אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

(נח סו) האם יש כללי התנהגות מחייבים?


התמונה של נסים ישעיהו

אקטואליה בפרשת השבוע.

בשבוע שעבר התכוונתי לכתוב על מניעיו של קין, האיש שהשמיד רבע מן האנושות, ואפילו אספתי מקורות; בסוף יצא משהו על גן עדן. אולי עוד נחזור פעם לברר מה מניע את המלחמות, בתקווה להבין מזה כיצד להגיע לשלום. בינתיים ננסה להבין, באופן כללי לפחות, את הכללים לשמירה על קשר חיובי בין הנבראים לבין בוראם, וגם להיפך.

השבוע אנחנו קוראים על סוף העולם ועל התחלה חדשה שלו, באותה פרשה. שנה שלמה שוהים נח וכל הכבודה אתו בתבה, בעת שהעולם כולו מוצף במי המבול. זה היה סוף מהדורה א' של העולם. היתה כאן השעיה כללית של חוקי הטבע, החוקים אותם הטביע הבורא בבריאה. ובתום אותה שנה:

(בראשית ח) טו וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל-נחַ לֵאמר: טז צֵא מִן-הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ: יז כָּל-הַחַיָּה אֲשֶׁר-אִתְּךָ מִכָּל-בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ הַיְצֵא אִתָּךְ וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל-הָאָרֶץ:

כעת צריכים להתחיל מחדש; אפשר לומר שהעולם חזר כאלף ושש מאות שנה לאחור מבחינת מספר היצורים החיים בו, וההוראה: וּפָרוּ וְרָבוּ עַל-הָאָרֶץ, ממש מחויבת המציאות.

יח וַיֵּצֵא-נחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ: יט כָּל-הַחַיָּה כָּל-הָרֶמֶשׂ וְכָל-הָעוֹף כּל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן- הַתֵּבָה: כ וַיִּבֶן נחַ מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקַּח מִכּל הַבְּהֵמָה הַטְּהרָה וּמִכּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עלֹת בַּמִּזְבֵּחַ:

זה הדבר הראשון שעולה לו בראש, להקריב עולות לה'. בכך הוא כמובן מודה לה' שהציל אותו ואת משפחתו, אבל עדיין אינו ממהר למלא את ההוראה: וּפָרוּ וְרָבוּ עַל-הָאָרֶץ. ה' מקבל ברצון את היוזמה הזאת, ובעקבותיה הוא מחליט כי מכאן ואילך לא תהיה עוד השעיה גורפת של חוקי הטבע, כפי שהושעו בשנת המבול.

כא וַיָּרַח ה' אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיּאמֶר ה' אֶל-לִבּוֹ לֹא אסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא-אסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי: כב עד כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבּתוּ:

אלא שנח ובניו אינם יודעים על החלטה זו של הבורא יתברך והם חוששים להביא צאצאים נוספים שמא גם הם יושמדו חלילה. ה' מודע כמובן לחששות אלו וטורח להרגיע אותם:

(בראשית ט) א וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת-נחַ וְאֶת-בָּנָיו וַיּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ: ב וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל-חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל-עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכל אֲשֶׁר תִּרְמשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל-דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ:

וכאן באים כללי התנהגות, מצוות שעליהם לשמור כדי שהברכה תתקיים.

ג כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כּל: ד אַךְ-בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ: ה וְאַךְ אֶת-דִּמְכֶם לְנַפְשׁתֵיכֶם אֶדְרשׁ מִיַּד כָּל-חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרשׁ אֶת-נֶפֶשׁ הָאָדָם: ו שׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם: ז וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ-בָהּ:

נח ובניו עדיין לא השתכנעו; הרי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו כידוע; במחזור הקודם של האנושות, הם השחיתו דרכם והושמדו כולם; מה יקרה אם גם צאצאינו ישחיתו דרכם ומעשיהם כמו הדורות הקודמים, מי מבטיח שהפעם לא תהיה השמדה כללית? על כך כורת ה' ברית עם נח ועם צאצאיו לדורות עולם:

ח וַיּאמֶר אֱלֹקִים אֶל-נחַ וְאֶל-בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמר: ט וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת-זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם: י וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם מִכּל יצְאֵי הַתֵּבָה לְכל חַיַּת הָאָרֶץ: יא וַהֲקִמתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא-יִכָּרֵת כָּל-בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ: יב וַיּאמֶר אֱלֹקִים זאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר-אֲנִי נתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדרת עוֹלָם: יג אֶת-קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ: יד וְהָיָה בְּעַנֲנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן: טו וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר: טז וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹקִים וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ: יז וַיּאמֶר אֱלֹקִים אֶל-נחַ זאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ:

הנברא בדמות בוראו

שבע פעמים מוזכרת המלה 'ברית' בקטע הזה; מעניין מדוע.

אמרנו כבר שהמבול התאפשר לאחר השעיה כללית של חוקי הטבע שהיו קיימים עד אז. תופעה כזאת נראתה בלתי אפשרית והאנשים לא האמינו שזה יכול לקרות.

גם נח התקשה להאמין בכך; כתוב (בפרק ו'): (...) וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל-הָאָרֶץ: ז וַיָּבא נחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ אֶל-הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל: למדים מכאן חז"ל ומובא ברש"י, שלא נכנס אל התבה עד שדחקוהו המים. כעת חושש נח שדבר דומה עלול לקרות גם בעתיד; על כך משיב לו ה' בברית הקשת ובחזרה עליה שבע פעמים, כדלהלן:

העולם נברא בשבעה ימים כאשר השביעי קודש; הקדושה שבתוך מסגרת הטבע. העולם מצד עצמו היה זך ונקי. כל כך זך, עד שלא נוצר מצב בו תיראה הקשת; לא נותרו רסיסי מים באויר לאחר הגשם. כאשר השחיתו בני האדם את דרכם, הם זיהמו את העולם והיה צורך במים רבים שישטפו את הזוהמה ויטהרו את העולם.

מסתבר לומר שטיהור זה של העולם לא השיב אותו למצבו הבראשיתי; כעת הוא היה נקי אבל לא זך. כעת לאחר שיורד גשם, נותרים באויר רסיסי מים ונראית הקשת.

במלים אחרות, העולם שלאחר המבול הוא סובלני יותר מזה שלפניו; הוא לא יחרב גם אם הנבראים ישחיתו דרכם. זה מה שהבורא יתברך מבטיח לנח ובניו בברית הקשת, והוא חוזר על כך שבע פעמים בעשרה פסוקים, כדי ללמד שהתחייבות זו של הבורא כלפי הנבראים תופסת ומחייבת אותו בכל הרבדים של חוקי הטבע.

אז ה' הבטיח ש- לֹא-יִכָּרֵת כָּל-בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ: אבל כנ"ל, הוא גם נתן כללי התנהגות בסיסיים אשר רק בהקפדה על שמירתם יהיה קיום לאנושות.

בחסידות מבואר כי האדם נקרא אדם על שם (ישעיהו יד) אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן. כלומר, מה שהתורה מלמדת על תכונותיו כביכול של הבורא, אמור האדם למצוא בנפשו, אם רק יטרח לחפש. בהנחה שאנחנו בני אדם, מה אנחנו אמורים ללמוד על עצמנו מסיפור המבול?

ובכן, ראינו שהנימוק של ה' להתחייב שלא להביא עוד מבול, היה כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו.

ומה היה הנימוק של ה' להביא את המבול? (פרק ו) ה וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל- יֵצֶר מַחְשְׁבת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם:

אותו נימוק ומסקנות הפוכות?

(ספר המאמרים תרל"ב) והענין הוא דהשכל אפשר להפוך אותו למדת החסד והגבורה; כמו שנאמר, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם כי יֵצֶר מַחְשְׁבת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם; ואח"כ כתיב, לֹא אסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה כו' יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; נמצא כי שכל וטעם אחד יוכל להפוך בין לחסד בין לגבורה, הגם שהם רחוקים זה מזה.

שבעת ימי הבניין של העולם הם כנגד שבע המדות, וכנגדן הוזכרה ברית הקשת שבע פעמים כנ"ל:

(שם, שם) כי המדות הם מקור לעולמות ובלא עולמות אין נופל שם מדות כלל, כי המדות אינם שייכים אלא לזולתו; שאין שייך לקרותו בשם 'רחמן' על שהוא מרחם על עצמו, כי אדם קרוב אצל עצמו, אלא דווקא (כאשר הוא מרחם) לזולתו; מה שאין כן במוחין, שהוא אינו מקור לעולמות.

ככה זה כמובן גם אצל האדם; המדות, 'הרגש' בלשוננו, זה מה שמניע אותו לעשות או לא לעשות.

(שם, שם) מה שאין כן מוחין, יש ביכולת האדם לישב ולהשכיל השכלה בפני עצמו; ולא עוד, שמצינו שתוספת השכל הוא דוקא בזמן שהוא (נמצא בבדידות, ב)העדר השפעה.

השכל אינו מחייב תקשורת עם זולת כלשהו, אבל לשכל יש כח להנחות את המדות כך שהתקשורת תהיה חיובית בכל זמן ובכל תנאי.

אדם יכול וצריך לחנך את עצמו להגיע לתקשורת שמוּנעת ע"י מדת החסד; בדיוק כפי שה' מתבטא אחר המבול: יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו, ולכן לֹא-אסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי.

כמובן, כדי שזה יקרה הוא צריך להסתכל על הזולת בעין טובה, וזה בלתי אפשרי אם הוא רואה את עצמו כמרכז העולם. רק כאשר נציב את ה' יתברך במרכז הוויתנו, רק אז נוכל להתייחס אל הזולת במדת החסד.

וכאשר נדון את זולתנו במדת החסד, או אז יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו