים גיחוך ולא רחמים מצד הקורא. בעמ' 117 "רק להזדיין עם יוסי יש לי כוח, המון כוח. רק במיטה יש לי איזו מידה של שליטה בו. בכל היתר אני חלשה, סמרטוטה."

בדרכה הארוכה מלווה את מליה אחותה עדנה. עדנה האחות שאינה מצליחה לבנות את חייה הזוגיים היא החברה הכי טובה של מליה. וממנה מצליחה מליה לשאוב רעיונות כדי להחזיק את בעלה. הניסיונות של מליה לדמות לאחותה גם הם ניסיונות פאתטיים. עדנה היא אנטי גיבור לדמותה של מליה. מליה אשת משפחה "מסורה" ואינה מטופחת. ועדנה היא הפאם פאטל האישה שמצליחה לכבוש כל גבר שנקרה בדרכה. שודדת הגברים עדנה הופכת למופת למליה, אולם אין כאן תיקון לקרע. עדנה הופכת למשענת למליה הנתונה במשבר חייה. מדי פעם "מתחפשת" מליה לדמות האישה המפתה כמובן, בהשראתה של עדנה שנמצאת תמיד בתודעה הנשית שלה. הבגד הסקסי, נעלי העקב, האיפור המפתה כולם מגויסים להשבת העולם האבוד. ככל שמתחדדות השתדלויותיה של מליה להשיב את בעלה. כך מתרחק ממנה הפיתרון. עמ' 277:

"ולהזדיין? אני מנסה לרכך אותו, זה כן הזמן? הוא מביט עלי בסימן שאלה. כבר לא יודע למה לצפות ממני. אמרת שאת לא מרגישה טוב, לא? נכון. אבל להזדיין יש לי תמיד כוח. גם כשאהיה על ערש דווי – ארצה ממך זיון אחרון. זה כמו רפלקס מותנה אצלי. את לא על ערש דווי, תודה לאל. יהיו לנו עוד הרבה זיונים. המון. בואי נלך לנוח קצת. ומה יהיה עם נויה? יהיה בסדר. אני אדבר איתה. נחזיר אותה לתקן. הוא אומר ומחייך. אני סומכת על החיוך שלו."

חיי הנישואים לאחר עשרים ושלוש שנים כפי שמתוודה יוסי בעמ' 283 כבר לא רעננים ומלאי השראה.

"מה קרה, התחתנו שלשום? אנחנו נשואים עשרים ולשלוש שנה. אנחנו לא זוג צעיר שצריך כל מיני מחוות מטופשות כדי להזכיר לעצמו את האהבה שהלכה לאיבוד. אנחנו יודעים שאצלנו לא יעזור כלום. כלום לא יחזיר את האהבה שנגמרה. אני פה. תסתפקי בזה."

ליוסי יש ראייה שונה על חיי הזוגיות מאשר למליה. הוא מוכן לקבל את סיפורי האהבים שלה והיא לא מוכנה לקבל אותו כמו שהוא. ליוסי יש ראייה מפוקחת והוא דווקא הוא -אינו רכושני לגבי מליה.

הספר פקח את עיניי עוסק במשפחה בחברה הבורגנית שטיפחה את האינדיווידואליזם על חשבון המסורת. את הרצון להגשים את האני לעומת הקולקטיב. באחת הסצנות בספר כשהבעל מסביר את מניעיו ליציאות שלו, הוא מבקש לעשות למען עצמו בלא שתהא לאישה נגיעה בכך. החיים המשותפים הופכים סיוט כאשר שני בני הזוג מנסים למצוא את עצמם. הבגידה האחת הנסתרת מול הבגידה הגלויה הופכת את מערכת היחסים בין בני הזוג לבלתי נסלחת.

הספר מעורר מחשבה באשר להתרוקנות המשפחה מתכניה. החיבור המרכזי שכה נדמה לגיבורה שיחזיק את הזוגיות באמצעות יחסי המין הפראיים לא מצליח לאחות הקרע.

השאלה היא מה מוביל את מליה להתקפי רכושנות כל כך מטורפים עד כדי אובדן שפיותה? אובדן שפיותה של מליה מוביל אותה להתנסויות גם לאחר שהיא ננטשת סופית על ידי בעלה. לאחר שהוא עובר לגור במרכז תל אביב היא נגררת להגשמת פנטזיה משולשת.

איריס מיטלמן מתארת את המשפחה המודרנית כמשפחה שבה ההפקרות השתלטה על כל חלקה טובה. ומה מעניין שהיא הופכת את האישה גם לתליין וגם לקורבן. מלחמתה של מליה להשיב את הבעל הבוגדני מציג אותה באור נלעג, ומציג את מוסד הנישואין באור הכי חיוור שיכול להיות. מה עוד שאישה שיוצאת לחופשי בספר בעקבות הנטישה של בעלה הופכת להיות ציידת גברים ואולי נטרפת על ידי העולם הגברי.

אין תיקון לאחר הנטישה או הפרידה. העולם לא נראה יפה יותר, ואולי העולם היפה המלוקק שהיה מנת חלקה לפני כן היה אשליה בלבד.כפי שנכתב בסיום:

"אי אפשר לסמוך על מה שרואים בסרטים. ולא על מה שקוראים בספרים ולא על מה שקוראים בקפה ועל מה שקורה לאחרים. זהו, עכשיו זה את ומה שיש בך, גם אם תצטרכי לחפור זמן רב לפני שתמצאי את הדבר הזה שעליו תוכלי להישען, חכי בסבלנות. קחי את הזמן. יש לך כל הזמן שבעולם."

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שושנה ויג