אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מה מסתתר במגילת אסתר


ותמאן המלכה ושתי
ותמאן המלכה ושתי

חג הפורים נתפס בעינינו כחג משעשע, כזמן של תחפושות והחלפת זהויות. עם זאת, איננו שוכחים שבחג גם הולכים לבית כנסת לשמוע קריאת מגילה, וזה בכל זאת נתפס בעינינו כחג דתי. ובכל זאת אנו מהרהרים הרהור שני: קשה להימלט מן השאלה: המגילה אמנם נקראת בבית הכנסת, אך כיצד זה הפכה המגילה לכתב קודש תנ"כי, למרות שזו מגילה ש"אין בה אלוהים"?

נכון, ההתרחשויות המתוארות אינן קורות מאליהן. אך קריאה דקדקנית במגילה מגלה שלאורך כל המגילה לא נזכר אלוהים, לא בשמו המפורש, לא בתארים וכינויים אחרים המוכרים מספרי הקודש. כל זה מחייב, כמובן, קריאה מדוקדקת יותר, להבין את הרוח המרחפת על פני המים ...

המגילה כולה מתרחשת בגלות ולא בארץ ישראל, והיא מעלה בצורה נוקבת את שאלה האנטישמיות ושנאת היהודים. המגילה מעלה בצורה חריפה את שאלת הפיתרון הסופי לעם היהודי שהוצעה כבר אז בפרס של אחשוורוש, על ידי הצורר המן, אבטיפוס לצוררים שונים שקמו במהלך ההיסטוריה לעם היהודי. יש תחושה של הצלה, של השגחה, ויש גם סוף טוב. ועדיין יש סימני שאלה רבים.

סוף טוב- הכל טוב ?

הסוף הטוב והתיאור כיצד היהודים ניצחו את אויביהם והרגו את המן ובניו עוררו אי נחת בקרב חכמינו לאורך הדורות, והם חששו שהמגילה תעורר שנאת יהודים. כך אמרו חז"ל "קנאה את מעוררת עלינו", ורמזו לקנאת הגויים ביהודים עקב הצלחתם הטוטלית במגילה. חכמינו חששו שהגויים המתנצחים איתנו ומחפשים סיבות לשנאת היהודים, יראו בהתנהגותם של היהודים עם ניצחונם על המן, אות לתחושת העליונות של היהודים גם בגלותם.

המגילה היא מגילת הגלות, והיא מעידה שכל גורלו של היהודי תלוי בשרירות לבם של שליטים, ב"פור" שמפיל השליט. מכאן גם שם החג: פורים. היום כשאנו בארצנו ואנו ריבונים על גורלנו, קשה לנו לקבל מצב שבו הליכתו של שליט זר שבי אחר יופייה של בת עמנו הצילה את גורלה של קהילת יהודי פרס מרצח עם. אנו חייבים לחזק את המסר הישראלי של מגילת אסתר, מגילת הגלות: רק קיומה של מדינת ישראל, שהיא המימוש של חזון שיבת ציון, הוא ערובה להמשך הקיום היהודי. רק כאן איננו תלויים בחסדי זרים.

מצב היהודים בגולה – היכן ייפול הפור?

חג הפורים, למעשה, צריך להילמד תמיד יחד עם יום השואה. נשמע מוזר? נשמע מקאברי? אבל, זוהי האמת. חג זה מתעד מזימה של חיסול פיזי של העם היהודי. המן, בהופיעו לפני המלך אחשוורוש, מדבר בשפה מקובלת שמוכרת לנו מכתבי אנטישמים רבים. הוא מתאר את שנאת הגויים לעם היהודי, עקב אופיו השונה של העם בקהיליית העמים: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך, ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין שווה להניחם" (אסתר, ג 8). האפיון הזה מבטא את שנאת הגויים לאורך הדורות, את רדיפת היהודים, את הפרעות ואת הגירושים לאורך ההיסטוריה.

מגילת אסתר אמנם מסתיימת בשמחה ובצהלה, אך לכולנו ברור שההצלה היא זמנית:הם עדיין בגולה, הם עדיין נתונים לחסדי זרים.

כיום יש בפורים צבע מודגש, כחג של החלפת זהויות. אולי משהו נלמד מן המקור עצמו : מרדכי אמנם זוכה לכינוי מיוחד במינו בספר הספרים - מרדכי היהודי – אך קשה להשוות את גדולתו לגדולתו של אברהם שעלה מארם נהריים לארץ המיועדת או לגדולתם של עזרא ונחמיה שנחלצו לעלות לארץ עתיקה-חדשה, ארץ אבותיהם ,כדי לחולל מפנה היסטורי .

מה זהותו ? שמו 'מרדכי בן יאיר'. האב עוד נקרא בשם יהודי, הבן קרוי בשם של מתבולל, מרדכי על שם האל מרדוך, מרדוק. לפנינו מתבולל שמאמין שניתן להשתלב בגולה, ויש אמצעים הכשרים לשם כך. מרדכי מתאמץ להיות מקורב למלכות ולזכות בעמדת השפעה, להיות יהודי שהצליח בשדות זרים. והוא אכן מצליח.

זה מזכיר לנו את יוסף שהצליח וזכה לשבת על 'מרכבת המשנה'. יוסף הוגלה בעל כורחו למצרים וברור לנו שחיפש דרך להציל את עצמו ולאחר מכן את משפחתו בשנות הרעב ('למחיה שלחני'). מרדכי מתעקש לחיות בקהילה מתבוללת בגולה, כאשר יש כבר, ככל הנראה, קהילה יהודית בארץ ישראל.

פתרון הגולה ופתרון ארץ ישראל

מתברר שכבר בימי מרדכי עמדו בפני היהודים שתי האופציות: גולה או ארץ ישראל. מרדכי מחפש לו חיי גולה על מנעמיהם ומעדיף אותם על בניית הישות היהודית של בית שני.

מרדכי הוא הדוחף את שארת בשרו לאותה תחרות יופי והכל כדי לזכות בעמדת כוח בחצר המלוכה. השתדלן מחפש לו שתדלנית בחדר המיטות של המלך, סוכנת "היושבת בחיקו של המלך" (לפי ניסוח של חז'ל ). הדסה שלו הולכת לתחרות בשם גלותי, אסתר, שם שמושפע משם האלה עשתורת-אסתהר .באופן סמלי זהו שם של מי שמסתירה את זהותה.

המאבק עם המן הוא מאבק על עמדות השפעה, ולכאורה יכול היה להשתחוות להמן שכן אין בכך משום השתחוויה לצלם. בעיני המן מרדכי הוא חלק מעם מוקצה מחמת מיאוס, וראייתו קיבוצית וסטריאוטיפית: הוא מבקש להינקם מ'עם מרדכי'. מרדכי נוכח שגם למסתיר זהותו יש מי שמזכיר לו זאת.

המתבוללים ומרדכי נציגם סוף סוף מבינים את שורש העניין: יש להם עניין עם אנטישמיות, עם שנאה תהומית קיבוצית, שאינה מוכנה לקבל קיום יהודי בגולה. ההתבטלות העצמית רק כדי להצליח בכל מחיר – סופגת מכה ניצחת.

עמדתו של המן אנטישמית במובהק: "עם מפורד" – זו הצגה דמונית - שטנית של עם המבקש לשלוח ראשים לכל מקום בעולם. כך מציג המן את העם היהודי, ומוסיף להסתה שלו: "ודתיהם שונות " הדגשת ההתבדלות הדתית – תרבותית . ייחודו של העם והיותו נבדל עוררו תמיד את שנאת הזרים, כך בימי מרדכי, כך בכל הדורות.

גולה - מגילת האבדון

"המן יוצא לברך את מרדכי", רמברנדט (1665).

התרת הדם מתחילה בהצגה דמונית-שטנית של הקורבן, ולזאת מוסיף המן סיבות כלכליות (עשרת אלפים כיכר כסף) . הסיפור הזה מוכר לנו מדורות רבים. פרצופה של האנטישמיות במגילה שלוב במאפיינים נוספים: במתירנות, במשתאות ובמסיבות ללא נשוא, תמרוקים ושמנים וחגיגות שכל כולן אובדן ערכים, אובדן צלם אנוש. מדוע אחשוורוש כועס על ושתי? משום שהיא מערערת את אושיות המתירנות!

מסקנת המגילה: במקום שיש מתירנות ואי קבלת זכותו של האחר לשמור על צלמו התרבותי ועל ערכיו, אין בסיס לחברה אנושית.

מה עושים מרדכי ואסתר המתבוללים מול הצרה האנטישמית? מרדכי מתגלה כאן באימוץ קו שונה משל אסתר. הסכנה הקרבה מילאה לו את כל המצברים.

הוא עומד כסמל של עם שלם, לובש שק ואפר ומנסה להפוך את שלוחתו בחצר המלוכה לגורם של הצלה, לא לגורם של עלייה בסולם הדרגות. אסתר נרעשת ומנסה להלבישו בבגדי חמודות, לסלק השק והאפר, בעצם להחזיר אותו לכתונת הפסים של התלושים והעקורים מזהותם. ברגע זה מתגלה מרדכי באחד משיאיו: לאחר שאיבחן את הבעיה, את צרת הגלות, הוא מחפש הצלה ומבין מיד שאי אפשר להתנער מזהות. מרדכי נואם את נאום חייו: "אם החרש תחרישי בעת הזאת ,רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". זהו הנאום הציוני היחיד במגילה: אין להימלט מזהות, איל להחריש, יש לצאת למאבק כנגד האנטישמים.

הסיפור אכן מסתיים בסוף טוב, והיהודים ניצלים באמצעות שתדלנות בחצר המלוכה. ההיסטוריה יודעת לספר על מקרי הצלה רבים שכאלה, אבל לכולנו ידוע מן ההיסטוריה שכל ההצלות היו זמניות. גם ההצלה בימי יוסף היתה זמנית עד התחלפות השלטון.

הפתרון שלנו ברור: פתרון ציוני, ריבונות, אי הישענות על חסדי זרים. לא הסתופפות בחצרות הגולה. מקומנו כאן בארץ ישראל.

דווקא משום שהמגילה היא מגילת הגלות, חייבים אנו כדור ראשון לגאולה בארץ ישראל, לבטא את שמחתנו על היותנו ריבונים על גורלנו. המגילה השישית הנכתבת כאן בארץ ישראל אינה תלויה בצנזורה של גויים. הזיכרון נשאר, העבר מלווה אותנו והתחושה של המשכיות עם הדורות הקדומים לא פגה. אבל קריאה במגילה עתיקה מחייבת גם קריאת מפת הדרכים של חיינו כאן. זה סיפור על עמנו, זו העברית שלנו, אבל תוך כדי הקריאה המסורתית ועיבוד הלקחים - נמשיך לשורר את חיינו המתחדשים כאן, לספר את המגילה הישראלית שלנו.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הרצל ובלפור חקק