אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יונה ונער / מאיר שלו


התמונה של דן לחמן

יונה

יונה ונער / מאיר שלו. הוצאת עם עובד

יונה היא אחד הסמלים הגלויים והמוכרים ביותר. אין בה סמליות פנימית סודית. יונתו של נוח שהביאה את עלה הזית, היונה המסמלת את רוח הקודש בנצרות, יונת דואר שנחתה בטעות בחצר הממשל הטורקי והסגירה בכך את רשת הריגול ניל"י, יונת השלום המפורסמת של פיקאסו. ואם מדברים על יונים, אצלנו לפחות, אי אפשר שלא להיזכר במערכונו המצחיק עד דמעות של מתי כספי על היונים של מוריס שחירבנו כביסה של שרה וגרמו למלחמת עולם.

אין ספק שמאיר שלו מודע לכל האסוציאציות היוניות, הוא היה צריך לעבוד מאוד קשה כדי לנתק את זיכרונותיו של הקורא מכל היונים שנצברו אצלו בזיכרון. לעתים הוא דווקא משתמש בזיכרונות הקורא.

כשניגשים לספר חדש של שלו יודעים פחות או יותר למה לצפות. הסיפור משתנה, אך השפה, העושר הפנימי האמירות הקטנות, אלו מוכרות ואהובות מצד אחד, והן ההופכות אותו לרב מכר מידי. אך מצד שני דווקא תכונות אלו עשויות לגרום לסוג של אכזבה ותחושת "מה, שוב?" כל קורא יוכל למקם את עצמו בספר החדש. זה ספר של שלו. עוד אחד. לאוהביו ומתאכזביו. לשלו צריך כנראה לגשת כמו אל ספר שירה של משורר מוכר.

שפתו הפואטית והמיוחדת מעמידה אותו בתחום כתיבה שונה מהפרוזה המוכרת במחוזותינו. אפשר היה לחשוב שאני אומר שהוא חוזר על עצמו. לא לזה אני מתכוון. לשלו יש סגנון אישי ושפה עשירה שהיא פרטית לו לחלוטין. "ופתאום – אמר האמריקני הזקן בחולצה הלבה- מעל כל הגיהינום הזה, פתאום עפה יונה". הגיהינום הוא אחד מקרבות מלחמת השחרור. והיונה היא יונת דואר של הפלמ"ח.

סיפורו של האמריקאי הזקן הוא על קרב ליד איזה מנזר עתיק ואחד הפרטים שהזקן אינו יכול לשכוח מאז אותו קרב:

"מדי פעם פגע קליע תועה, ואולי מכוון, בפעמון של המנזר – הנה, בפעמון הזה ממש- והפעמון שב וצלצל בצליל חד, מוזר למשמע, ששקע ושכך, אבל המשיך להמות בחושך שעה ארוכה"

אלו הם משפטי הפתיחה של הספר, ואולי זה רק אני, אבל מיד עלתה בעיני כותרת ספרו של ארנסט המינגווי "למי צלצלו הפעמונים" וכי אפשר לחשוב על סיפור מלחמה שיש בו פעמון ואין אסוציאציה לספר ההוא. אני רוצה לחשוב שלמאיר שלו הייתה גם.

homing pigeon שמה האנגלי של יונת הדואר. יונה הומה ומתגעגעת הביתה. וההמיה מלטפת את כל הפרק ואת הקרב. מלמעלה יונה הומייה הביתה למטה רעש קרב ופעמון מצלצל בצליל מוזר, כי הוא רגיל לקבל מכה בתוכו ולא במעטפת החיצונית.

יאיר מספר הסיור חושב על תירלה אהובתו. זו שקוראת לו אאובי זו שאוהבת סנדביצ'ים, ששואלת בטלפון אתה אוהב אותי? אך לא היא החשובה לתחילת הסיפור אלא דווקא התייר האמריקאי שהוא בכלל ישראלי כמובן, לשעבר. המספר ליאיר המתעניין מאוד ביונים וביונאי שנהרג. "הייתי כמו שהמלחמה אוהבת את החיילים שלה: בלי כרס ובלי שכל ובלי זיכרונות" כך מתחילים לעלות הזיכרונות. והאמריקאי שהצטרף לתיור המודרך על ידי יאיר מספר לו על " התינוק" - אותו יונאי שנהרג בקרב ועל חיבתו ליונים ויאיר רוצה לדעת עוד. מיד אפשר להבין שבשבילו זה יותר מעניין ביונים, כמו שהוא מנסה לספר לאמריקאי.

הרבה אינפורמציה יש בכל פסקה, שלו מדייק בעברית על צורת ההתבטאות הנכונה למלה "שילוח" היונה. על יונים ויונאים, על מה מאכילים יוני דואר כדי שיאהבו לחזור הביתה (זרעי חשיש) ובתוך כל המציאות האמיתית, השפה המכשפת, פרט שעומד מחוץ להגיון, מחוץ לסביר, ומכה בלב ומושך אותנו אל תוך עולם בעל אפשרויות נוספות (רמז: יגאל עמיר ניסה גם, אך בלי יונה).

אמו של יאיר זו שהייתה נשואה ל "אביכם", כי ליאיר יש גם אח. האם שמעולם לא קראה לבעלה בשם או בכינוי אחר, עד ש'אביכם' נדמה ליאיר הקטן כשמו של אביו. שנים אחרי, היא שולחת אותו לעשות בית לעצמו. שימצא בית בישוב קטן קיים, וותיק. שישפץ ויבנה בית שכבר גרו בו פעם במקום בו:

"כבר ניקמו הנקמות, והאיבות הישנות כבר הסכינו זו לזו, ואהבות הגדולות באמת, לא הקטנות הטורדניות, כבר נרגעו, ושוב אין צורך בניחושים וכוח לנסיונות"

האם זה חשוב שזו פסקה כמעט אוטוביוגרפית של מאיר שלו שהלך ועשה לו בית במושב וותיק? הרי אי אפשר לכתוב מבלי לשרבב חלקים מחייך. גם כשאתה כותב על מעשים דמיוניים לחלוטין. אלו הם המקומות המאחדים את העולם הזה עם העולם האחר, המתקיים בדמיונו של הכותב. מה שהיא אומרת לו הוא: לך לך מארצך, ומביתך, ומבית אשתך אשר אהבת. אל המושב שאליו אראך. כמעט, רק בעצה.

הילד יאיר לא רק אוהב את אמו, כמו הילדים האחרים, הוא מזדהה אתה עד עומק נשמתו והיא זו שתכתיב לו את ראיית העולם שלו בהמשך חייו.

יונים

הפרק הבא, העובר לספר את סיפורו של "התינוק" והיונים שלו, מרחיב את ידיעותינו בעניין יונים בהיסטוריה. אין ספק שהוא מכיר. הוא גם מנסה ללמד אותנו איך כותבים ומבטאים נכון מלים העוסקות ביונאיות. הספור הולך ומתגלגל בין נשים בחייו. בין שאלות עם תשובות חלקיות כמו למה עזבה אמו את אביכם. מה רוצות נשים. איך חיים גברים פסיביים בנפשם המתחתנים עם נשים יפות מדי ועשירות מדי. איך חי גבר החש כאילו הוא בובה בתאטרון בובות שאחרים מפעילים אותו ומחליטים בשבילו. עד שיחזור ויתאחד עם אאובתו הוא עוד יתחתן עם אחת, ליאורה, העשירה. ולתירלה, תירצה, אאובתו, יש אבא שמשפטיו המרוסקים יצחיקו ומנהגיו אתכם.

אם מתעקשים אפשר למצוא כמה משפטים הומואירוטיים. אם מתעקשים יותר אפשק לקחת משפט כמו " אין לי כוח לספרים שכתוב בהם עלינו אני מעדיפה לקרוא על ארצות ועל אנשים אחרים" ולראות בהם סוג של ביקורת ספרותית של שלו או למתוח את המשפט קצת יותר ולהסביר מהמשפט הזה איך הגיע לכתיבה כל כך מסוגננת, שיהיה סיפור עלינו אבל לא בדיוק. לא ארצות אחרות אבל גם לא ממש עלינו. אפשר לפרש, אבל למה לקלקל את הנאת הקריאה כמו שהיא. היונה תופסת מקום כדימוי במקומות לא צפויים. פועל בניין ההורס קיר בפטיש:

"הוא אחז בידית הארוכה בקצה ממש, כדי להגביר את עוצמת המכה, והניף אל מעבר לשכמו השמאלי כמו יונה של ברזל, שהודעתה היא עצם נחיתה, המריא הפטיש וחג"

תרצה, תירלה אהובתו שאיננה יודעת עדיין את הקשר הסמוי בין היונה ובין אהובה אומרת לו:

"יונים הן נחמדות כשהן עפות באוויר, ועוד יותר נחמדות כשהן מביאות מכתבים, והכי נחמדות עם אורז ותבלינים"

הסיפור נע בין זמנים ואנשים. התינוק, היונאי הקטן שיתגייס בעתיד לפלמ"ח וייהרג בקרב בירושלים, הוא ואהבתו הילדה מתל אביב שאפשר כמובן להתחיל ולהבין כבר את הקשר בינם לבין הגיבור המספר, יאיר, עם נשותיו, החיים כולם בהווה הסיפור. יאיר מתחיל מאוחר למדי להבין את הריחוק הנפשי והחבאתי של אביו. הם מנהלים שיחה לעת זקנתו של האב המציע ליאיר למצוא לו חבר.

"זה לא קל... בגילי כבר לא עושים חברים חדשים – והוספתי שהחיזור אחרי גבר קשה לא אחת יותר מהחיזור אחרי אישה. – "כי שם אתה יכול לשלוח את הגוף שלך קדימה, שישכב בשבילך על הגדר. ועם חבר מוכרחים להתחיל עם השכל והלב" – עננה של אי רצון חלפה על פני אביכם. הוא הקדיש לאפשרות המחרידה הזאת כמה שניות של הרהור " כן יאירי, זוהי פרה-דיספוזיציה מעניינת בהחלט"

הדמויות מתגלות לאיטן והופכות להיות מובנות וברורות יותר. אנחנו לומדים להכיר את מבנם הנפשי כמעט עד לסוף הספר. בחלקו האחרון של הספר היונה הופכת לבת שיח ומספרת סיפור. אפשר היה לחשוב שמאיר שלו התבלבל. הרי כל הספר, עמד עם רגל אחת בעולם האמיתי, הריאליסטי. אך זה אינו נכון כמובן. כסיפור שנטוע מרגע לידתו בעולם השירי ההיפר ריאליסטי, ליונה מותר להתחיל פתאום לדבר. זה אינו פוגע כלל באחדות הכתיבה. להיפך, הפואטיות משלימה את מעגל הריאליה שנכתבה בשפה מורכבת לכל אורך הדרך. שפה שאינה ריאליסטית כמעט בשום רגע, גם אם הסיפור לכאורה כזה. ושלו הער כמובן לסימן השאלה מוסיף את דמותו של וטרינר גן החיות בו עובדת הילדה השואל אותה " איך בן אדם מודיע שהוא מת? איך יונים מדברות? זה לא יכול להיות" לא יכול אבל אפשרי, בספור הזה.

היונה הנוצרית, הופכת להיות המבשרת של לידת הבתולין החדשה. סוד העיבור וסוד הסיפור. ואם צריך להביא דוגמא אחת לעושר השפה, לעומק הבנת השפה של שלו, לאיכות היוצאת דופן בחרתי בקטע הבא:

"המאור הגדול שקע ונעלם. האור דעך עד שכבה. תחילה איבד את היותו ואחר כל את יהיותו ולבסוף את שמו. החשכה לא נפלה ולא עלתה. לא נבראה באחת כמו האור והים והעצים והאדם, אלא התרקמה, התפשטה התעבתה והייתה."

הפרקים האחרונים מוקדשים לבניית הבית. האמיתית והסמלית. ישנו פרק קשה, בו נולדת אלימות. הגבר הפסיבי לשעבר שמצא את עצמו יכול למצוא בעצמיותו החדשה גם פרץ אלים, אלים נגד יונה.

מבחינתי הספר היה יכול להיגמר קודם. כשהתהדקו סופית החוטים שנראו פרומים. אלו שהסבירו את הסיפור עד לסופו. לא שהפרקים הבאים רעים יותר. אך אחרי שכבר דמעתי רגע בשל הילדה והתינוק ויאיר היה לי מספיק. אז הוא בונה את עצמו, זה היה מובן כבר. אך לא צריך לראות בזה טרוניה. זכותו של סופר למשוך סיפור ולגמור אותו במקום שנראה לו מתאים. רצון הקורא הוא עניין אחר.

אסור לקרוא ראיונות עם סופר סמוך ליציאת ספרו. הוא יגיד דברים מבלבלים. הן מפאת החידוש שבהוצאת הספר כי עוד לא התנתק והתרחק ממנו והן כי כבר התראיין אין ספור פעמים בעבר, אך אני מאמין לשלו כשאמר שבעיניו הספר מציאותי לחלוטין. אנו הרי יודעים שהוא חי כמו כולנו, מעורה במציאות שלנו, אך אני גם מאמין למציאות הסופר שלו. לדמיון הכמעט סוריאליסטי שהוא מאמין בו בזמן הכתיבה.

את מאיר שלו אין צורך להציג לציבור. ספריו הם מהנקראים ביותר ובצדק. גם כשהוא כותב "אחרת" הוא כותב כמו מאיר שלו. אי אפשר לטעות במשפטים המורכבים ההולכים וצוברים בתוך עצמם עוד דימוי ועוד פיתול עוד פיסת מידע, עוד נימה שירית. והכל ממריא עם היונה הפעם. כל משפט. כל דימוי, כל תיאור מפותל.

הכתיבה של שלו מסחררת לב. היא מרחיבה את הדמיון. מנתקת מההווה, מהמציאות ומכניסה למציאות אחרת לחלוטין, הוא גורם לאמון כזה שמוכנים ללכת אחריו מיד, כבר אחרי משפט או שניים.

אנו מכירים גיבורי ספרות בני עדות שונות בארץ. רוסים, פולנים, עיראקים וכורדיסטאנים. דמותה של העדה "היקית" כפי שהיא מצטיירת בספר זה ממש חדשה לנו. אנשיה שונים מהמקובל. נכון, דייקנים וקפדנים, אך את התאוות הקטנות והגדולות, ואת המנהגים שהביאו אתם אל הנציחו. והנה שלו עושה למענם שינוי תדמית.

אני בטוח שדמותה של האם, דמותה והמשפטים הנאמרים בשמה לא ישכחו הרבה אחרי הקריאה. המקומות ששליו זוכר בירושלים הישנה מאוד, מקומות שהחליפו שמות ועוברתו, ומאיר שלו זוכר את מקורם ולא רק.

מאיר שלו החזיר אותי לעיר שאיננה. לתל אביב הישנה. לשמן מגן חיות. גן חיות האמיתי במקום בו עומד היום גן העיר, והשמן מגן חיות היה אמיתי ואהוב הילדים. לפינות רחוב שאינם יותר. לצבעים שנמוגו. הוא החליף אותם בספר נפלא.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן