אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

(ויחי סו) זה הגדול, קטן הוא


התמונה של נסים ישעיהו

אקטואליה בפרשת השבוע.

מה שמאפיין את המערכת הפוליטית בכלל ובתקופת בחירות בפרט, זה שהמאיישים אותה מכריזים על עצמם מעל כל בימה ובכל הזדמנות: תראו כמה אני מנוסה / מוצלח / חכם / ממולח / אמין / יפה וסליחה אם שכחנו איזו מחמאה מאלה שהם מרבים לחלוק לעצמם.

ציבור הבוחרים אמור להצביע עבורם או לא, והם מנסים לשווק את עצמם; זה לגטימי כמובן, השאלה היא אם פיאור עצמי זו הדרך הנכונה לשכנע את הבוחרים. ושאלה יותר קשה, נניח שכל מה שהם אומרים על עצמם אמנם נכון, האם זה מה שמכשיר אותם לקבל את אמוננו, התשבחות העצמיות?

הם כנראה עוד לא שמעו על 'איפכא מסתברא'; תכונה אנושית מאד לא סימפטית אבל מאד מצויה, לפיה אוטומטית מנסים לסתור כל דבר ששומעים. אם שומעים דברים טובים על מישהו, תמיד י?מ??צ?א מי שיאזן את התמונה בכמה דברים הפוכים. על כך כבר התריע החכם באדם:

(משלי כ"ז, י"ד) מ?ב?ר?ך? ר?ע?הו? ב??קו?ל ג??דו?ל ב??ב?ק?ר ה?ש??כ??ים ק?ל?ל?ה ת??ח?ש??ב לו?:

חבל שזה לא קורה כששומעים דברים לא כל כך טובים. במקרים כאלה, לא לעתים קרובות שומעים דברי סנגוריה לאיזון.

רצוי שיהיו לנו דברים טובים לומר על הזולת, אבל לא להכריז אותם ב??קו?ל ג??דו?ל, כי ק?ל?ל?ה ת??ח?ש??ב לו?. קל וחומר כאשר אדם מכריז דברים טובים על עצמו; אז, הוא עצמו מזמין תגובה של איפכא מסתברא.

לעצם העניין, מה באמת מכשיר את האדם לתפקיד של הנהגה? קצת מוזר אולי, אבל מפרשת השבוע עולה כי התנהגות הפוליטיקאים שלנו מלמדת עליהם את ההיפך הגמור; כלומר, שהם אינם ראויים להנהיג. מנהיג אמיתי אינו מבקש לעצמו את התפקיד; הוא מקבל אותו רק באין ברירה אחרת, וכבר כתבנו על כך בעבר לא אחת.

לפני כשבועיים בפרשת מקץ, הזכרנו את תגובתו של יהודה לחששות אביו מפני שליחת בנימין למצרים עם אחיו; שם, באין מוצא אחר, הוא לוקח אחריות מוחלטת וערב בפני אביו להשיב את בנימין בריא ושלם.

בשבוע שעבר בפרשת ויגש, ראינו כי יהודה אכן מתעמת קשות עם המשנה למלך מצרים, בטרם התוודע יוסף אל אחיו, ואינו מוכן לשקול ויתור על בנימין שכביכול חטא ונדון לעבדות במצרים. גם קראנו כי דוקא את יהודה שולח יעקב לארץ גושן כדי להכין מקום למשפחה האמורה להשתכן שם.

השבוע אנחנו קוראים על ברכות יעקב לבניו, לכל אחד ואחד ברכה הראויה לו בהתאם לאופיו ולעתיד הצפון לו; נתעכב כאן רק על הברכה שיעקב מברך את יהודה:

(בראשית מ"ט) ח י?הו?ד?ה א?ת??ה יו?דו?ך? א?ח?יך? י?ד?ך? ב??ער?ף אי?ב?יך? י?ש??ת??ח?וו? ל?ך? ב??נ?י א?ב?יך?: ט ג?ו?ר א?ר?י?ה י?הו?ד?ה מ?ט??ר?ף ב??נ?י ע?ל?ית? כ??ר?ע ר?ב?ץ כ??א?ר?י?ה ו?כ?ל?ב?יא מ?י י?ק?ימ?נ?ו?:

י?הו?ד?ה א?ת??ה יו?דו?ך? א?ח?יך?, זהו לשון נופל על לשון, לרמז כי לברכה זו זוכה יהודה בזכות המדרגה אליה הגיע כאשר לא נרתע מלהודות בכשלונותיו. בעקבות מכירת יוסף, ו?י??ר?ד י?הו?ד?ה מ?א?ת א?ח?יו (בראשית ל"ח). בעקבות מעשה תמר, ו?י??אמ?ר צ?ד?ק?ה מ?מ??נ??י (שם, פסוק כ"ז). וממש לאחרונה העימות החריף עם המשנה למלך מצרים, על חירותו של בנימין.

יהודה לא מנסה להיות צודק בכל מחיר; הוא מודה בטעות והולך להתבייש בצד. הוא לוקח לעצמו פסק זמן להתבוננות, לחרטה על המעשה השגוי, וכתוצאה מכך ביטול אותה חולשה שגרמה לכישלון.

בכך מתפתחת ומתעלה אישיותו של יהודה, והתפתחות זו מבטא יעקב בתארו אותו בהתחלה ג?ו?ר א?ר?י?ה ואח"כ כ??א?ר?י?ה ו?כ?ל?ב?יא.

גישה זו של יהודה, היא היחידה שמאפשרת תיקון השגיאות; את יהודה הובילה גישה זו למעמד של מנהיג נצחי:

י ל?א-י?סו?ר ש??ב?ט מ?יהו?ד?ה ו?מ?ח?ק?ק מ?ב??ין ר?ג?ל?יו ע?ד כ??י-י?בא ש??יל?ה ו?לו? י?ק??ה?ת ע?מ??ים:

מישהו מוצא באמור לעיל דמיון למה שמתחולל אצל המתיימרים להנהיגנו? הלואי. רק שצריך דמיון מאד עשיר כדי למצוא דמיון כזה.

דוד המלך, שגם הוא הודה מיד בטעות ולא נסה להמציא תירוצים במעשה בת שבע, הוא צאצא של יהודה; הוא דור עשירי מפרץ בן יהודה, והוא זה שהובטח כי לא תסור המלכות מזרעו לעולם. ע?ד כ??י-י?בא ש??יל?ה ו?לו? י?ק??ה?ת ע?מ??ים, אומרים חז"ל, מתייחס למשיח בן דוד מהרה י?ג??ל?ה.

זה הקטן, גדול הוא

כאמור, יהודה קרוי על שם ההודאה (בראשית כ"ט, ל"ה) ומה שמאפיין אותו זו הנכונות להודות בטעות מיד, בלי אבל ובלי לחפש נסיבות מקלות.

לכן הוא גם זוכה לכך שכולנו נקראים על שמו:

(מדרש רבה) י?הו?ד?ה א?ת??ה יו?דו?ך? א?ח?יך?; אחיך מודים בך, אמך מודה בך, אני בעצמי מודה לך. אמר רבי שמעון בן יוחאי, יהיו כל אחיך נקראין על שמך; אין אדם אומר 'ראובני אנא' 'שמעוני אנא' אלא 'יהודי אנא'.

יהודה מצטיין בכך שהוא מקטין את עצמו במודע, משתדל לא לתפוס מקום. יש גם מצבים בהם האדם לא צריך להשתדל להקטין את עצמו, כי הוא באמת קטן מאחרים, לפחות בגיל או במעמד החברתי, או בשניהם. כזה הוא מצבו של אפרים בן יוסף ביחס למנשה, אחיו הבכור.

יעקב מבקש מיוסף שיקרב אליו את בניו כדי שיוכל לברכם:

(בראשית מ"ח) יג ו?י??ק??ח יו?ס?ף א?ת-ש??נ?יה?ם א?ת-א?פ?ר?י?ם ב??ימ?ינו? מ?ש???מאל י?ש??ר?א?ל ו?א?ת-מ?נ?ש???ה ב?ש??מאלו? מ?ימ?ין י?ש??ר?א?ל ו?י??ג??ש? א?ל?יו: יד ו?י??ש??ל?ח י?ש??ר?א?ל א?ת-י?מ?ינו? ו?י??ש??ת ע?ל-ראש? א?פ?ר?י?ם ו?הו?א ה?צ??ע?יר ו?א?ת-ש??מאלו? ע?ל- ראש? מ?נ?ש???ה ש??כ??ל א?ת-י?ד?יו כ??י מ?נ?ש???ה ה?ב??כו?ר:

יעקב זקן מאד וכבר אינו רואה; יוסף לוקח זאת בחשבון והוא מגיש אליו את בניו כך, שימין הסב תונח על ראש הבכור ושמאלו על ראש הצעיר; אבל יעקב משום מה ש??כ??ל א?ת-י?ד?יו; כאילו חשב שיוסף לקח את בכורו בימינו, משמאל יעקב, ואת הצעיר בשמאלו מימין יעקב.

צריכים לתקן את הטעות, חושב יוסף:

יז ו?י??ר?א יו?ס?ף כ??י-י?ש??ית א?ב?יו י?ד-י?מ?ינו? ע?ל-ראש? א?פ?ר?י?ם ו?י??ר?ע ב??ע?ינ?יו ו?י??ת?מך? י?ד-א?ב?יו ל?ה?ס?יר את?ה? מ?ע?ל ראש?-א?פ?ר?י?ם ע?ל-ראש? מ?נ?ש???ה: יח ו?י?אמ?ר יו?ס?ף א?ל-א?ב?יו ל?א-כ?ן א?ב?י כ??י-ז?ה ה?ב??כר ש??ים י?מ?ינ?ך? ע?ל-ראש?ו?:

אבל אביו רואה מצוין למרות שעיניו כבדו מזוקן:

יט ו?י?מ?א?ן א?ב?יו ו?י?אמ?ר י?ד?ע?ת??י ב?נ?י י?ד?ע?ת??י ג??ם-הו?א י?ה?י?ה-ל??ע?ם ו?ג?ם-הו?א י?ג?ד??ל ו?או?ל?ם א?ח?יו ה?ק??טן י?ג?ד??ל מ?מ??נ?ו? ו?ז?ר?עו? י?ה?י?ה מ?ל?א-ה?ג?ו?י?ם:

העובדה שהוא קטן, היא המכשירה אותו להיות גדול יותר בהמשך.

דומה כי האירוע של משיחת דוד למלך, ממחיש היטב את המסר; ה' שולח את שמואל הנביא אל בית ישי בבית לחם, כדי למשוח אחד מבניו למלך במקום שאול שכבר קיבל הודעה על סיום תפקידו. שמואל מגיע לבית לחם ומזמין את ישי ובניו לזבח שהוא עורך.

(שמואל א' ט"ז) ו ו?י?ה?י ב??בו?א?ם ו?י??ר?א א?ת-א?ל?יא?ב ו?י?אמ?ר א?ך? נ?ג?ד ה' מ?ש??יחו?: ז ו?י?אמ?ר ה' א?ל-ש??מו?א?ל א?ל-ת??ב??ט א?ל- מ?ר?א?הו? ו?א?ל-ג??בה?? קו?מ?תו? כ??י מ?א?ס?ת??יהו? כ??י ל?א א?ש??ר י?ר?א?ה ה?א?ד?ם כ??י ה?א?ד?ם י?ר?א?ה ל?ע?ינ?י?ם ו?ה' י?ר?א?ה ל?ל??ב?ב:

וכך אחד אחרי השני:

י ו?י??ע?ב?ר י?ש??י ש??ב?ע?ת ב??נ?יו ל?פ?נ?י ש??מו?א?ל ו?י?אמ?ר ש??מו?א?ל א?ל-י?ש??י ל?א-ב?ח?ר ה' ב??א?ל??ה:

מה עושים, הרי פה אמור להמצא המלך הנצחי של עם ישראל:

יא ו?י?אמ?ר ש??מו?א?ל א?ל-י?ש??י ה?ת?מ?ו? ה?נ??ע?ר?ים ו?י?אמ?ר עו?ד ש??א?ר ה?ק??ט?ן ו?ה?נ??ה רע?ה ב??צ?אן ו?י?אמ?ר ש??מו?א?ל א?ל-י?ש??י ש??ל?ח?ה ו?ק?ח?נ?ו? כ??י ל?א-נ?ס?ב ע?ד-ב?או? פה: יב ו?י??ש??ל?ח ו?י?ב?יא?הו? ו?הו?א א?ד?מו?נ?י ע?ם-י?פ?ה ע?ינ?י?ם ו?טו?ב רא?י ו?י?אמ?ר ה' קו?ם מ?ש??ח?הו? כ??י-ז?ה הו?א:

דמותו של דוד המלך היא דמות מופת מאז ועד בכלל, אפילו יותר מדמותו של שלמה בנו, המכונה 'החכם מכל אדם'. הוא דמות מופת דוקא משום שמעולם לא גבה לבו ותמיד התייחס אל עצמו בפרופורציות הנכונות; הנה למשל מה שהוא אומר על עצמו לאחר שמיכל אשתו, בתו של שאול המלך, מבקרת אותו על שהתבזה בריקוד סוער לעיני המון העם בשמחתו על העברת ארון הברית אל עיר דוד:

כא ו?י?אמ?ר ד??ו?ד א?ל- מ?יכ?ל ל?פ?נ?י ה' א?ש??ר ב??ח?ר-ב??י מ?א?ב?יך? ו?מ?כ??ל-ב??יתו? ל?צ?ו?ת את?י נ?ג?יד ע?ל-ע?ם י?הו?ה ע?ל- י?ש??ר?א?ל ו?ש??ח?ק?ת??י ל?פ?נ?י ה': כב ו?נ?ק?ל?ת?י עו?ד מ?ז?את ו?ה?י?ית?י ש??פ?ל ב??ע?ינ?י ו?ע?ם-ה?א?מ?הו?ת א?ש??ר א?מ?ר?ת?? ע?מ??ם א?כ??ב?ד?ה:

המבט של מיכל הוא אנושי מעמדי, טבעי לחלוטין, אבל לא בעיני דוד; הוא אינו מכיר במעמדות, כי לפני ה' כולנו שווים. ולהיפך, דוקא המעמדות הנמוכים כביכול, יש להם מעלה ביחס למעמדות הגבוהים כביכול, כי המעמדות הנמוכים לא מחזיקים מעצמם ובכך הם קרובים יותר אל בוראם.

המסקנה, ככל שימעטו לפאר את עצמם, כך גדל הסיכוי שנצביע עבורם.

וכאשר זה יקרה, סוף סוף יהיה טוב לכל היהודים ולא רק לפוליטיקאים.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו