אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ארנסט המינגווי / וזרח השמש


התמונה של דן לחמן

ארנסט

ארנסט המינגווי / וזרח השמש. הוצאת ידיעות אחרונות

ארנסט המינגווי. כמה שנים לא חשבתי עליו, לא נזכרתי בו כמעט. לחשוב שפעם היה אליל בעיני, אליל ספרותי. עד כדי כך שהשתמשתי באהבה שלי אליו באחד הסיפורים שכתבתי בעבר. בעבר הרחוק.

בשנות השבעים, ידידה שלי, אלכוהוליסטית שהזדהתה עד תום עם ליידי ברט, האשימה אותי שבגלל "סירוס נפשי הומואי" אני לא יכול לאהוב אותה - ממש כמו בספר. חבר שלי, גם אלכוהוליסט הזדהה עם לידי אשלי אך גם עם ג'ק, הוא ראה בשתייה שלו נכות מסרסת, ולא טעה הרבה.

והנה בשבועות האחרונים נזכרתי בארנסט המינגווי כמה פעמים. לראשונה כשראיתי את הסרט "היסטוריה של אלימות" רק בגלל שהסרט מתחיל בזוג רוצחים בדיינר. לא ממש לקוח ישירות מהמינגווי אך לי עלו זיכרונות. להמינגווי יש סיפור בשם "הרוצחים", דף וחצי. שני גברים מגיעים לעיירה שקטה ומחפשים מישהו בדיינר המקומי. נער המקשיב לשיחה מזהה בהם רוצחים ומבין את מי הם מחפשים. הוא רץ להזהיר את "השוודי" אך הבחור אינו מתרגש ואיננו זז, רק מבקש מהילד ללכת. ואין הקורא יודע אם קיבל את הדין וחיכה שיהרגו אותו, או טמן להם מלכודת. אין שום הסבר, שום פיתוח דמות ובכל זאת הסיפור כל כך משכנע. בהוליווד עשו פעמיים סרט על בסיס השורות הללו. לשני הסרטים קראו "הרוצחים" כל אחד שונה לחלוטין מהשני. לכל אחד מהם המציאו סיפור אחר לעברו של ה "שוודי" ולסיבות בגללן באים לרצוח אותו. בסרט הישן יותר שיחקה אווה גארדנר תפקיד שלא קיים בסיפור. הראשון בתפקידי הנשים של המינגווי.

בשנית נזכרתי בו באופן ישיר מאוד בספרו של טוביאס וולף "אסכולה ישנה" שם המינגווי מוזכר בפירוש ומהווה חלק מניע בעלילה. בשלישית נזכרתי בו כשקראתי את ספרו שלמאיר שלו "יונה ונער", אסוציאציות פרטיות שלי.

להפתעתי יצא כעת תרגום מחודש של הספר שכה אהבתי בנעורי - "וזרח השמש". בסוף שנות החמישים הספר הזה הוסרט. אוה גארדנר חזרה לארנסט המינגווי והפכה להיות ליידי ברט אשלי. היא לא הייתה שחקנית גדולה אך הייתה בלי ספק אחת הנשים היפות ביותר בתולדות הקולנוע. היה בה סוג של יופי חצוף אך עצוב מאוד. הייתה איכות מרתקת שלא חשוב היכן התנהלה עלילת הסרט, היא תמיד נראתה במקום. באפריקה, בעולם גנגסטרים אמריקאי, בספרד. העולם נוצר בשבילה. מסביבה, בסרט, הסתובבו חבורת גברים מרשימה של הימים ההם. טיירון פאור וארול פלין, שני אלילי בד. מל פרר הרגיש מאוד. זה לא היה סרט טוב. אך גארדנר הפכה להיות בשבילי סמל אישה מודרנית יפה מהאחרות, משוחררת ומיוחדת.

ארנסט המינגווי אחראי באופן בלעדי לשינוי בסגנון הכתיבה האנגלי- אמריקאי. בניגוד לכתיבה של תומס וולף אופוקנר שכתבו בשפה עמוסה ומסובכת המינגווי כתב בקיצור. כל מלה שקולה. משפטיו הקצרים התמציתיים הפכו להיות סימן הכר לכתיבתו. הדיאלוגים בעיקר היו מדויקים ומאפיינים בדיוק את האווירה ואת הדמויות המדברות. סגנונו הפך להיות המשפיע ביותר על דור של כותבים צעירים. בשנות העשרים חי בפריס, שם בסלון של גרטרוד שטיין נולדה ההגדרה לכל הדור ההוא, "הדור האבוד". שטיין היא שנתנה להם כותרת לפליטי מלחמת העולם הראשונה שגלו מאמריקה והשתקעו באירופה אחרי המלחמה. ב1954 זכה בפרסנובל לספרות. הוא מת ב 1961 היו מחשבות שהתאבד, שירה בעצמו, ואולי זו הייתה תאונה. אמרו שיתכן בשל מחלת סרטן, אז אמרו. הוא יצר בספריו מחרוזת של גברים ונשים בלתי נשכחים. הוא גרם להתעניינות במלחמת שוורים ולצייד באפריקה. הוא היה לסמל הדמות הגברית המאצ'ואיסטית.

פתיחת הסיפור עושה לנו הכרות ראשונה עם הדמויות שילכו ויצטברו לחבורה. ג'ייק, עיתונאי אמריקאי הוא הקול המספר את הסיפור. בחור שנפצע במלחמה ומגדיר את עצמו חולה, עד שנגלה שמלחמה סירסה אותו. כן, לא כולם חוזרים גיבורים מעוטרים מהמלחמה. רוברט כהן. יהודי. שהיה אלוף איגרוף בנעוריו באוניברסיטה, רק כדי להתגבר על יהדותו.

"אני לא בוטח באנשים פשוטים וישרים, במיוחד לא באלה שבסיפור שלהם אין סדקים" אומר עליו ג'ייק. אבל לרוברט כהן יש סדקים. אחרי שהתחתן והתגרש ואחרי שפרסם ספר והשתן עלה לו לראש ונשים החלו לחזר אחריו הוא גילה שהוא יכול לזכות ביותר ממה שהיה לו עד כה. אך הוא גם מרגיש ריק. והוא הפך להיות מאיש נחמד לאיש בלתי נסבל כמעט.

בערב אחד, בבר ריקודים זול מופיעה ליידי ברט, עדיין לא שתויה, וכהן מתאהב בה מיד. כשהחבורה המלווה נפרדת, ברט וג'ייק מוצאים את עצמם לבד במונית. "הו, אהובי, הייתי כל כך אומללה" אומרת ליידי ברט.

ארנסט

ארנסט המינגווי

והרי כל הסיפור לפנינו. תמצית הרומנטיות. היא אוהבת אותו שאינו יכול להחזיר לה אהבה. היא, שבה מתאהבים כולם והאחד שהיא רוצה אינו יכול להיענות לה. שברון הלב ההדדי מבצבץ לו מיד מהפתיחה ולב הקורא נשבר ונסחף עם הגיבורים ההולכים להתייסר.

"היא הביטה לתוך עיני עם המבט הזה שלה, שגרם לי לתהות האם היא רואה באמת מבעד לעיניה. הן ימשיכו להביט עוד ועוד אחרי שהעיניים של כל אחד אחר בעולם יחדלו להביט. היא נראתה כאילו אין דבר בעולם שהיא לא תתבונן בו כך, אך לאמיתו של דבר היא פחדה מדברים רבים"

ליידי ברט אשלי האומללה והשתיינית שרצתה את מה שלא יכלה להשיג וג'ייק שרצה לתת את מה שכבר לא היה לו לתת. איך מתקיימת אהבה כזאת של גבר חסר אבר לאישה עם תאוות שתייה. האומללות הזו תהיה תלויה מעל לכל הסיפור וכל התפניות שהליידי השתויה תעולל. העצוב כמובן היא העובדה שהם אוהבים אחד את השני אך לא יכולים לממש אהבה.

בין לבין המינגווי מתאר את חיי היום יום או מוטב לומר החיים היום ליליים של קבוצת הגולים מרצונם. אלו שעזבו את ארצם ומתקבצים בפריז. חיים בין בתי הקפה, המועדונים וכוסיות המשקה. מפגש, בית קפה, כוסית, כמה משפטים. החיים הרגילים לכאורה. רק המשפטים הקצובים מגלים במעט את המתרחש בתוכם. הריקנות, האבדון. הם כולם מעל לגיל שלושים, לא נערים יותר, גברים צעירים. רובם כותבים, כהן סופר, האחרים עיתונאים. עוד דמות ועוד דמות. כולם אמריקאים. אמריקאים בפריז. לא כמו בסרט המוסיקאלי, הם לא שרים ולא רוקדים, אמריקאים עצובים בלי לקרוא לעצמם כאלה.

החיים אכזריים. כהן מאוהב בברט מבלי לדעת שג'ייק מאוהב בה גם. הוא יושב ומבקש מג'ייק עצות בנוגע אליה וג'ייק מחביא את הסוד, מדבר ומתחמק. טרגדיה של גברים.

בתחילת הקיץ הם נוסעים כולם לספרד. ליידי אשלי עם בעלה המיועד החדש. כהן, המאוהב בברט בקולי קולות וג'ייק המאוהב בה בשקט. הגברים מתכוננים לבלות בספורט פסיבי. לזרוק חכה ולחכות לדג שיעלה בקרס ובינתיים לשתות. את הצד האלים שבהם יבטא למענם לוחם הפרים שיהרוג את הפר באלימות מסוגננת ובטפיפת ריקוד. ליידי אשלי שאין לה גבול בצרכים שלה הן לאלכוהול והן לכיבושי גברים תשתה בחברתם, ותרוץ להוסיף את המטדור לרשימת כיבושיה. אלא ששם יקרה לה הבלתי צפוי כלל.

הדיג הוא מובן מאליו, כמעט. סוג של חברותה נעימה. ארנסט המינגווי לא מרגיש צורך להסביר את הנאת הדיג. אך כשהוא מגיע לתאר את מלחמות הפרים הוא מתמלא תשוקה אמיתית. האפסיונאטו מתגלה מיד. זה האוהב את מלחמת הפרים והמינגווי גורם גם למי שיש בו התנגדות למלחמה הזאת להבין את המשיכה אליה. הוא מיטיב לבטא את התשוקה את הלהט. המינגווי אחראי להתפשטות תיירות מלחמות הפרים בספרד. אחרי התיאור שלו גברים חשו שהם רוצים לעזוב הכול לנסוע להשתתף.

אלימות הפרים עוברת גם אל הגברים, עוד לפני הקרב עצמו. מייקל, בעלה המיועד הבא של ברט מתעמת עם רוברט כהן. ומביא את היחסים השקטים עד כה לסוג של שיא רגשי של רגשות מוחצנים שעד כה היו סמויים. הוא מלעיג לו ולאהבתו חסרת הסיכוי לברט. האווירה מתעכרת.

ישנם כמה משפטים עם נימה אנטישמית בסיפור. רוברט זוכה בהן בצדק מסוים, אך לא בגלל יהדותו. כהן הרי יהודי והוא הדמות האנטיפטית היחידה בסיפור ומעורר בהחלט התנגדות. אך הוא חלק מהחבורה, הם מקבלים אותו ואת הסבל מהתאהבותו הילדותית בברט, הם לא רק מבינים, חלקם עברו אותו מסלול אלא שכהן מציק מדי, נדבק מדי, הוא ילד מאוהב. מתנהג שלא לפי קוד הגברים הפנימי. בתוך חבורת השתיינים הכרונית הזאת כהן הוא היחידי שאיננו משתכר אף פעם.

" בצהרי יום ראשון, ה6 ביולי, התפוצצה הפייסטה. אין דרך אחרת לתאר את זה" כך מתחיל שיאו של הסיפור. בהבטחת התפוצצות.

" הפייסטה התחילה באמת. היא נמשכה יומם ולילה במשך שבעה ימים. הריקודים נמשכו, השתייה נמשכה, הרעש לא פסק. הדברים שקרו יכלו לקרות רק במהלך פייסטה. לבסוף הכול נעשה לא מציאותי לחלוטין ונראה כאילו לא יהיו השלכות לדבר. נדמה היה שזה לא במקום לחשוב על השלכות במהלך הפייסטה. בכל משך הפייסטה הייתה הרגשה, אפילו כשהיה שקט, שחייבים לצעוק כל מלה כדי שהיא תישמע. אותה הרגשה הייתה לגבי כל פעולה. זו הייתה פייסטה והיא נמשכה שבעה ימים"

ארנסט

ארנסט המינגווי

וזו רק ההתחלה של התיאור. אם עד הפייסטה הכול היה שקט וחסר תנועה כמעט הפייסטה הפכה את הכול לתזזיתי. הכול נע ונד. הכול מתנועע ומתנדנד. בחלק המתרחש בפריס אפשר היה ללכת בשקט אחרי ג'ייק ולעשות טיול רגלי בפריס. אפשר להשתמש בקטעי הטיול כבמדריך תיירים לפריס בלילה. פמפלונה הופכת לרעש, מהומה, גיהינום, חושניות, תנועה בלתי פוסקת, ריחות ויין זורם בלי סוף. והמטדור. נער בם תשע עשרה. יפה כמו שאין רבים יפים כמוהו. וזה ארנסט המינגווי שמתאר אותו. וברט היא בהחלט קירקה, כמו שכהן כינה אותה קודם, קירקה ההופכת גברים לחזירים. אם ברוב הספרים הגברים הם המחפשים להם הרפתקה לא מחייבת והאישה נתפשת ומתאהבת כאן ברט רצתה להוסיף את כהן לרשימה שלה בלי שום מחויבות והוא זה שהתאהב ומתנהג כילד פגוע. ברט מתאהבת בלוחם הפרים יפה התואר. ג'ייק המאוהב סולל את דרך ההיכרות ביניהם וכהן שמגלה עולה על טורים חדשים, גבוהים מקודם. כולם שונאים עכשיו את כהן. המהומה הגדולה מתקרבת.

אני יודע שמן הראוי היה להיכנס עכשיו לניתוח הדמויות. לפרש את סמליותן והתייחסותן לקבוצות שונות וההשפעה של קבוצה אחת על אחרת. אך מה זה חשוב אם ליידי ברט מסמלת את האצולה האנגלית, האירופית תרבותית השוקעת והדקדנטית, והאחרים את הכוחניות הגברית האמריקאית והשפעתם אחד על השני. ומה זה חשוב שהבחירה לכתוב על סירוס כפגיעה במלחמה, ולא איבוד איבר אחר. האם זה סמלי, האם זה מבטא את פחדיו הפרטיים של המינגווי, האם הכל יחד. יתכן, יתכן. אך ארנסט המינגווי כותב סיפור חי ומתגלגל עם דמויות בשר ודם שלא הסמליות שבהן עובדת עלי כקורא. בליידי ברט אפשר להתאהב מיד, עם הגברים רוצים להתיידד. ולא אמה בובארי הטיפשונת הקרתנית ולא אנה קרנינה המאוהבת יכולות לשבור לב באמת כמו ברט אשלי. כמו ג'ק. מספיק לקרוא את הספר כמו שהוא כדי להכנס למצב רוח רומנטי שובר לב שכזה.

איך יכולתי לשכוח את הספר הזה. אם יש ספרות גברית הספר הזה הוא אחת הדוגמאות המופלאות לה. למרות שהגברים אינם מסותתים משיש. הם בני אדם. ואם להזכיר את הטענה של איין ראנד כפי שהיא מובאת בספר "אסכולה ישנה" הרי שכל שורה בספר הזה שווה יותר מכל הספרים שראנד כתבה יחד אי פעם.

עמוס עוז כתב משהו בעניין ביקורת וניתוחי ספרות באחד מסיפוריו. הוא מתלונן על מורים שטחנו וניתחו והסבירו כל מלה בסיפור. הסבירו טכניקות אוקסימורונים מוטיבים פסיכולוגיה. בקיצור עיקרו את הנאת הקריאה עד תומה. את ארנסט המינגווי אפשר אך לא מוכרחים להפוך לשדה מחקר ספרותי. נכון, ישנה שפתו האישית והחלוצית. שאת הפתעת המפגש הראשון עם צורת הכתיבה הזאת כבר איבדנו, אך ישנם בעיקר הגיבורים החיים חיים אמיתיים, כמעט, עד כמה שחיים אמיתיים ניתנים להיות כאלה בסיפור. למה לעקר אותם יותר ממה שחלקם כבר עקרים מעצמם בספר. למה לא לשקוע וליהנות בספר כמו שספרים היו פעם. עם דמויות נפלאות שרוצים לפגוש בחיים, והספרים עלילתיים ונפלאים.

לקריאה נוספת אימגו

ארנסט המינגווי - ביוגרפיה קצרה

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן