אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

גדליה בן אחיקם: רצח נציב יהודה


התמונה של אלי אשד

רצח נציב יהודה - לרגל מלאת עשר שנים לרצח יצחק רבין

"בגד ! שארית יהודה בכף! אדוני, סלחה

לי ולחטאי! טובות בקשתי ובאני בגד!

בן-מות גדליהו! עם פגרי הנבלים אטילך

אל אשפתות! חרבי –בוגדים הורגת

הא, אדון!

הא, זדון!

חרב ללב האיש, אשר אל מנעמי שלוה

נהה, בעוד איי ארצנו עשנים. תקעו שלח." (נלקח ממחזור השירים "בימי גדליהו", מתוך "רוחות קדים וים" מאת פנחס אלעד-לנדר)

ישנו רק יום מועד אחד במסורת העברית הנקרא על שמה של אישיות היסטורית כלשהי, כבוד שלו לא זכו גם אישים מפורסמים כמו משה או דוד המלך. זהו "צום גדליה", היום החל ב-ג' תשרי. צום זה נקבע לזכר הירצחו של גדליהו בן אחיקם, מושל שארית יהודה, לאחר חורבן ירושלים והבית הראשון בידי הבבלים. גדליהו הוא, באופן יחסי, אישיות נטולת חשיבות בהיסטוריה התנ"כית, ובכל זאת דווקא הוא זכה לכך שיום צום יקרא על שמו. אמנם יש במסורת העממית ימי צום לזכר מותם של אישים אחרים, כגון שני בני אהרון, מרים אחות משה, יהושע בן נון, עלי הכהן, שמואל הנביא, אסתר המלכה ועוד, אבל אין כל חובה לקיימם ולמעשה אינם בעלי חשיבות מרובה. רק הצום לזכר גדליהו בן אחיקם הוא חשוב והינו בגדר חובה לכל יהודי. למרות זאת, לאורך הדורות זכה גדליהו לתשומת לב מועטה וסופרו אודותיו אגדות מועטות ביותר באופן יחסי. אך בעשרות השנים האחרונות ובמיוחד בעשר השנים האחרונות ממש שוב זכו הוא והאירועים הקשורים בו לתשומת לב בספרות העברית, גם משום שנראו בעלי הקשר עכשווי ביותר, כתוצאה מאירועים שונים בהיסטוריה היהודית והישראלית העכשווית. מאמר זה יסקור את האופן בו מציגות היצירות את הדמות ואת תקופתה, כמו גם את המקבילות שהן עורכות בין חורבן הבית הראשון והתקופה שלאחריו, ובכלל זה הסכסוכים הפנימיים בין פלגי היהודים השונים, ובין תקופתנו אנו.

חותמת גדליהו שנמצאה בשער לכיש: לגדליהו [א]שר על הבי[ת]. המשפחה שיצרה את התנ"ך

גדליהו בן אחיקם היה בן למשפחה חשובה ביותר ביהודה. לאמיתו של דבר אנו מכירים חמישה דורות רצופים שלה, מימי המלך חזקיהו ועד גדליה, שיא שאין כמותו לשום משפחה אחרת ביהודה, להוציא, כמובן, משפחת בית דוד עצמה. לפי חשבון משוער שירתה משפחתו של גדליה ביהודה משך מאה וארבעים שנים. בני המשפחה שירתו בנאמנות את כל המלכים, החל בחזקיהו, דרך מנשה, אמון ויאשיהו וכלה ביהויקים, יהויכין וצדקיהו. בני המשפחה נקטו תמיד בגישה פרו-בבלית מובהקת, מה שגרם מן הסתם לבבלים למנות לבסוף את בן המשפחה, גדליהו, לנציגם ביהודה לאחר החורבן.

אך חשיבותם האמיתית של בני המשפחה לדורות הבאים הייתה תרומתם החשובה וייתכן שאף המכרעת לשימור או אף ליצירת ספר התורה המוכר לנו כיום, ועימו ליצירת היהדות. אחד מבני המשפחה, סבו של גדליהו, היה שפן בן אצליהו בן משולם, ששימש סופרו של המלך יאשיהו. בספר מלכים מסופר כי בזמנו התגלה ספר קדום שהביא למהפכה דתית ביהודה (ככל הנראה ספר דברים). חוקרים עכשוויים רבים מניחים כי היה זה שפן הסופר עצמו (אולי לצידו של הכוהן הגדול חילקיהו ומקורביו) שהעלה את הספר, שלא היה יצירה קדומה כלל ועיקר, על הכתב בכדי לבטא רעיונות חדשים בהם תמך. כדאי להזכיר כאן את הרומאן של אלי שרייבר (חתולי), "השדה והמערה אשר בו (דו"ח נתיחה)", 1998, המתאר את מאמציו של סופר מקראי בימי המלך ישעיהו לכתוב את הסיפור המוכר לנו כיום אודות קניית מערת המכפלה בידי אברהם אבינו. סיפור זה, שיש בו מסר פוליטי ברור לזמננו אנו, מתאר את מאמציו של הסופר המקראי לשנות את סיפור קניית המערה לצרכים הפוליטיים של מעסיקו - שפן הסופר, האיש שהיה אחראי יותר מכל אחד אחר ליצירת מה שאנו מכנים היום "המקרא". ואולי בוצע "הפרויקט" בהמשך, יחד עם סופרו של הנביא ירמיהו, ברוך בן נריה, שיש המייחסים גם לו תפקיד חשוב בכתיבת יצירות התנ"ך מן "האסכולה של ספר דברים" באותה התקופה. כיום, כמובן, לא ניתן כבר לאשר או להכחיש טענה זו, אם כי יש לציין שחז"ל עצמם העמידו את שפן הסופר בשורה אחת עם עזרא (שיש הרואים בו את העורך הסופי של התורה) ורבי עקיבא "אילו לא עמד שפן בשעתו, עזרא בשעתו ורבי עקיבא בשעתו הייתה תורה משתכחת". הדברים מראים אולי על כך שגם אצלם הייתה מסורת שנגעה לתפקידו המכריע של שפן בשימור ואולי גם ביצירת ספר דברים. בניו של שפן , גמריהו ואחיו, אחיקם אבי גדליה, כמו גם בנו של גמריהו (ודודו של גדליהו), מיכיהו, נודעו באהדתם לנביא ירמיהו ולנבואותיו הפרו-בבליות שזכו לעוינות רבה אצל האצולה והמלוכה, שהיו פרו-מצריות בדרך כלל. אלעשה בן שפן נשא איגרת פרי עטו של ירמיהו לגולי בבל. אחיקם בן שפן היה המכריע במשפט שנערך לנביא ירמיהו לאחר נאום שנשא בשער בית המקדש, נאום שהרגיז מאוד את העם בנטייתו הפרו-בבלית המובהקת, כאמור, ל"בלתי תת אותו בידי העם להמיתו", (ירמיהו כ"ו, כ"ד) ולמעשה הציל אותו בכך מסקילה. סביר מאוד להניח שמשפחת גדליהו התנגדה בתוקף למרד במלך בבל ולהישענות על מצרים ובכך תמכה בטענותיו של הנביא ירמיהו.

נציב יהודה

"בחודש השביעי בא ישמעאל בן נתניה בן אלישמע מזרע המלוכה ועשרה אנשים איתו ויכו את גדליהו וימות ואת היהודים ואת הכשדים אשר היו איתו במצפה. ויקומו כל העם מקטן ועד גדול ושרי החיילים ויבואו מצרים כי יראו את הכשדים." מלכים ב', פרק כ"ה, כ"ו-כ"ז)

אין ספק שהייתה זו אותו נטייה פרו-בבלית רבה בשנים של משפחתו של גדליהו ששכנעה את נבוכדנאצר, מלך בבל, למנות את גדליהו בן אחיקם למושל יהודה לאחר שהחריבו הבבלים את ממלכתו של צדקיהו, את ירושלים ואת בית המקדש. על כך מסופר לנו הן בספר מלכים והן בספר ירמיהו. ייתכן מאוד שלגדליהו היה תפקיד חשוב בממלכה גם לפני החורבן. בחפירות העיר לכיש התגלתה כתובת חומר בטין ובה הכתובת "לגדליה אשר על הבית", תפקיד שני במעלה אחרי המלך עצמו. ייתכן מאוד שהכוונה לגדליהו בן אחיקם. בתפקידו כמושל יהודה, לאחר החורבן, התיישב גדליהו בעיר מצפה אשר בארץ בנימין. הוא ניסה להחזיר למסלולם את החיים התקינים ביהודה, שנפגעו קשות כתוצאה מהמלחמה עם בבל. הוא עודד את שארית העם שנשאר ביהודה לאחר הגלות (לאמיתו של דבר נראה כי רק בני השכבות הגבוהות והמומחים במקצועות שונים הוגלו) ליישב מחדש את הערים שנפגעו, לחזור לעבודת האדמה ולהשלים עם עולו של מלך בבל. היה זה כמובן גם רצונם של הבבלים, שלא היה להם דבר להרוויח מהמשך חורבנה של יהודה, שלא הייתה יכולה, במצב שכזה, לשלם את המיסים שנדרשו ממנה. נראה שגדליהו אמור היה לשמור על הביטחון והסדר ביהודה מטעם הבבלים, אך אין ספק שהיה מעוניין לשקם את יהודה מהר ככל האפשר. משימת שיקום זו נקטעה כתוצאה ממזימות שחרש ישמעאל בן נתניה, מזרע המלוכה. אין אנו יודעים הרבה על בן נתניה וכיצד היה מקורב לבית דוד, אך ידוע כי היה נחוש להשתלט על יהודה, שיתכן וראה את עצמו כעת כשליטה בזכות, בשל השתייכותו לבית דוד. אולי עשה זאת בשליחות העמונים, שאל מלכם בעליס היה מקורב, ששאפו להשתלט דרכו על שטחי יהודה. לדברי ספר ירמיה היה יוחנן בן קרח מודע למזימה, הזהיר מפניה את גדליה ואף התנדב לרצוח את בן נתניה. אולם גדליהו מנע זאת ממנו "אל תעש את הדבר הזה, כי שקר אתה דובר", (ירמיה מ', ט"ז).

גדליהו התמים לא חשד בבן נתניה וזה, עם עשרה אנשים נוספים, הגיע ב-ראש השנה למצפה לאכול לחם על שולחנו של גדליה, ורצח אותו בעזרת הבבלים שהיו במחיצתו. בן נתניה ואנשיו הוסיפו ורצחו עוד שבעים איש שבאו משכם, שומרון ושילה. לאחר מכן לקח בשבי את בנות המלך (כנראה בנותיו של צדקיהו) ואת כל בני העם שנותרו במצפה "וילך לעבר אל בני עמון", (ירמיה מ"א, י'). ישמעאל ניסה להכריח את יושבי מצפה להצטרף אליו לארץ בני עמון, אולם יוחנן בן קרח (שמן הכתוב נרמז שהיה אויב וותיק של ישמעאל, אך ללא אספקת פרטים בנושא) הדביקו ליד גבעון והשיב את השבויים. ישמעאל ושמונת אנשיו, עם זאת, ניצלו. הם נמלטו מן המערכה, ככל הנראה לעמון, ושוב אין אנו יודעים מה עלה בגורלם. זמן שלטונו של גדליהו היה קצר מאוד, אולי לא יותר מחודשיים (ורק חודש לדעת חז"ל), אך רציחתו הייתה מכה קשה ביותר ליהודה. יוחנן, שפחד מנקמת מלך בבל לאחר רצח אנשיו, ירד עם מספר בני משפחות למצרים ואף אילץ את הנביא ירמיהו לבוא לשם עימם. ברצח גדליהו ראה העם אסון לאומי גדול ביותר שלא נפל בהרבה מחורבן בית המקדש. יום ג' בתשרי נקבע כתענית ציבור לדורות. ייתכן ולהשרשת הצום הזה בעם, שנקבע לזכר אדם פרטני, תרמה עובדת השפעתה העצומה של בני משפחתו של גדליה (השתמרה חותמת של אדם בשם אלישמע בן גדליהו שייתכן והיה בנו). יתכן ואותם בני המשפחה היו מי שהפיצו בבבל את ספרי התורה ואת ספר ירמיהו, שהיה מקורב למשפחתם, וככאלה היו בודאי במעמד חשוב מאוד. חשוב מספיק כדי להשריש בעם את הצום לזכר בן משפחתם. על הצום אנו שומעים כבר בספר זכריה, המכנה את צום גדליהו "צום השביעי" ומנבא שיהפוך לששון (זכריה ח', י"ט). על חשיבותו לדורות מעידה אמרת התלמוד לפיה "שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוהינו", (ראש השנה י"ח, ב'). סביר להניח כי בני משפחת גדליה עשו כל שהיה ביכולתם על מנת להציג את רצח בן משפחתם כמשהו שלא נפל בחומרתו מחורבן בית המקדש. אך למרות זאת,עסקו חז"ל והיהדות המאוחרת רק במעט בגדליהו, עם כל חשיבותו זאת. רק בתקופה העכשווית הופיעו סופרים שחזרו לעסוק בגדליהו, בישמעאל בן נתניה ובאירועים הטראגיים הקשורים בהם. אך לא תמיד ראו אלה האחרונים את משמעות האירועים הללו באופן זהה.

יצירות ספרותיות בולטות העוסקות בתקופת חורבן הבית הראשון והנביא ירמיהו הן מועטות. ניתן להזכיר את הפואמה הידועה של י.ל גורדון "צדקיהו בבית הפקודות", אודות המלך צדקיהו האסור בידי הבבלים וכן את מחזהו סטיפן צוויג אודות ירמיהו. אך יצירות אלו אינן מזכירות כלל את גדליהו בן אחיקם.

גדליהו והארץ החרבה

גדליהו בן אחיקם מופיע לראשונה בספרות העברית העכשווית בתרגום למחזה אותו כתב הרב הרפורמי לודויג פיליפסון (שהרבה בכתיבת רומנים היסטוריים, רבים מהם תורגמו לעברית) במאה ה-19, בשם "קשר בן נתניה: חזות קשה בדברי הימים לבני ישראל בבוא צר ואויב בשערי ירושלים והחריבו מקום מקדשנו הראשון". פיליפסון כתב בדרך כלל רומנים שעסקו בתקופות היסטוריות מאוחרות בהרבה בתולדות ישראל, ומחזה זה, בדומה למחזה אחר פרי עטו שהוא מעין הקדמה לו בשם "יהויכין", אודות המלך הגולה בבבל (שתורגם לעברית עוד בשנת 1860), הם מופעים חריגים ביצירתו. את המחזה תרגם לעברית צבי אלעזר טעלאר, והוא יצא לאור בקרקוב בשנת 1888. כפי שמתאר זאת המתרגם בהקדמתו "במחזה הזה יתייצבו לפנינו שני אנשים זה לעומת זה. זה בתם לבו וישר רוחו וענות צדקו. וזה בערמתו ובנכליו הרעים וזדון לבו וגאות רוחו". המתרגם מזכיר בהקדמתו שישנם ימי צום רבים בישראל, לרגל מות אישים שונים, אך רק צום גדליה הוא בגדר חובה. למרות זאת, בתנ"ך ובהגדה לא נאמר הרבה על גדליהו. המחזה ("המליצה"בפיו) הזה בא לתקן את המעוות. במחזה מתואר עימות בין הטוב המוחלט והתמים, גדליהו, והרשע המוחלט והנכלולי ישמעאל, שעם כל עורמתו אינו אלא כלי ביד מלך עמון, הערמומי עוד יותר.

"רגע קט פרחה תקוות יהודה, לשוב ולחיות תחת משרת גדליהו בן אלוהים, בחיר אלהים, נזיר אחיו...והנה תרמית אנשי רשע ובני בליעל טמנה שחת רשתה לגדליהו, גיבור מושיענו, ותעש ברגע אחד לאל כל תקוותנו ותשם האדמה ורבה העזובה בקרב הארץ!"

טאללער מציג את מות גדליה כשלב הסופי בחורבן הסופי של ארץ ישראל, חורבן ממנו לא התאוששה הארץ גם בימיו. או, כפי שהוא מתאר זאת באופן מליצי בהקדמה:

"נבכה את היום בו הומת מיד מרצח בליעל אשר הצמית חייך וחיי עדתך ויהפוך לאבל תקוות משושנו בצר אשר הרס בעברתו כל מבצרי בת יהודה. לאלה לקללה ולדראון עולם יהיה שם מרצחך זה ושם קדשך לברכה ולהלל ולמזכרת נצח עדי עד…"

לאחר מכן, נעלם גדליהו בן אחיקם מנוף הספרות העברית למשך תקופה ארוכה. אולי ניתן ליחס זאת לפעילותה של התנועה הציונית ולישוב מחדש של ארץ ישראל. האירועים הקשורים בגדליהו, שהיו קשורים לחורבנה הסופי של הארץ, שוב לא נראו בעלי הקשר בעיני הסופרים השונים שחיפשו מקבילות מתאימות יותר לזמנם, זמן התיישבות ויצירה ולא זמן של חורבן ו-מלחמת אחים. הם בחרו במקבילות כגון עלייתם של עזרא ונחמיה לארץ ישראל ובתקופות תנ"כיות אחרות. גדליהו בן אחיקם הוצב שוב בקרן זווית. בהתעלמות זו חל שינוי דרמטי בסוף שנות השלושים והארבעים, כאשר בבת אחת ראו אור מספר יצירות שונות שדנו באופנים שונים ומזוויות שונות בסיפור גדליהו. ייתכן והיה לכך קשר לעובדת עלייתו המאיימת של השלטון הנאצי ולאיום שהיווה על היהודים, כך שניתן היה להשוותו לשלטון הבבלי הקדום ולחורבן שהביא ליהודה. כך הופיע הרומן התנ"כי, פרי עטו של הסופר הידוע פרנץ ורפל, "horer die stimme ",(שמעו את הקול) משנת 1937, רומן מקיף אודות חיי הנביא ירמיהו. בספר זה מופיע גם תיאור קצר של פרשת גדליהו בן אחיקם, אולם אין לזה משמעות מיוחדת בפני עצמו. מדובר שם רק בעוד אחת משרשרת הזוועות אותה עוברים ירמיהו ועמו בספר, שהוא אלגוריה על מלחמת העולם המתקרבת, בה חש ורפל היטב. ספר זה תורגם לעברית תחת השם "ירמיהו איש ענתות" בידי ברוך קרופניק (קרוא) בשנת תש"ו, 1946, לאחר סיום מלחמת העולם, כאשר הסיפור אודות הסבל הנורא אותו עבר עמו של ירמיהו נראה בעל הקשר עכשווי לחלוטין.

השמאל, הימין וגדליהו בן אחיקם

חשובות יותר לענייננו הן שתי יצירות שהופיעו כמעט בו זמנית בארץ ישראל והציגו את סיפור גדליהו וישמעאל בן אלישע באופנים מנוגדים לחלוטין. שתי היצירות ראו אור תחת אותה ההוצאה, הוצאת יזרעאל, ובמסגרת סדרת "דורות", אך לא ניתן להעלות על הדעת גישות קוטביות יותר לפרשה. היצירה הראשונה היא הטרילוגיה של מנחם זלמן לפובסקי, "על פי מקורות שונים – מלך ביהודה", (המקורות השונים לא צוינו). הטרילוגיה (שהיא למעשה ספר אחד גדול בשלושה כרכים), שראתה אור בשנים 1936-1937, כללה את החלקים : "יוחנן בן קרח", "העיר במצור , ו"אודים אחרונים". ביצירתו תיאר ולפובסקי את אחרית ימי הבית הראשון ואת חורבנו. בספר מועמדים זה כנגד זה הגיבור, יוחנן בן קרח אמיץ הלב והצנוע, המקפיד למלא ככל יכולתו את חובתו לעמו ולארצו, ולעומתו ישמעאל בן נתניה, המרושע, הנוכל והרצחני. השניים מתוארים כמאוהבים באותה האישה, בת המלך צדקיהו, דבר שהוא הגורם הראשי לשנאה בינם. בת המלך היפה מעדיפה את יוחנן האבירי על ישמעאל הנבל. הסיפור מציג את ישמעאל כאדם הבוגד בירושלים ומסגיר אותה לידי הבבלים, בתקווה לזכות מידיהם בשלטון. אך אלה מסרבים לקיים את הבטחתם לבוגד, הנמלט על נפשו, אחוז ברגשות נקם, וחוזר על מנת לרצוח את גדליהו (שהוא דמות משנית ביותר בסיפור) ולחטוף את אהובתו. יוחנן בן קרח מבריח אותו לבסוף מישראל, וכמו בסיפור התנ"כי, יורד עם שארית הפליטה למצרים. אך נראה כי לולפובסקי היו נקיפות מצפון בסיום בו בחר עבור גיבורו החיובי. יוחנן בן קרח ורעייתו עולים עם סיום הספר בחזרה לארץ, על מנת לעבד את אדמתה בהתאם למיטב הערכים הסוציאליסטיים בהם דבק ולפובסקי. סוף טוב הכול טוב, אם כי שום דבר דומה לזה לא נרמז בתנ"ך. ולפובסקי לא הסתפק בטרילוגיה הזו שלו לנוער וחזר אל הנושא בשנת 1947, במעין גרסה חדשה למבוגרים בשם "לנתיבות עולם", שגם היא הייתה מבוססת "על מקורות שונים". במרכזה עמד הפעם הנביא ירמיהו, שהיה רק דמות משנית בטרילוגיה המקורית. הפעם דובר בשני כרכים, "ירמיהו ובית הריכבים", סיפור מימי בחרותו של הנביא ו"מושל ונביא", שהוא למעשה גרסה חדשה, למבוגרים, של טרילוגיית "מלך ביהודה". הפעם יוחנן בן קרח הוא דמות רקע בלבד. ירמיהו וגם גדליהו עומדים במרכז, אך בכל הנוגע לתיאור פרשת גדליהו בן אחיקם לא השתנה שום דבר משמעותי. גם הפעם, גדליהו הטוב (שהקורא למד להתוודע אליו ולגדולתו יותר מאשר בטרילוגיה הקודמת) נרצח בידי ישמעאל הנבל. ישנם שינויים מסוימים בתכנים אך לא במשמעויות העולות מהם. גרסה שונה לחלוטין העוסקת בישמעאל בן נתניה ובמניעיו מסופקת ביצירה האחרת, שנכתבה באותה התקופה, "מלכים בכלא", פרי עטו של אליעזר שטינמן, שיצא לאור בשנת 1938. מקורה של היצירה מסובך ביותר. היה זה עיבוד קיצוני לעיבוד. היצירה ראתה אור במסגרת כרך א' של המהדורה המעובדת החדשה לסדרת הסיפורים ההיסטוריים המפורסמת בהוצאת יזרעאל, "זכרונות לבית דוד", פרי עטו של הסופר הגרמני הרמן רקנדורף (שפורסמה במקורה תחת השם "מסתרי היהודים"), שעובדה לעברית בשמה הידוע כיום תחת ידיו של אברהם שלום פרידברג. סדרה זו תיארה את קורות עם ישראל לאורך תקופות שונות, כפי שאלה משתקפים בעיניהם של צאצאי בית דוד, כשכל סיפור הוא תיאור בגוף ראשון של אחד מהם, מימי גלות בבל ועד תקופת ההשכלה. הוצאת יזרעאל הוציאה לאור בסוף שנות השלושים מהדורה מעובדת ומורחבת באופן קיצוני לסדרה זו, עליה עבד צוות סופרים עבריים שכלל גם את מנחם זלמן ולפובסקי, שעיבד עבור הסדרה, בין השאר, סיפור של לודויג פיליפסון, מחבר "קשר בן נתניה", אודות עזרא הסופר. הסיפור הראשון בסדרה, מאת אליעזר שטינמן, "כף הסיידים", מתאר את חיי הגולים בבבל דרך עיניו של זרובבל בן שאלתיאל, בנו של המלך הגולה יהויכין. לפחות בגרסה של פרידברג, מסוף המאה ה-19, (וגם בגרסה המעובדת של הוצאת מסדה משנות השישים), אין שום התייחסות לפרשת גדליהו. המצב שונה בגרסה הקיצונית של אליעזר שטינמן. שטינמן שינה את שם הסיפור וחילק אותו לשניים -"מלכים בכלא" ו"המעפילים". הוא יצר,למעשה,סיפור חדש אותו מספר זרובבל שאלתיאל (בעוד שבמקור זרובבל רק מתאר בפירוט את חיי אביו). לסיפור זה הכניס אירועים שלא היו קיימים כלל בגרסה של רקנדורף ופרידברג, ובכללם כאלה הקשורים בפרשת גדליהו בן אחיקם. ב"מלכים בכלא" מופיעה התייחסות חדשה ושונה לחלוטין מזו בה נתקלנו עד כה לישמעאל בן נתניה. שאלתיאל, שלו קשרים הדוקים עם אביו, יהויכין, ודודו, צדקיהו העיוור, הכלואים בכלא בבל, נתקל בבת המלך צדקיהו, מתאהב בה ונושא אותה לאישה. (פרשה מקבילה לזו המסופרת אודות יוחנן בן קרח ב"מלך ביהודה" מן השנה הקודמת). על פרשת גדליהו, על פי הסיפור, שמעו הגולים, והם מתייחסים אליה באימה, חוששים לשוחח אודותיה. יוחנן בן קרח ואנשיו, שברחו למצרים, מתוארים באופן שלילי. כתוצאה מכך, מסופר, נפלו על ראשם אסונות שונים, כפי שניבא ירמיהו.

אך מסתבר שישנם גם מי שרואים את ישמעאל ואנשיו באופן חיובי. לראשונה מסופר לנו מה עלה בגורלו של ישמעאל בן נתניהו לאחר הרצח. הוא וקבוצתו הקימו להם מעין מבצר, משם תקפו את כוחותיו של מלך בבל במה שהיינו מכנים לוחמת טרור וגרילה אכזרית. הם אף תקפו את מקדש אחד מאלי בבל ושדדו את אוצרותיו . מטרתם, לפי השמועה, היא להחזיר את אוצרות בית המקדש מבבל. שאלתיאל נפגש בסיפור עם אחד מאנשי הקבוצה, ששמו לא נמסר, אם כי מצוין כי הוא מזרע בית דוד. אם כי הדבר לא נאמר במפורש בסיפור, לקורא ברור כי המדובר בישמעאל בן נתניהו עצמו. הוא מוצג כדמות עטורת גבורה הלוחמת לא למען עצמה אלא למען עמה ולמען "תהילת ציון". במהלך הסיפור הוא מספר לשאלתיאל כי חיסל במו ידיו את המלך נכובדנאצר בעת מאחד התקפי הטירוף של זה האחרון ובכך נקם את נקמת יהודה. זהו תיאור שונה מאוד מתיאור ישמעאל בן נתניה הבוגדני בו נתקלנו עד כה. ניתן לתמוה אם תיאור זה אינו משקף את דעותיו הפוליטיות של המחבר – מעבד עצמו, ואולי מבטא אהדה מסוימת אותה חש כלפי כוחות המחתרות של אצ"ל ולח"י, שתיאור הקבוצה של ישמעאל והאידיאולוגיה הלוחמנית שלה מזכיר מאוד את אנשיהם ומטרותיהם. הסופר, יותר מכפי שהוא מתאר את גדליהו וישמעאל הקדומים, מתאר למעשה את הסכסוך האידיאולוגי של זמנו, בין תומכי ההבלגה בפני הערבים, ודורשי הפעולה הישירה, לו גם באמצעי טרור. ניתן לאמור, אם כך, שהיצירות השונות של הסופרים העמיתים, ולפובסקי ושטינמן, אודות גדליהו בן אחיקם וישמעאל בן נתניה, שנכתבו ופורסמו כמעט בו זמנית, מייצגות גם עמדות אידיאולוגיות שונות מאוד באשר לאירועים ולדמויות. לאחר יצירות אלה של ולפובסקי ושטינמן, בשנות השלושים והארבעים, נעלם שוב גדליהו בן אחיקם מנוף הסיפורת ההיסטורית משך שנים רבות. יוצא דופן היה מחזור שירים אותו חיבר פינחס אלעד אודות גדליהו, "לנדר", בו תיאר את הפרשה מנקודות המבט של דמויות שונות, בהן גדליהו וישמעאל. אך מחזור שירים זה היה יוצא דופן.ייתכן כי בתקופה זו, תקופת התפתחות ושגשוג מדינת ישראל, לא היה עניין רב בדמות ובאירועים הטראגיים סביבה. יוצא דופן נוסף שעסק בפרשה היה ספר עלילה לילדים חרדים בשם "ירמיהו : מאורעות מחיי הנביא ירמיהו", מאת מנוחה טוקר, שראה אור בהוצאה חרדית בירושלים בשנת תשנ"ב ותיאר באופן דרמטי מאוד את רצח גדליהו הטוב בידי ישמעאל הנבל. אך בספרות העברית בכללה, משך עשרות שנים, לא היה עניין רב בתיאור האירועים הקשורים בחורבן הבית הראשון בכלל וגדליהו בן אחיקם ורוצחו ישמעאל בן נתניהו בפרט.

רצח גדליהו ורצח רבין

"לפתע ראיתי את גופתו הגדולה של גדליהו. היא שכבה כפסל שיש ורוד- לבן, מכוסה בפרחים אדומים בגדלים שונים. 'הם רצחו את גדליהו בן אחיקם' אמרתי בלחש, משל חששתי להעיר מישהו מהנרצחים. (תוך "רצח והארץ התרוקנה" מאת חיים חיימוף)

רצח

ואז אירע אירוע היסטורי רב משמעות שחידש את העניין בפרשה. היה זה רצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, בידי מתנקש יהודי, יגאל עמיר, בשנת 1995. הרצח עורר מיד אזכורים, בכתבות ומאמרים שונים, לרצח גדליהו, שבוצע גם הוא בידי מתנקש יהודי והביא בהשלכותיו לאסון. כיום, במסגרת צום גדליה, מתבצעים גם טקסים לזכר רצח רבין בכיכר הנקראת על שמו בתל אביב. גם בתוכנית הלימודים לבתי הספר מופיעות כיום השוואות בין רצח גדליהו ורצח רבין. רצח זה הביא גם לרומן היסטורי חדש אודות ימי גדליה, שמחברו קישר אותו במפורש לרצח רבין, "רצח והארץ התרוקנה", מאת חיים חיימוף. הספר מורכב למעשה משני קווי עלילה. האחד הוא סיפור בגוף ראשון מפיו של תושב יהודה, המתאר את האירועים מנקודת ראותו, והאחר סיפור בגוף שלישי אודות האירועים, מנקודת ראות הבבלים ומלכם. אלה אינם מתוארים דווקא כעוינים בהכרח ליהודה, והמחבר רומז כי התנהגותם הבלתי הגיונית של אנשי יהודה עצמם היא שהביאה לחורבן. המסר אותו מנסה להעביר המחבר הוא כי רצח גדליהו הביא לחורבן העם והארץ. ההקבלה בין רבין וגדליהו ברורה מאוד לאורך הספר כולו. בסיום הספר כותב חיימוף :

"מנהיג של אומה יכול לשנות מהלך היסטורי, היעדרות מנהיג בנסיבות מסוימות חורצת גורלו של עם. הירצחו של יצחק רבין היה גורלי ושינה את מהלך ההיסטוריה, מנהיג שנרצח בעת שהוא נושא משרה רמה של מובי, מזעזע את סדרי החיים. גדליהו בן אחיקם היה התקווה הגדולה להתחדשות ולבניין. הירצחו בידי הקבוצה היריבה, המונהגת בידי ישמעאל בן נתניה, מביאה לחורבן הבית הראשון ולשואה על העם. יהודה מתרוקנת מיושביה. אין ספק שהירצחו של רבין היה עוולה נוראה לעם ולתקוותו להמשיך בשלווה ובחיי שלום. הנורא מכל הוא, שהוא נרצח בידי מרצח שיצא מתוך עמו שלו, אדם בעל תפיסות משיחיות שאף הוא הסיט מן המסילה מנהיג מתון, שקול, פרגמטי, שניסה להוליך את בני עמו אל עתיד טוב יותר. זה האסון הגדול ביותר שיכול לקרות לעם במולדתו." (מתוך "רצח והארץ התרוקנה", מאת חיים חיימוף)

באופן אירוני יש כאן מעין חזרה לתפיסה אותה ביטא מתרגם "קשר בן נתניה" בסוף המאה ה-19. (מבחינה היסטורית, אגב, התיאור המקראי וזה של חיימוף, לפיו "הארץ התרוקנה לחלוטין" כתוצאה מהרצח, אינו מדויק. החפירות הארכיאולוגיות הראו שהארץ לא התרוקנה כלל ונראה כי רוב התושבים נותרו לחיות בה, תחת שלטון בבלי. הייתה זו רק האליטה שהוגלתה לבבל, ועוד קבוצות שברחו ל-מצרים. אך רוב היהודים נותרו על אדמתם ולא גלו מעולם). דומה, אם כך, כי צום גדליה, הצום שהיה קשור בחורבן הארץ כתוצאה מהתנקשות בחייו של מנהיג יהודי בידי בן עמו, התנקשות שהביאה לשינוי מהלך ההיסטוריה, קיבל כיום משמעויות חדשות ובעלות הקשר עכשווי ביותר בעיני אנשי רוח וסופרים שונים. הסיפור שמאחוריו קשור בחיינו יותר מאי פעם.

כתב: אלי אשד

יצירות ספרותיות אודות גדליהו בן אחיקם, בסדר כרונולוגי :

פיליפזאן, יהודה (לודויג פיליפסון), "קשר בן נתניה: חזות קשה בדברי הימים לבני ישראל", הוצאת המתרגם, קראקא, תרמ"ח.

ולפובסקי, מנחם זלמן, "מלך ביהודה : א.יוחנן בן קרח ב.העיר במצור, ג.אודים אחרונים", הוצאת יזרעאל, ת"א, 1936-1937.

שטינמן, אליעזר, "א. מלכים בכלא", מתוך "זכרונות לבית דוד : כרך ראשון", הוצאת יזרעאל, ת"א, 1938.

ןלפובסקי, מנחם זלמן, "לנתיבות עולם : א.ירמיהו ובית הריכבים ב.מושל ונביא", הוצאת עם עובד, ת"א, תש"ז.

ורפל, פרנץ, "ירמיהו איש ענתות", הוצאת נ.טברסקי, ת"א, 1946 (המקור הגרמני משנת 1937).

אלעד לנדר, פנחס, "בימי גדליהו", מתוך "רוחות קדים וים : מבחר", הוצאת עקד, ת"א, תשמ"ז.

טוקר, מנוחה, "ירמיהו : מאורעות מחיי הנביא ירמיהו", הוצאת ירושלים, תשנ"ב.

שרייבר (חתולי), אלי, "השדה והמערה אשר בו ( דו"ח נתיחה)", הוצאת זמורה ביתן, ת"א, 1998. (אודות שפן הסופר, סבו של גדליהו).

חיימוף, חיים "רצח והארץ התרוקנה", הוצאת זמורה ביתן, ת"א, 2001.(כולל אחרית דבר מאת המחבר אודות רצח רבין וביבליוגרפיה).

מקורות משניים - ביבליוגרפיה

אופק, אוריאל, "ספרות הילדים העברית – 1900-1948 : כרך שני", הוצאת דביר ת"א, 1988 (כולל חומר אודות הטרילוגיה של ולפובסקי)

בן –ארי, ניצה, "רומן עם העבר : הרומן היסטורי היהודי –הגרמני מן המאה ה-19 ויצירתה של ספרות לאומית", הוצאת דביר, ת"א, 1997.

פרידמן, ריצ'ארד אליוט, מי כתב את התנ"ך, הוצאת דביר, ת"א, 1995.

קפלינסקי, ברוך, "ירמיהו בן חלקיהו : הנביא האחרון של בית –ראשון ותקופתו", הוצאת המחבר, ת"א, 1996.

גדליהו בן אחיקם בויקיפדיה

2591 שנים לרצח גדליהו

על הרקע ההיסטורי לרצח גדליהו

דיון על רצח גדליהו בן אחיקם

גדליהו בן אחיקם ורצח רבין

יום זיכרון לזכר רבין

על ספרו של חיימוף "רצח והארץ התרוקנה"

יורם מלצר על "רצח והארץ התרוקנה"

"בחזרה לימי התנ"ך", על תולדות הסיפורת התנ"כית

אלימות פוליטית

רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל / יורם פרי

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אלי אשד