אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מה הם האמצעים לכיבוי שריפות? (ויגש תשעא)


התמונה של נסים ישעיהו

אשניסינו להבין מדוע נמנע לכאורה מפעולה מתבקשת שהיתה עושה טוב לאביו וגם לו עצמו, הודעה לאביו שעודנו חי. התשובה היא שפעולה כזאת היתה אולי גורמת הרגשה טובה בשלב המיידי אבל עושה נזק קשה בטווח הארוךהשריפה הגדולה בכרמל תפשה אותנו בלתי מוכנים לחלוטין. אמנם הכתובת היתה על הקיר מזה זמן רב, אבל כרגיל אצלנו, סומכים על הנס ולא נוקפים אצבע לפני שממש מוכרחים. ובשלב הזה, במקרים רבים הנזק הוא כבד ביותר, כמו שהיה לנו בימים הראשונים של חג האורים. הזכרנו בעבר כי העולם בכללו, בתפיסה של קדמונינו, מורכב מארבעה יסודות, ארמ"ע, אש רוח מים עפר. ארבעת אלה גם משמשים כדימויים למצבים נפשיים ולהתנהגות אנושית בכלל. כמו למשל, יש מי שבוער כאש בהתלהבות, בכעסים וכדומה תוך שהוא מצפה ודורש שכולם יתנהלו בהתאם לרצונו, ויש הזורם כמים, מתאים עצמו למצבים המתחלפים גם אם נאלץ לעקוף מכשולים מסוג הרגלים ישנים וכדומה, העיקר להרגיש טוב כאן ועכשיו. יש מי שעושה הרבה רוח, רעש וצילצולים, כשהוא משמיע קולו בכל עניין שעל הפרק בביטחון מלא כי חשוב שכולם ישמעו אותו, ויש מדוכא עד עפר שמתוך דיכאונו הוא שותק ושתיקתו מגבירה את דיכאונו. כל אלה הם דימויים מושאלים מארבעת היסודות הנ"ל כי האדם עצמו, כמו כל הנבראים התחתונים מורכב מארבעה יסודות אלו. וההבדלים בין האנשים בפרט ובין הנבראים בכלל נובעים מהשינויים בריכוז היסודות האמורים. אצל הכעסן יסוד האש חזק יותר ואצל השליו – יסוד המים או העפר. כי כמו כל נברא, גם היסודות הנ"ל שורשם הוא רוחני והם מקבילים לארבע אותיות שם הוי'ה ברוך הוא; האש מקבילה לאות י', הרוח לאות ה' המים לאות ו' והעפר לאות ה' האחרונה שבשם הוי'ה ב"ה. פה למטה, אנחנו רואים רק את הגשמיות, את החומר הנברא. השורש הרוחני נעלם מעינינו עד שקורה משהו שמאלץ אותנו להתבונן. השריפה בכרמל פרצה ביום הראשון של חג החנוכה שהמצווה העיקרית בו היא להדליק אש. האור הקטן שמפיקה האש של נרות החנוכה, הוא ביטוי לאור רוחני נעלה ביותר שיורד אלינו מלמעלה במקביל אליו. האור הנעלה שיורד מלמעלה, בהיותו רוחני כאמור, אינו נראה לעינינו הגשמיות אבל הוא אמור לפגוש כאן את אור נרות החנוכה שהמסר הבסיסי שלהם הוא ניצחון אש הקודש של החשמונאים על האש הזרה של המתיוונים. הניצחון הזה אמור להתבטא קודם כל בכך שיהודים אינם משתפים פעולה עם גויים נגד יהודים, שזה מה שעשו המתיוונים. חוץ מזה, נרות החנוכה גם מכריזים על כך שיהודים דבקים בקב"ה בלי תנאים ובלי פשרות, שעל כן חוזרים ומודים על הנסים והנפלאות והישועות שעשה לנו הקב"ה ועד שלזכרם מדליקים נרות וחוגגים את חג החנוכה. ככל הנראה, לא זה מה שפגש האור הרוחני הזה ברדתו הנה כתגובה לנרות החנוכה שלנו. ככל הנראה הוא אפילו פגש מציאות הפוכה מזו שמסמלים נרות החנוכה כנ"ל, ועל כן הוא התגשם והפך לאש שורפת ומכלה. ובבקשה לא לחשוד בי שאני המצאתי את הרעיון הזה. בחסידות מבואר העניין של נגע צרעת ומוסבר כי כאשר מבהיק אל האדם אור נעלה ביותר – אור ממדרגה של עֹנג העליון, והוא אינו כלי, אינו מזוכך מספיק כדי לקבל אור נעלה כזה – העֹנג מתהפך לנגע. לענ"ד, זה מה שקרה לנו בימים הראשונים של חג החנוכה. וכבר הבאנו את הדוגמא האנושית המוכרת לרבים, של מי שזוכה בפרס הגדול בהגרלה כלשהי ובדיעבד התברר שאותה זכיה סימנה את התחלת הסוף שלו. כי מכיוון שלא היו לו כלים נפשיים ואחרים כדי לנצל את השפע שירד עליו לטובה ולברכה, אז אותו שפע פתאומי נהפך לקללה ר"ל.אכן, צריכים זהירות בעניינים חיוביים לא פחות ואולי אף יותר מכפי שנדרש בעניינים פחות חיוביים. אנחנו אלה שזכינו לשוב לארץ ישראל אחרי אלפיים שנות גלות וזה בלי ספק עניין חיובי ביותר, אבל במקום לנהל את חיינו כאן ברגישות ובזהירות הראויה לעם ששמר על יחודו בכל התהפוכות של אלפי שנות הגלות, אנחנו מתנהלים בפזיזות קלת דעת שביטוייה הם פלגנות כדרך חיים וטיפוח שנאת חינם בין אחים. זה בדיוק מה שעשו המתיוונים ומזה בדיוק נזהר מאד יוסף, הגיבור של פרשות השבוע האחרונות. הוא נזהר מאד שלא לפגוע באחים שמצידם פגעו בו קשות וכעת הם מתחרטים, ומנחה אותם (בראשית מ"ה ט'): [ט] מַהֲרוּ, וַעֲלוּ אֶל-אָבִי, וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף, שָׂמַנִי אֱלֹקִים לְאָדוֹן לְכָל-מִצְרָיִם; רְדָה אֵלַי, אַל-תַּעֲמֹד. אבל זה מסוכן, בשורה כל כך טובה עלולה לגרום התקף לב חלילה, על כן האחים מתנהלים בזהירות מירבית: [כה] וַיַּעֲלוּ, מִמִּצְרָיִם; וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן, אֶל-יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. [כו] וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר, עוֹד יוֹסֵף חַי, וְכִי-הוּא מֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם; וַיָּפָג לִבּוֹ, כִּי לֹא-הֶאֱמִין לָהֶם. אש מכבים במיםבחסידות מבואר כי האש מתחלקת בכללות לשני סוגים, אש קודש ואש זרה. באחים בערה אש שהתבטאה בקנאה ובשנאה ליוסף והתוצאה הנוראה היתה שרצו להרוג אותו והתפשרו על מכירתו לעבד. האבא הזקן, מרגע שאמרו לו כי יוסף נעדר, בערה בו אש הגעגועים לבן האהוב, וַיִּתְאַבֵּל עַל-בְּנוֹ, יָמִים רַבִּים. סביר להניח שגם לבו של יוסף בער באש הגעגועים לאביו ולאחיו הצעיר. גם מן הסתם ניחש שמצבו הנפשי של האבא קשה עקב הניתוק ממנו. למרות זאת הוא אינו יוזם קשר עם אביו וגם לאחר שנהיה שליט על כל ארץ מצרים הוא אינו טורח לשלוח הודעה מרגיעה, אות חיים ממנו לאביו. על זה נדבר בהמשך בע"ה, אבל בינתיים, רק טבעי שירצה גם לנקום במי שפגעו בו וישיב להם כגמולם. אבל הוא אינו פונה לדרך זו כלל. אמנם פגעו בו, אבל פגיעת תגמול לא תתקן דבר, רק תוסיף נפגעים.את האש הטבעית שבוערת בלבו של יוסף, הוא מכבה בעזרת מים, מי החכמה שבה חננו הבורא יתברך. הוא כל כך דבק בקב"ה, עד שאינו צריך לשקול כלל מהו המעשה הנכון לעשותו, אוטומטית הוא פועל נכון. בכל זאת גם כאשר פועלים אוטומטית, יש איזה היגיון מאחורי הדברים למרות שאולי אינו נראה לאדם מן השורה. על כן שואל בעל פירוש 'אור החיים' הקדוש, מה ההיגיון בכך שיוסף האריך את סבלו של אביו, לכאורה ללא צורך, בכך שנמנע מלהודיע לו כי עודנו חי? נניח שבעודו עבד או אסיר, הוא לא יכול היה להעביר הודעה כזאת, אבל בשבע שנות השבע הוא כבר ניהל את כל ארץ מצרים ועדיין לא שלח שום הודעה, כיצד ניתן להסביר התנהגות כזאת? נכון אמנם, מוסיף בעל פירוש'אור החיים', שנגזרה על יעקב אבינו פרידה של כ"ב שנה מבנו כנגד כ"ב שנה שהיה רחוק מהוריו, כמו כן בסופו של דבר ירד למצרים בכבוד גדול מה שלא היה קורה אם היה יורד קודם, אבל איך נבין את ההתנהגות של יוסף?נקודת העניין בהסברו של האור החיים היא ציטוט מאמר חז"ל (בבא מציעא נט/א): מוטב שיפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. יוסף הבין היטב את המצב שאליו נקלע הוא, ועימו כל בית אביו. האחים אמנם פגעו בו קשות, אבל הוא מודע לכך שפגיעה שלו בהם עלולה למוטט את כל בית יעקב. ומה יפגע בהם יותר מהודעה לאבא שהם אלה שהרחיקו ממנו את בנו האהוב ועוד התחכמו להציג את הדברים כאילו נטרף על ידי חיה רעה? יוסף ידע שאין מכבים אש זרה של קנאה ושנאה שבערה באחיו כלפיו, על ידי אש זרה נגדית, אש של נקמה שתבער בלבו כלפיהם. אש כזאת יש בה להעניק תחושת סיפוק למי שמצית אותה, אבל היא צפויה לשרוף ולכלות ולא בטוח שיהיה מי שישאר ליהנות מהסיפוק שבנקמה.כאמור, יוסף אינו צריך להתלבט בדבר המהלך הנכון בכל רגע נתון. הוא פועל נכון אוטומטית מתוך חיבור לחכמה העליונה וחיבור זה בא לו מכח הביטול שלו לרצון העליון. כבר בשבוע שעבר עמדנו על כך שיוסף לא ביקש נקמה ורק התרכז במה שצריכים לעשות כדי להפוך את העולם למקום שטוב יותר לחיות בו. כאן ניסינו להבין מדוע נמנע לכאורה מפעולה מתבקשת שהיתה עושה טוב לאביו וגם לו עצמו, הודעה לאביו שעודנו חי. התשובה היא שפעולה כזאת היתה אולי גורמת הרגשה טובה בשלב המיידי אבל עושה נזק קשה בטווח הארוך. במלים אחרות, המחשבה על המחר היא המנחה את יוסף לכל אורך הדרך. כך גם הוא פותר את החלומות, כשהוא מתרגם את העצמים המופיעים בחלומות ליחידות זמן. למרבה הצער, אנחנו מקפידים שלא ללמוד מיוסף דבר. אצלנו, המחשבה על העתיד מוזכרת אך ורק בהקשר של מבט לאחור, כאשר מתברר בדיעבד שבעבר, כשעוד היתה תועלת בדבר, לא חשבנו על העתיד. כך בהקשר של השריפה בכרמל וכך גם בכל ההקשרים של ההתנהלות השלטונית. אצלנו חיים את האימרה שיסודה ברשעות: "אין שמחה כשמחה לאיד" וטוב לנו עם זה. לא מעטים אצלנו ממש שמחו כאשר "המתנחלים אכלו אותה" בעקירת גוש קטיף בלי שטרחו להקדיש רגע למחשבה אם זה טוב או רע ליהודים, וממשיכים לשמוח בכל הזדמנות שהמתנחלים חוטפים, אם זו עקירת מאחז או הקפאת בניה. בחוגים מסויימים נוצרה מין אוירה של "הכה במתנחלים והצל את המדינה". האוירה הכללית שמשדרים אותם חוגים כלפי המתנחלים היא של נקמה. אז אמנם קטונתי מהבין על מה ולמה יש לנקום במתנחלים או לפחות לשנוא אותם, אבל אין שום ספק שליוסף היו סיבות טובות יותר לרצות לנקום באחיו. אלא שהוא, לא רק שלא נקם, הוא עוד דואג לאחיו ומסדר להם את החיים בטוב, כיד השליט על ארץ מצרים. כדאי מאד שנלמד ממנו את הדרך הנכונה לכיבוי השריפות הבוערות אצלנו בשנאת חינם ומן הסתם זה מה שימנע גם שריפות כפשוטן, ביערות.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו