אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מה הבעיה עם עגל הזהב? (כי תשא תשעא)


התמונה של נסים ישעיהו

אפשר לראות שיש כאן ניגוד מוחלט לכל הרעיון של מתן תורה ושל לוחות הברית שנכתבו בידי הקב"ה בעצמו כביכול. גלוי לגמרי שבשלב הזה של חטא העגל, העם מצוי בנפילה מאיגרא רמה, הכי רמה, לבירא הכי עמיקתאהחלק הראשון של פרשת השבוע עוסק בעניינים נעלים ביותר, שכן זהו עדיין המשך ישיר למתן תורה במעמד הר סיני; זה מתחיל בתרומת מחצית השקל לצורך יציקת האדנים למשכן, אחר כך מפורט המתכון להכנת השמן בו נמשחו המשכן וכליו ואהרון ובניו, אחריו המרשם להכנת קטורת הסמים שעליה נאמר קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם, שלא מישהו יתבלבל ויעתיק לעצמו את המרשם הזה לשימוש אישי. אחרי זה מינוי האמנים שיעסקו במלאכת המשכן תוך פירוט תמציתי של הכלים שעליהם לבנות, ובהמשך לכך תזכורת אודות שמירת השבת, שאינה נדחית אפילו מפני העבודות להקמת בית המקדש. בסוף החלק הזה בא פסוק אחד מיוחד (שמות ל"א): [יח] וַיִּתֵּן אֶל-מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי, לֻחֹת הָעֵדֻת--לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹקִים. על הלוחות היו כתובות עשרת הדברות וזוהי החתימה של מעמד הר סיני. ומכאן במעבר חד לנושא שנראה הכי מרכזי בפרשה (פרק לב): [א] וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ--כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. ובהמשך, אהרון לא רואה שום מוצא מלבד: [ד] וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ--אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וזו קבלת הפנים שציפתה למשה ברדתו מן ההר עם שני לוחות הברית, עגל זהב שהעם סוגד לו ובכך מפר את חלקו בברית שכרת ה' עימם רק לפני ארבעים יום. [יט] וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר. הוא אינו אומר לעם דבר, הוא רק עושה: [כ] וַיִּקַּח אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ, וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ, וַיִּטְחַן, עַד אֲשֶׁר-דָּק; וַיִּזֶר עַל-פְּנֵי הַמַּיִם, וַיַּשְׁקְ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. משה מודע לעומק הנפילה שבמעשה הזה. הוא יודע שבמעשה זה, העם ניתק את עצמו לחלוטין מהקב"ה ואינו מתעלם מכך: [לא] וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל-ה', וַיֹּאמַר: אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם, אֱלֹהֵי זָהָב. למרות זאת, הוא דורש(!!!) מה' שימחל לעם ישראל ואף מביע נכונות מלאה למסור את נפשו על כך: [לב] וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן--מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. הרי לא בכדי הוא זכה לכינוי 'הרועה הנאמן' של עם ישראל. ה' נענה לבקשת המחילה, אבל בשלב זה רק חלקית: [לג] וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה: מִי אֲשֶׁר חָטָא-לִי, אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי. ובינתיים השיגרה תימשך, לפחות בלא שינויים הבולטים לעין: [לד] וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת-הָעָם, אֶל אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ--הִנֵּה מַלְאָכִי, יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ; וּבְיוֹם פָּקְדִי, וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם. [לה] וַיִּגֹּף ה', אֶת-הָעָם, עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת-הָעֵגֶל, אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן. הסיום הזה, וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם, מלמד שיש בחטא הזה משהו הרבה יותר חזק מכל חטא אחר, איזה פגם בסיסי ביותר, שהמעשה הזה גילה שיש פגם בשורש הקשר שלנו עם הבורא יתברך. ובאמת, גם בהתבוננות פשוטה אפשר לראות שיש כאן ניגוד מוחלט לכל הרעיון של מתן תורה ושל לוחות הברית שנכתבו בידי הקב"ה בעצמו כביכול. גלוי לגמרי שבשלב הזה של חטא העגל, העם מצוי בנפילה מאיגרא רמה, הכי רמה, לבירא הכי עמיקתא. מהמעמד הכי נעלה בו, ישירות מפי הגבורה, שמעו את הציוויים: אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים ו-לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי. נפלו לתהום של חטא העגל שנראה ונשמע כניגוד מוחלט לשני הציוויים האלה. הרי לכבוד העגל הם הכריזו: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ולכאורה זה בדיוק הפוך מאָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם.רבנו חיים בן עטר, בעל פירוש אור החיים הקדוש מצטט את חז"ל האומרים (עבודה זרה, כב/ב, ועוד מקומות) שבחטא עץ הדעת דבקה באדם זוהמה (רוחנית) שהיא הגורמת למוות, ובמעמד הר סיני פסקה אותה זוהמה מעם ישראל כך שלא היתה בהם מיתה. עד חטא העגל. בעקבות החטא אנחנו קוראים על עונש מוות לחוטאים, וזה משום שחזרה אליהם הזוהמה על ידי החטא הזה. את הרעיון הזה מסיקים חז"ל מלשון הכתוב בפרשתנו; לפני שמשה משבר את הלוחות מספרת התורה: [טז] וְהַלֻּחֹת--מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים, הֵמָּה; וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹקִים הוּא--חָרוּת, עַל-הַלֻּחֹת. מדובר בכתב שנחרט על הלוחות, אז למה כתוב חָרוּת ולא חרוט? מכאן למדים חז"ל שבמעמד הר סיני קיבלנו שיחרור, כלומר חֵרוּת, ממלאך המוות. המסקנה המתבקשת, ובחסידות מאריכים בביאור הדברים, היא שמתן תורה במעמד הר סיני החזיר את העולם למצבו המקורי שלפני חטא עץ הדעת, וחטא העגל, שהיה חטא כללי ויסודי כנ"ל, קילקל שוב את העולם והחזיר את מלאך המוות לפעילות.

עגל הזהב - פוסיני

מחזוריות של נפילה וקימהכידוע, בכל דור ודור מתגלים חידושי תורה על ידי תלמידי חכמים אמיתיים, כאלה שלומדים תורה לשמה, וחידושים אלו מתגלים להם ועל ידם גם לנו בהתאם לצרכי הדור. לפיכך, בדור מתוחכם כמו הדור שלנו, אנחנו זוכים לגילוי סודות ורמזים שלא נתגלו לדורות קודמים, אולי פשוט משום שלא היו זקוקים להם. נביא כאן מעט מחידושיו הנפלאים של מורנו הרב גינזבורג שליט"א לפרשת השבוע שלנו ונצרף קישור לטובת מי שירצה לשמוע את הדברים מפי הרב. מדובר בשני סירטונים שביחד הם נמשכים כ-24 דקות.ב'חטא העגל' יש שבע אותיות שהגימטריא הכללית שלהן היא 126. אם מחלקים את המספר הזה במספר האותיות, מקבלים 18, שזה חטא בגימטריא. אבל 18 זה גם "חי" בגימטריא, אז מה הקשר בין חטא לחי? בחטא יש מימד של מוות כי החטא מנתק את היהודי ממקור החיים, מהקב"ה, אבל על ידי תשובה הוא מחדש את הקשר עם הבורא יתברך ובכך הוא חוזר לחיים. לעיל הזכרנו את דברי חז"ל שמעמד הר סיני תיקן את העולם שהתקלקל בחטא עץ הדעת וחטא העגל החזיר את הקילקול ואת המוות, אבל כתוב (מדרש רבה ועוד) שהקילקול שתוקן במעמד הר סיני היה מורכב משבעה חטאים בשבעה דורות וגם התיקון נעשה על ידי שבעה צדיקים, מאברהם עד משה שהוא השביעי והוריד את השכינה בחזרה לארץ:כיון שחטא אדם – נסתלקה השכינה לרקיע הראשון, חטא קין – נסתלקה לרקיע השני, חטאו דור אנוש – נסתלקה לרקיע השלישי, חטאו דור המבול – נסתלקה לרקיע הרביעי, חטאו דור הפלגה – נסתלקה לרקיע החמישי, חטאו הסדומיים – נסתלקה לרקיע הששי, חטאו המצריים – נסתלקה לרקיע השביעי. וכנגדן עמדו שבעה צדיקים והורידו את השכינה מן העליונים לתחתונים ואלו הן: אברהם הורידה מן השביעי לששי, יצחק הורידה מן הששי לחמישי, יעקב הורידה מן החמישי לרביעי, לוי הורידה מן הרביעי לשלישי, קהת הורידה מן השלישי לשני, עמרם הורידה מן השני לראשון, משה הורידה מן העליונים לתחתונים. אמרנו שבחטא יש מימד של מוות אבל העובדה היא שלא מיד מתים, גם אדם הראשון חי עוד הרבה שנים אחרי החטא והעולם כולו המשיך לחיות למרות החטאים המצטברים שצוטטו כאן. אכן, מהמדרש הזה עולה שהמיתה – סילוק השכינה, היא הדרגתית, המוות הוא רב שלבי. לכן העולם המשיך להתקיים, כי בעת שעשו את החטאים האחרונים – כבר פעלו אברהם יצחק ויעקב להוריד את השכינה בחזרה, להחיות את העולם.שבעת החטאים הם כנגד שבע מדות הנפש שהחטא נובע מהן וחטא העגל כולל את כולם, את כל החטאים. אבל בעוד שאפשר לשאול על החיבור שעושה התורה בין הפתיחה הנשגבת של פרשת השבוע ובין חטא העגל, החלק השלישי של הפרשה רומז בדיוק לעניין שלומדים מהשיוויון הגימטרי שבין חטא וחי. כי בהמשך הפרשה משה עולה אל האלקים עוד פעמיים, שוהה שם ארבעים יום בכל פעם, וחוזר בסוף עם לוחות שניות ועם בשורת המחילה הגמורה. והפעם הוא מניח את לוחות הברית בארון שבמשכן, שזהו מוקד הקדושה בעולם. כלומר, כל הסיפור הזה נועד להביא אותנו לתודעה של תשובה, שאין מצב אבוד, שגם אם נכשלתי בחטא חמור, מוות רוחני – תמיד אפשר לשוב לתחיה על ידי תשובה. בסוף הפרשה מסופר: [ל] וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-מֹשֶׁה, וְהִנֵּה קָרַן, עוֹר פָּנָיו; וַיִּירְאוּ, מִגֶּשֶׁת אֵלָיו. עד כדי כך גדול כוחה של התשובה.ועניין זה רמוז בתורה בפרט ובתנ"ך בכלל עוד כמה פעמים. לא נוכל להביא הכל במסגרת זו, לכן הצענו קישור, שכל אחד יוכל לשמוע ולראות את הדברים במלואם. נביא רק רמז אחד מפסוק במשלי (כ"ד, ט"ז): כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה: הנפילות הן החטאים, כל נפילה היא מוות חלקי כנ"ל, ומדובר בצדיק, וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, שאם חוטאים זה רק בשוגג. חטא כזה נובע מהרע המסתתר בנפש, רע נעלם שהאדם אינו מודע לקיומו. החטא גורם לו להתבונן במצבו, לזהות את הרע שעד עתה נעלם מתודעתו, ולתקנו. הוא קם, חוזר לתחיה. וככל שהוא מודע לסכנת הנפילה שאורבת לפתחו, כך יֵקַל עליו לקום לתחיה מחדש. כמובן, שבע הנפילות הן כנגד שבע המידות, אבל התורה מלאה בשביעיות, זהו מספר חביב מאד.בתורה, שבע זה מספר של מחזוריות. שבעה ימים בשבוע, בכל שבוע, מתחילים מיום ראשון ומסיימים ביום השביעי, וכך לעולם. ומהי הדרך המהירה והיעילה ביותר לקום לתחיה, את זה לומדים מדניאל (ד', כ"ד): וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק, מרבים בעשיית צדקה, מְחַיִּים את הזולת ובכך זוכים לחיים ממקור החיים, מהקב"ה. ולא רק צדקה גשמית. ממשה למדים שצדקה רוחנית היא אפילו גבוהה יותר ולפיכך גם יעילה יותר. ניתן להאזין לתמצית הדברים ברדיו קול הלב בתכניתו השבועית של אריק לב.nissimye@netvision.net.il

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו