אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

כמלאכים או כבני אדם?


התמונה של נסים ישעיהו

אקטואליה בפרשת השבוע.

דומה כי להידמות למלאך, זו פיסגת השאיפה של האדם; עכ"פ השוואתו למלאך, זו המחמאה הכי גדולה שאדם יכול לקבל. אמנם מעלתם של המלאכים גבוהה, אבל האם היא גבוהה ממעלת האדם?

ברשימה זו ובכלל, כשאנחנו אומרים 'מעלה' הכוונה היא למידת הקירבה והדבקות של המושא בתכלית שאותה קבע עבורו הבורא יתברך. בהסתכלות כזו, מעלתם של המלאכים גבוהה מאד כי לעולם אין הם משנים מהתפקיד שקבע להם בורא העולם ומנהיגו, בעוד האדם עלול כן לשנות חלילה.

המלאכים חיים בשמים, במימד הרוחני, בלא שיעמדו בפני פיתויים לחרוג מן המסגרת שקבע להם הבורא יתברך, בעוד האדם נאלץ לחיות בעולם החומרי שמפתה להתנסות בריגושים וחוויות, גם חוויות רוחניות לכאורה, ובהיענות לאותם פיתויים סוטה האדם מן המסלול שעשוי להוביל אותו אל התכלית שקבע לו בוראו.

אז מעלתם של המלאכים גבוהה יותר, הלא כן? אם כך, בשביל מה ברא הבורא יתברך את האדם?

מסתבר שהאדם הוא תכלית הבריאה דווקא משום שעליו להתמודד ולהתגבר על כל אותם פיתויים שהמלאכים לא מכירים בכלל, ובהתגברו על אותם פיתויים – מתעלה הוא גם מעל המלאכים.

למלאך, זו לא חכמה להיות מלאך; זה מה שהוא, מלאך. לעומת זאת אדם שמתגבר על נטיותיו הטבעיות ומתנהג כמלאך, זו מעלה אמיתית שזכה לה במאמץ לא מבוטל, ואז מעלתו גבוהה ממעלת המלאכים. עכשיו ננסה להראות את הדברים בפרשת השבוע ובלוח השנה.

את פרשת השבוע שלנו (דברים לב) פותח משה רבנו בפסוק:

א הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי:

אשתקד הבאנו את פירושו של בעל 'אור החיים' והנה תזכורת:

נתכוון שדיבר עם שני הרכבות שמהם בנוי האדם; אחד חלק הרוחני שיתיחס בשם השמים, ואחד חלק הגופני שיתיחס בשם הארץ.

לא אנחנו המצאנו את המחמאה 'מלאך' לאיש המעלה; כבר הנביא (מלאכי ב) מכנה אותו כך:

ז כִּי-שִׂפְתֵי כהֵן יִשְׁמְרוּ-דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה'-צְבָאוֹת הוּא:

וחז"ל (מועד קטן י"ז/א) למדים מכאן הוראה חשובה מאד לדורנו המבולבל:

א"ר יוחנן מאי דכתיב כִּי-שִׂפְתֵי כהֵן יִשְׁמְרוּ-דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה'-צְבָאוֹת הוּא? אם דומה הרב למלאך ה' – יבקשו תורה מפיו, ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיו.

הבעיה היא שאנחנו לא בדיוק יודעים איך לזהות מלאך, אז איך נדע מאיזה רב ללמוד תורה? בא הבעש"ט לעזרתנו ואומר שהזיהוי רמוז במלה 'מלאך'; אם קוראים אותה מהסוף להתחלה, מתקבלת המלה 'כְּאִלֵּם'. מי שיודע וגם נוהג לשתוק לפני שמדבר, ממנו צריכים ללמוד.

המלאכים חיים בשלום בינם לבין עצמם כי הם חיים בשלום עם בוראם. הם מודעים למציאותו ולכך שעצם קיומם הוא מכוחו המהווה אותם בכל רגע מחדש, ומודעות זו, שהיא תמידית אצלם, גורמת להם תחושה של ביטול מוחלט כלפי הבורא יתברך. אין להם אגו; וכאשר אין אגו גם אין סכסוכים.

בפרשת השבוע מבקש מאתנו משה רבנו שנשליט את החלק השמיימי/מלאכי שבנו, על החלק הארצי/בהמי. בעצם, זה מה שמבקשת התורה כולה, רק שפרשת האזינו מהווה ריכוז מתומצת של כל התורה.

להשליט את החלק השמיימי על החלק הארצי, זה קשה; גם התורה יודעת שזה קשה, ופרשת האזינו מלאה בתיאורים עד כמה רחוק אנחנו עלולים להגיע בנהייתנו אחר הארציות ודיברנו על כך בשנים קודמות. למרבה הצער, הקושי אינו תירוץ מספיק; לקראת סוף הפרשה אומר לנו משה רבנו כך:

מז כִּי לֹא-דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם, כִּי-הוּא חַיֵּיכֶם; וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:

מפרש הזוהר, אם ריק הוא – מכם הוא ריק. כי אם משקיעים, מצליחים.

בני אדם כמלאכים

את פרשת האזינו אנחנו קוראים בשנה זו בין יום הכיפורים לסוכות; ביום הכיפורים אנחנו נדרשים להידמות למלאכים. אסור לנו לענג את הגוף בשום דרך; עלינו להתרכז בקשר שלנו עם הבורא יתברך, בחלק השמיימי שלנו.

דומה כי כל יהודי יודע שיום הכיפורים נפתח באמירת 'כל נדרי'. בנוסח זה אנחנו מבקשים להתיר את כל הנדרים והשבועות שיצאו מפינו בשגגה, וכן "מתירים להתפלל עם העבריינים" וזו הכנה הכרחית ליום הכיפורים. מה הקשר בין התרת נדרים ושבועות, וכן הרשות להתפלל עם העבריינים, לבין היום הקדוש?

מסביר הזוהר כי הנדרים באים מצד הנטיות הטבעיות / ארציות של האדם, שהן מעץ הדעת המעורב מטוב ורע; לאלה יש שליטה על האדם בשאר ימות השנה; יום הכיפורים מיוחד בכך שכולו שייך לעץ החיים ועל כן יש להתנקות מכל השאריות כדי שלא יפריעו לדבקות בעץ החיים.

באותה הזדמנות גם מתירים להתפלל עם העבריינים כי עצם ההבחנה הזאת מקורה בחלק הארצי, בעוד יום הכיפורים שייך כולו לחלק הנשמתי. לכן גם מתייצבים בבית הכנסת ביום זה יהודים רבים שאינם נוהגים לפקוד אותו בשאר ימות השנה. ביום זה הם חווים את נשמתם וזה מתבטא בביקורם בבית הכנסת.

כאשר מקיימים את מצוות היום, או אז אנחנו נדמים למלאכים ואפילו המקטרג נאלץ ללמד עלינו סניגוריה. וכך מתאר זאת המדרש:

(ילקוט שמעוני) אמר הס"מ לפני הקדוש ברוך הוא: על אחרים נתת לי רשות ועל ישראל אי אתה נותן לי רשות; א"ל הרי יש לך רשות עליהן ביום הכפורים (...) ראה הס"מ שלא מצא בהן חטא ואמר לפני הקב"ה: רבונו של עולם, יש לך עם אחד בארץ דומה למלאכי השרת; מה מלאכי השרת יחפי רגל, כך ישראל יחפי רגל ביום הכפורים; מה מלאכי השרת אין להן קפיצין (מפרקים ברגליים ולכן הם תמיד) עומדין, אף ישראל עומדין ביום הכפורים; מה מלאכי השרת אין בפיהן אכילה ושתיה, כך ישראל אין בפיהן אכילה ושתיה ביום הכפורים; מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא, כך ישראל; מה מלאכים שלום ביניהם, כך ישראל. והקב"ה שומע עדותו מן הקטיגור שלהן ומכפר על כל עונותיהם של ישראל.

אז להיות מלאך זו מעלה גדולה, אבל להיות אדם שדומה למלאך – זו מעלה גדולה הרבה יותר. רק נדמיין לעצמנו את עצמנו חיים בשלום זה עם זה; שלום אמיתי, כזה שמיוסד על ביטול כלפי הבורא יתברך כמו שזה קורה ביום כיפור וכמו שזה אצל המלאכים. כאשר אנחנו מגיעים למדרגה כזאת, אנחנו הרבה יותר טובים מהמלאכים כי לנו זה בא ביגיעה רבה, בעוד שהמלאכים – כך ה' ברא אותם.

אדם שיש עליו נדרים או שבועות, חי במתח פנימי עד שיקיים את הנדר או השבועה; הבעיה היא "שרבים הם ואי אפשר לפרטם". במצב כזה הוא אינו מצליח להתחבר בשלמות לחלק הנשמתי ולחיות בשלום עם עצמו, כי החלק הארצי ממשיך להציק, כנ"ל מהזוהר. את זה פותרים בהתרת נדרים; אבל יש מצב יותר חמור, שאדם לא חי בשלום עם זולתו.

בהלכה נפסק כי עבירות שבין אדם למקום, יום הכפורים מכפר; עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו.

התכלית היא להגיע לשלום עם הבורא יתברך, והדרך לכך היא לעשות שלום בין היהודים. זה שאנחנו "מתירים להתפלל עם העבריינים" זה חלק חשוב מהעניין, אבל זה תופס רק לגבי הציבור כולו, שביחד עם העבריינים נהיה כולנו עדה קדושה. אבל אין זה פוטר את האדם הפרטי מחובתו לחיות בשלום עם יהודי שני, כדי שיזכה לחיות בשלום עם הבורא יתברך.

כאמור, מיום הכיפורים אנחנו עוברים לפרשת האזינו; לאחר יום הכיפורים, מה עוד נשאר? אחרי שהצלחנו להידמות למלאכים, לכאורה הכל כבר בסדר. אבל זה רק לכאורה, כי רק אז מתחילה העבודה האמיתית, לדבוק במהלך השנה הבאה עלינו לטובה במה שהצלחנו להשיג ביום הכיפורים. לכך באה לעזרתנו פרשת האזינו, שירת המוּדעוּת, שההתבוננות בה מסייעת לנו להעביר את המעלות הרוחניות שזכינו להן ביום הכיפורים, אל יתר ימות השנה.

ומיד לאחריה חל חג הסוכות, זמן שמחתנו, שכל עניינו הוא אחדות ישראל בכל הרמות, ואחדות זו היא שמביאה שמחה ללא גבולות בחג וגם בכל ימות השנה.

ובע"ה נזכה כולנו לגמר חתימה טובה לשנה טובה ומתוקה מתוך אחדות ישראל, ומיד ממש יקים ה' יתברך את סוכת דוד הנופלת בגאולה האמיתית והשלמה.

ואז באמת יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.

נסים ישעיהו, תנועת אור ישראל

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו