אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

(סוכות סו) אפשר להזמין קצת שמחה?


התמונה של נסים ישעיהו

אקטואליה בפרשת השבוע.

החודש השביעי בלוח השנה העברי הוא חודש תשרי, החודש בו אנו מצויים כעת; שביעי זה לכאורה סתם פרט במנין כלשהו, אבל משום מה אצלנו יש עניין מיוחד בשביעי דווקא. וכך מבטא זאת המדרש:

(רבה, ויקרא כ"ט) כל השביעין חביבין לעולם. (...) בדורות, שביעית חביב; אדם שת אנוש קינן מהללאל ירד חנוך, וכתיב (בראשית ה) "ויתהלך חנוך את האלקים". באבות, שביעי חביב; אברהם יצחק ויעקב לוי קהת עמרם משה, וכתיב (שמות יט) "ומשה עלה אל האלקים". בבנים השביעי חביב, שנאמר "דוד הוא השביעי". במלכים, השביעי חביב; שאול, איש בושת, דוד שלמה רחבעם אביה אסא, וכתיב (ד"ה ב יד) "ויקרא אסא אל ה'". בשנים שביעי חביב, שנאמר (שמות כג) "והשביעית תשמטנה ונטשתה". בשמיטין שביעי חביב, שנא' (ויקרא כה) "וקדשתם את שנת החמשים". בימים שביעי חביב, שנאמר (בראשית ב) "ויברך אלקים את יום השביעי". בחדשים שביעי חביב, שנא' (ויקרא כג) "בחדש השביעי באחד לחדש".

כל כך חביב החודש השביעי, עד שנקבעו בו מועדים רבים; החודש השביעי משופע במועדים, גם ימי התשובה והכפרה שבין ראש השנה ליום כיפור וגם ימי השמחה שבעיצומם אנו מצויים כעת.

לפני כשנתיים הרחבנו מעט בנושא השמחה המיוחדת של חג הסוכות; בכל החגים מצווה לשמוח, אבל רק בחג הסוכות חוזר עניין השמחה שלוש פעמים:

(ויקרא כ"ג) מ ו?ל?ק?ח?ת??ם ל?כ?ם ב??י?ו?ם ה?ר?אש?ו?ן פ??ר?י ע?ץ ה?ד?ר כ??פ?ת ת??מ?ר?ים ו?ע?נ?ף ע?ץ-ע?בת ו?ע?ר?ב?י-נ?ח?ל ו?ש??מ?ח?ת??ם ל?פ?נ?י ה' א?ל?ק?יכ?ם ש??ב?ע?ת י?מ?ים:

(דברים ט"ז כ"ג) יג ח?ג ה?ס??כ?ת ת??ע?ש??ה ל?ך? ש??ב?ע?ת י?מ?ים ב??א?ס?פ??ך? מ?ג??ר?נ?ך? ו?מ?י??ק?ב?ך?: יד ו?ש??מ?ח?ת?? ב??ח?ג??ך? א?ת??ה ו?ב?נ?ך? ו?ב?ת??ך? ו?ע?ב?ד??ך? ו?א?מ?ת?ך? ו?ה?ל??ו?י ו?ה?ג??ר ו?ה?י??תו?ם ו?ה?א?ל?מ?נ?ה א?ש??ר ב??ש??ע?ר?יך?: טו ש??ב?ע?ת י?מ?ים ת??ח?ג ל?ה' א?ל?ק?יך? ב??מ??קו?ם א?ש??ר-י?ב?ח?ר ה' כ??י י?ב?ר?כ?ך? ה' א?ל?ק?יך? ב??כ?ל-ת??בו?א?ת?ך? ו?ב?כל מ?ע?ש??ה י?ד?יך? ו?ה?י?ית? א?ך? ש??מ?ח?:

באותה הזדמנות הסברנו גם את רעיון השמחה שמתוך אחדות דווקא. כעת ננסה להתבונן בהיבטים אחרים של שמחת החג.

לכאורה, אדם שמח כאשר הוא שמח, כאשר יש לו סיבה לשמוח; מה הרעיון לצוות על שמחה, ומדוע דווקא בחג הסוכות?

(רבנו בחיי) ועוד טעם אחר אמרו במדרש, מפני מה לא הזכירה תורה שמחה בפסח והזכירה שמחה בעצרת (חג השבועות), ובסכות שלש שמחות, ו?ש??מ?ח?ת?? ב??ח?ג??ך?, ו?ה?י?ית? א?ך? ש??מ?ח?, ו?ש??מ?ח?ת??ם ל?פ?נ?י ה' א?ל?ק?יכ?ם? לפי ששנינו, בארבעה פרקים העולם נדון; בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, ובחג (הסוכות) נדונין על המים. ומפני שפסח יום הדין, וכל הדינין עתידין להעשות – לכך לא נזכר בו שמחה כלל; אבל בעצרת (שבועות), שכבר עבר דין אחד של פסח, נכתב בו שמחה אחת. ובחג שכבר עברו שלשה דינין – פסח ועצרת וראש השנה, לכך נכתבו בו שלש שמחות.

מאד מעניין, אבל מי באמת מודע לכך שבפסח נידונין על התבואה וכו', עד שזה מפריע לו לשמוח? אפשר לומר שכוונת המדרש שמביא רבנו בחיי היא לחנך אותנו למודעות הנכונה, וזה בודאי יהיה נכון, אבל לא סביר שהמודעות הנדרשת בחגים היא של דינים דוקא.

יותר סביר שמוצע לנו כאן תהליך חינוכי שמתחיל בפסח ומסתיים בסוכות ושמיני עצרת; תהליך של העמקה הדרגתית במודעות ועד לחוויה של קשר אישי עם הקב"ה בחג הסוכות.

חג הסוכות עם שמיני עצרת בסופו, חותמים את סדרת החגים שלנו, שכן הסדרה מתחילה בפסח שמועדו בחודש הראשון. ולכאורה מה הרעיון, לא יותר הגיוני שראש השנה יהיה החג הראשון ושבועות האחרון? אפשר לתרץ שסדר החגים מבוסס על רצף האירועים ההיסטורי שלאחר יציאת מצרים; אבל זו עצמה שאלה, מדוע קבעה התורה דוקא את הסדר הזה ומה הוא בא ללמדנו?

הזכרנו בעבר כי מצוות התורה נחלקות לשלוש מחלקות; חוקים, משפטים ו?ע?דו?ת. מצוו?ת המועדים כלולות במחלקת 'עדות'. זו מחלקה בה קל להבין את ההיגיון שמאחורי הציווי; גם אם השכל האנושי לא היה חושב מעצמו להמציא חגים כאלה, הוא יכול להבין את הרעיון ולהזדהות עמו. ואכן, לאכול מצות בפסח זכר למצות שאכלנו ביציאת מצרים, וללמוד תורה כל הלילה בשבועות זכר למתן תורה, זה מאד הגיוני.

מצווה היא גם נתינת כח לבצע

בחג הסוכות לעומת זאת, את מצוות סוכה אפשר להבין, זה הגיוני; מקיימים אותה (ויקרא כ"ג מ"ג) ל?מ?ע?ן י?ד?עו? דרת?יכ?ם כ??י ב?ס??כ?ו?ת הו?ש??ב?ת??י א?ת-ב??נ?י י?ש??ר?א?ל ב??הו?צ?יא?י או?ת?ם מ?א?ר?ץ מ?צ?ר?י?ם א?נ?י ה' א?ל?ק?יכ?ם:

אבל למה דוקא לקראת החורף, מה רע בסוכה באמצע הקיץ? וארבעת המינים, מה כל כך הגיוני במצווה זו? מסתבר שהעניין של חג הסוכות הוא דוקא בפריצת מסגרת ההיגיון והתחברות אל מה שמעבר לו. 'למעלה מטעם ודעת' בלשון החסידות.

אולי לכך רומז המדרש שאותו מביא רבנו בחיי וצוטט לעיל, בדבר הדינים בחגים השונים; מצוות החג בפסח למשל, מתקבלות על השכל האנושי ולכן עלולות להיות מוגבלות על ידו. השכל עלול לבקר (-לדון) את המעשים הנדרשים ממנו ולהכריע לכאן או לכאן. בכך הוא מונע מהאדם התחברות מלאה אל ה' אשר ציווה את המצווה שאותה מבקר (-דן) האדם.

כך עלול לקרות גם בנוגע לקבלת התורה, כאשר בוחנים (חלילה) איזה חלק של התורה מתאים לי ואיזה לא כל כך. גישה כזאת, של (דינים ו)ביקורת, יסודה בראיית האדם את עצמו כמרכז ההוויה, וראייה כזאת מונעת ממנו התחברות אמיתית אל בוראו, התחברות המותנית בקבלת מלכותו יתברך בשלמות ובלא תנאים.

המצוות של חג הסוכות, עם היותן שייכות למחלקת עדות המובנות בשכל אנושי, דורשות מן האדם לבצע מעשים בלתי הגיוניים בעליל, ודוקא בכך הוא ממלא את רצון בוראו, ועשוי לזכות לשמחה המשולשת שמאפיינת את החג, ואף להשרות שמחה זו על כל מהלך חייו בשנה הקרובה.

איך באמת ניתן לבצע מעבר כזה חד מגישה ביקורתית (שאינה נשללת על הסף בתורה) לגישה של קבלת עול וביצוע בלי שאלות?

אולי על כן קבעה התורה את ראש השנה ויום כיפור כמגשרים בין שני החגים "ההגיוניים" לבין חג הסוכות שהוא מעל ההיגיון.

ראש השנה, כזכור, עניינו הוא קבלת מלכות ה' ויום כיפור עניינו הוא ביקורת יסודית של האדם, אבל רק ביחס לעצמו; ביקורת עצמית.

כאשר אומרים על אדם כי הוא ביקורתי, מתכוונים לכך שהוא מבקר את הזולת; לענייננו, הוא מבקר את המצוות שנצטווה לקיים ובעצם, הוא דן ומבקר את הרבונו של עולם.

זה עלול לקרות בשני החגים הראשונים, פסח ושבועות, וזה אכן קרה והסתיים בעגל אשר עשו. באה קבלת מלכות ה' בראש השנה ומחזירה את האדם למימדיו האמיתיים ולתכליתו הראשונית, להיות עבד ה'.

ואם יש ביקורת ואכן יש, ואפילו נוקבת, הריהי בשאלה עד כמה התרחקתי מתכליתי להיות עבד ה'. על התרחקות זו מבקשים מחילה וכפרה ביום הכיפורים, ומקבלים.

כעת פתוחה הדרך לשמחה של חג הסוכות. זו שמחה שמקורה הוא למעלה מן ההיגיון והשכל האנושי; מקורה הוא בעצם הקשר עם הבורא יתברך מלך העולם, שהסכים כביכול לקבל אותי כעבד.

כאמור, מצוות החג אינן מתיישבות כל כך עם ההיגיון, אבל הרעיונות המקופלים בהן ברורים לחלוטין, ועיקרם – לא יתכן קשר אמיתי עם הבורא יתברך, ולא תיתכן שמחה אמיתית אלא מתוך אחדות ישראל.

וכיצד ניתן בכלל להגיע לאחדות? הרי האדם נוטה להיות אנוכיי ברמה כזאת או אחרת, אז מה שייך לדבר על אחדות? מילא שיתוף פעולה; אם זה טוב לשני הצדדים – למה לא? אבל אחדות?! הרי אני אחד ואתה אחד וביחד זה שנים; ויש עוד אחדים רבים, אז איך תהיה אחדות?

הוא אשר אמרנו, 'למעלה מטעם ודעת'. כאשר מודעים למלכות ה' עלינו וכי כולנו בניו ועבדיו ורצונו הוא שנחשוב אך ורק איש את טובת רעהו, לא נותר מקום לאנוכיות מכל סוג שהוא.

הסוכה מסמלת את האחדות הזאת בכך שבהיותנו בתוכה, אנחנו שווים לחלוטין בקיום המצווה; זו אחדות מוחלטת שמעבר לשונות בפרטים.

ארבעת המינים מסמלים את האחדות הזאת בכך שכל אחד מהם מייצג טיפוס שונה בעם ישראל ורק בהתחברם יחד יש מצווה.

ובזכות ההפנמה של מצוות החג נזכה כולנו לשנה של שמחה אמיתית בגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו.

כי הגיע כבר הזמן שיהיה רק טוב ליהודים, וגם לכל האחרים.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו