אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

(ויקרא סו) משתנים בקביעות


התמונה של נסים ישעיהו

אקטואליה בפרשת השבוע

הכנסת ה-17 יוצאת לדרכה בשעה שכולנו מקווים ומייחלים כי היא שעה טובה. תמיד צריכים לקוות לטוב כידוע; כך, למרות שאנחנו, למודי ניסיון משש עשרה כנסות בחמישים ושבע שנים ואין לנו הרבה אשליות, אנחנו מקווים שהפעם זה יהיה אחרת; שהפעם, התפקוד של המערכת השלטונית יהיה יותר טוב, יותר ידידותי לאזרח.

כנסת ישראל

עיון קל בהיסטוריה הקצרה של המדינה מלמד שאצלנו כל הזמן חותרים ליציבות המערכת השלטונית; אבל זו, היציבות, מתרחקת והולכת ככל שחולף הזמן. לא נעים, אבל המסקנה שלנו היא שמדובר בחוסר יציבות מובנה, ותוצאות הבחירות האחרונות רומזות שהעדר היציבות אף ילך ויגבר.

דומה הדבר לבניין מפואר ורב קומות אשר מפעם לפעם חשים דייריו כי הוא מזדעזע והגיעו הדברים לכדי סכנת נפשות ממש. שוב ושוב מוזעקים המומחים להציע פתרונות לייצוב הבניין; זה מציע כך וזה מציע כך, אבל הבניין ממשיך לרעוד ודייריו חוששים פן יתמוטט על ראשם ח"ו.

רבים מהם כבר מצאו מקלט בבניינים אחרים, יציבים יותר; וגם בין הנותרים, רבים כבר מוכנים לנטוש את ביתם הרעוע ולעבור למקלט יציב יותר, בטוח יותר, אם רק תינתן להם הזדמנות.

נאמנים להוראת הבעש"ט 'לחיות עם הזמן', נתבונן מעט בניסיון להבין טוב יותר את בשורת הבחירות שנערכו ביום כ"ח לחודש אדר ה-תשס"ו.

הגמרא במסכת סנהדרין (י/ב יא/א) מספרת על מחלוקת בין ר' אליעזר ור' יהושע בנושא 'מתי נברא העולם'. הראשון אומר "בתשרי נברא העולם" והשני - "בניסן נברא העולם".

שניהם מתכוונים ליום בריאת האדם ביום השישי למעשה בראשית, שהוא היום הראשון לחודש תשרי או ניסן. כלומר, לדעת שניהם היום הראשון למעשה בראשית הוא כ"ה לחודש; הויכוח הוא אם לחודש אלול או לחודש אדר.

לא נאריך כעת בסוגיה זו, רק נציין כי לעצם העניין, שניהם צודקים; בתשרי נברא העולם בפועל, בעוד בניסן הוא נברא במחשבה.

עכ"פ, לשיטת ר' יהושע, הבחירות אצלנו נערכו ביום הרביעי למעשה בראשית, היום בו (בראשית א) נתלו המְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים. מעניין; חודשים, לא כתוב כאן.

המערכת כולה נבראה והחלה לתפקד במקביל;

טז וַיַּעַשׂ אֱלֹקִים, אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים: אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים.יז וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹקִים, בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, לְהָאִיר, עַל-הָאָרֶץ.יח וְלִמְשֹׁל, בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ; וַיַּרְא אֱלֹקִים, כִּי-טוֹב.יט וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם רְבִיעִי.

למרות זאת, החיים היו אמורים להתנהל במחזוריות קבועה לפי עונות השנה שכידוע, הם מושפעים מתנועת השמש (בראשית ח); עֹד, כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ: זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה--לֹא יִשְׁבֹּתוּ. שש עונות, כששים ואחד יום לעונה.

היו גם חודשים, אבל התייחסות מחייבת אליהם, התחילה רק אצל בני ישראל בחודש ניסן, הוא החודש בו אנו מצויים כעת. (שמות יב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים:רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

עד אז, גם אנחנו התנהלנו בהתאם לעונות השנה, עונות הנקבעות עפ"י תנועת השמש. מאז, אנחנו מחויבים לנהל את חיינו תוך שילוב והתאמה בין חודשי הירח לבין שנת החמה, ושילוב זה נבחן בחודש ניסן שהוא רֹאשׁ חֳדָשִׁים; עלינו להקפיד שחג הפסח בחמישה עשר לחודש ניסן, יחול תמיד בתקופת האביב (דברים טז): שָׁמוֹר, אֶת-חֹדֶשׁ הָאָבִיב, וְעָשִׂיתָ פֶּסַח, לַה' אֱלֹקֶיךָ.

עם ישראל הוא היחידי שנדרש לעשות התאמה זו ולהקפיד עליה; ואם נתבונן בכך, ודאי נמצא כי לעובדה זו יש קשר הדוק לייחודנו בין האומות. המעקב אחר מהלך הלבנה והתאמת חדשיה לשנת השמש, מחייב חשיבה לא שיגרתית, חדשנות בחשיבה, וחדשנות זו היא המסבירה הכי טוב את סוד שרידותו של עם ישראל, אם מחפשים הסבר לוגי לנס.

ומה אצלנו?

ודאי לא מקרי הוא שהבחירות נקבעו ליום שלמחרתו היה ליקוי חמה. בהשוואה לירח שנגלה ונכסה במחזוריות קבועה, השמש נראית בקביעות והיא הרבה יותר "משכנעת" ממנו. היא מאירה, מחממת, וממנה מקור חיים לצמחים ולבעלי החיים.

מכיוון שכך, אפשר בקלות להתמכר לחשיבה שמשית; אפשר אפילו להסתמך על הפסוק שהבאנו לעיל: עֹד, כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ:זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה--לֹא יִשְׁבֹּתוּ. ואם כך, אפשר לבנות על זה וחלילה, לא צריכים שום דבר מעבר לזה.

האמת, התחושה היא כי אנחנו אכן התמכרנו לחשיבה הזאת; חשיבה הגורסת כי יש "טבע" ובמסגרתו עלינו לעשות את המיטב.

בא ליקוי החמה למחרת הבחירות ומזכיר לנו כי אפילו השמש אינה חסינה מפני ליקויים; כי הירח הקטן יחסית, שמקבל את אורו מן השמש, עלול להאפיל את אורה וליצור ליקוי חמה.

מזווית הראיה של האדם, אין רואים שינויים בשמש; מלבד עניינים צדדיים כגון עננות וכדומה, השמש היא אותה שמש. לעומת זאת, הלבנה מתפקדת על בסיס שונה, והתנהלותה היא משל להתנהלותו של עם ישראל; וללבנה אמר שתתחדש, עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהן עתידין להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו (סנהדרין מב/א).

כלומר, בסיס קיומו של עם ישראל נעוץ במודעות של התחדשות; רק כך אפשר להבין את נצחיותו של העם הזה, אבל לא זה הנושא הפעם. השאלה היא, מהי התחדשות? בגד חדש זו התחדשות? ורכב חדש? ובכן, זו התחדשות, ואפילו לפי ההלכה מברכים את הרוכש בגד חדש וכדו' בברכת 'תתחדש'. אלא שזו התחדשות טכנית, בעוד אנחנו נדרשים להתחדשות מהותית.

בטבע, כל דבר כָּלֶה והולך; גם האדם. במהלך חייו בעולם הזה, אדם יכול להתחדש שוב ושוב ובכך דנה פרשת השבוע שלנו הפותחת את ספר ויקרא. בעצם, כל הספר דן בכך.

כאמור, בטבע כל דבר כָּלֶה והולך; בד"כ, הכיליון אינו פתאומי; הוא תהליך שנמשך זמן ארוך וכמעט לא מבחינים בו בזמן אמת.

פנים רבות לו לתהליך הכיליון; הפן הכי נפוץ כנראה, הוא השיגרה החשיבתית. בצבא זה כאשר מתכוננים למלחמה שהיתה; בחינוך זה כאשר "מחנכים" בהתאם לעקרונות (או ערכים) גמישים או אף בלי עקרונות ובלי ערכים; במנהיגות זה כאשר מתמכרים לתפקיד ושוכחים את עובדת זמניותם שם, במרומי המעמד המנהיגותי.

לכאורה, בפרשת השבוע ובספר ויקרא כולו, דנה התורה בעיקר בתרופות לפן אחר של תהליך הכיליון, זהו הפן של היאוש בעקבות כישלון; יאוש שעלול לגרום הידרדרות. אלא שהפסוקים הפותחים את הפרשה ואת הספר, מציעים קודם כל את הדרך להתנתקות מן השיגרה, להתחדשות.

(ויקרא א) א וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.

הנחת היסוד של משה היא שכל הזמן יש קריאה מלמעלה וצריכים להיות קשובים לקריאה זו. אצלנו, מסיבות שונות, הנחת יסוד זו אינה קיימת, והתוצאה היא שהאדם, "נבחר הציבור" תופס את מקומו של האלוקים, ועמדנו על כך לא פעם בעבר.

תופעה זו אינה חדשה; היא מוכרת בהיסטוריה של עמים אחרים וגם אצלנו לא נפקד מקומה. בעבר, בכל המקרים זה נגמר בחורבן.

כדי למנוע התפתחות כזאת, שהאדם ינסה לתפוס את מקומו של האלוקים, או לחילופין ידרדר למעלתה של בהמה משוכללת, בא הפסוק הבא ומציע דרך להתעלות:

ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַה'--מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם.

ארבעה שמות, דרגות בהתפתחות הרוחנית, יש למין האנושי:אנוש, גבר, איש, אדם. האחרון, זו המדרגה הגבוהה ביותר; מדרגה של מי שחי את חייו תוך ביקורת מתמדת של התבונה. זו המדרגה אליה צריך לשאוף כל הולך על שתים.

גם מי שהגיע למדרגה נעלה זו, אורבת לו סכנת נפילה, והוא נדרש, כדי לא ליפול מטה, לחתור למעלה; להתחדש כל הזמן.

כאשר נאמץ לעצמנו גישה כזאת, של התחדשות מתמדת, יתייצב בהדרגה בניין חיינו ולא נחשוש עוד מפני קריסה. זה תלוי רק בנו; בכל אחד ואחת לחוד, ובכולנו יחד.

וכאשר נאמץ לעצמנו את קו ההתחדשות, יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו