אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

האם צעדת שליט משתלבת בכיוון הכללי? (פינחס תשע)


התמונה של נסים ישעיהו

גלעד

ברגע שאנחנו מתייחסים אל עצמנו כאל גלית הם חושבים – סופנו יהיה כסופו חלילה. אולי זו הסיבה שפתחו נגדנו במלחמת אבנים ורוגטקותקל מאד להזדהות עם משפחת שליט ויש להניח שרוב ככל היהודים אכן מזדהים עמם. כולנו רוצים, באמת ובתמים, שגלעד יחזור הביתה בשלום וללא כל עיכוב נוסף. גם ככה זה בלתי נתפס הזמן שהוא נמק בשבי. אלא שרבות הן השאלות והתהיות בהקשר הזה והתשובות אינן חד משמעיות. הבעיה המרכזית היא שאלת המחיר שאנו מוכנים לשלם תמורת שחרורו של גלעד, שהרי ברור ומוסכם שנשלם, אנחנו תמיד משלמים. מדובר בעסקת חליפין; אנחנו נשחרר מאות רבות של אנשיהם האסורים אצלנו, כולל מרצחים ידועים, ובתמורה הם יוציאו אותו לחופשי. מעבר לעובדה שהצעה זו חושפת את מה שידוע ומוסכם מכבר, שבינם ובינינו קיים לכאורה פער תהומי ביחס לערכם של חיי אדם, ושאנחנו מוכנים לשלם כמעט כל מחיר תמורת אנשינו והם יודעים זאת, קיימת הבעיה של המחיר העתידי לעסקה כזאת. בצד שלנו, מייחלים כולנו לסיום הפרשה הזאת והסיום יתבטא בכך שגלעד לא יככב עוד בחדשות. שישוב הביתה בשלום, ישתלב במהרה באיזושהי פעילות מועילה ויבנה את חייו על הצד הטוב ביותר האפשרי, באלמוניות מבורכת. או אפשר גם שיעסוק בתחום שלא יניח לו להיות אלמוני, אבל זה יהיה מבחירה וזה בסדר, העיקר שלא יהיה אסור עוד בידי הרשעים. ומה בצד שלהם – בצד שלהם אין עניין באנשים מצד עצמם, שעל כן הם מסרבים לקבל תמורת גלעד אסירים רבים שאינם רוצחים ודורשים דוקא את האסירים הכבדים, אלה שנאסרו על פשעים חמורים ביותר, אלה שיועילו להם במלחמתם נגדנו. במלים אחרות, אנחנו רוצים אצלנו את גלעד לטובתו שלו, בלי שום אינטרס נוסף, הם רוצים את אנשיהם לטובת האינטרסים שלהם, לטובת עיבוי וחיזוק שורותיהם בלחימתם נגדנו. והפער הזה הוא בלתי ניתן לגישור.לא ניתן לגשר על הפער הזה כי מימוש העסקה בתנאים אלו טומן בחובו סכנות רבות ומיידיות עבורנו. ראשית, עצם הכניעה לסחטנות מהווה עידוד לסחטנים ומזמינה סחטנות קשה יותר בעתיד.

שנית, המרצחים שישוחררו, סביר להניח שלא ילכו לגדל עגבניות וגם לא פרחים. ניסיון העבר תומך בהנחה שהם ישובו לעשות את מה שהם יודעים ואוהבים לעשות, לעסוק בחורבן, לרצוח יהודים וגם לא יהודים. הרי על מעשים כאלה הם יושבים בכלא וככל הידוע, הם לא חזרו בתשובה. הרי לא מופעלת בבתי הכלא שלנו שיטת החינוך מחדש, כי אנחנו נאורים, כידוע, ולא מתערבים בהשקפת העולם של הזולת. לכן אנחנו מניחים להם לחיות את חייהם בכלא לפי דרכם ואפילו דואגים לרווחתם ככל יכולתנו. בנסיבות אלו, כשמצד שני הם נתפסים כגיבורים בחברה שממנה באו ואליה הם מבקשים לשוב, סביר בהחלט להניח שרובם ככולם ישובו לעיסוק האהוב עליהם, רצח. וכאן מתעוררת השאלה המצמררת: כמה יהודים ישלמו בחייהם בעתיד, תמורת העסקה לשחרור גלעד עכשיו? בדברים הנ"ל, אני מניח, לא חידשתי הרבה. רבים וטובים עסקו ועוסקים בנושא כאוב זה, כאשר גם השאלות מושמעות ואף ביתר חריפות. אבל האמת היא שעצם העלאת השאלה מלמד עד כמה הידרדרנו מאז אותם ימים שבהם היה ברור לנו ולעולם כולו שעם רוצחים – אנחנו מדברים רק דרך כוונות הרובה. ולכך לא ראיתי שמתייחסים, מעבר לציון העובדה עצמה וכן איזכור אירועים נקודתיים שנתפסים כציוני דרך משמעותיים בתהליך ההידרדרות. אבל לא ראיתי ששואלים איפה כל זה התחיל, באיזו נקודה בזמן או באיזה אירוע, עלינו על הנתיב שהוביל אותנו עד הלום?צריך שיהיה ברור שלא היינו מגיעים לכך אלמלא הבחינו אויבינו בעובדה שלמרות כל המלים היפות שלנו בדבר ערכם המוחלט של חיי אדם – אין אצלנו ערך מוחלט לחיי אדם. אנחנו טובים במלים יפות, קדושת החיים וכדומה, אבל בין המלים ובין המציאות, בינן ובין ההנהגה בפועל – אין שום קשר חיובי.

חיינו מלאים בשניוּת הזאת, בסתירות פנימיות כאלו, ולכן מיותר להביא לכך ראיות. זה נכון באופן פרטי, בחייו של הפרט, ונכון שבעתיים בחיינו ככלל, כחברה. אז אנחנו יכולים להתעלם ואכן מתעלמים מן הסתירות הפנימיות וחיים עמן בשלום, עד שבאים אויבינו ומציבים מולנו מראָה. והמראֶה הנשקף אלינו מן המראָה, אינו מלבב במיוחד. המראֶה הוא של חברה שאין לה ערכים מוחלטים ואין לה כיוון ברור. המראֶה הוא של חברה שתמורת שקט עכשיו, ממשכנת ואף מוכרת את העתיד. וזה בדיוק מה שהם מציעים לנו, את גלעד ושמחה גדולה עכשיו. והמחיר העתידי – נו, אנחנו הרי מורגלים במהלכים כאלו של סיכונים קשים בעתיד תמורת רגיעה בהווה. מחיר ההבלגהלא מזמן (ברשימה לפרשת נשא) דיברנו על יתרון שהופך לחיסרון, על עוצמה שהופכת לחולשה. בעבר שכעת הוא נראה רחוק מאד, נתפסנו בעולם כדוד הקטן שעומד מול גָּלְיָת הענק. בנסיבות כאלו, דוד אינו יכול לקחת סיכונים, עליו לפעול בנחרצות וביעילות מרבית פשוט כדי לשרוד. הוא לא מספיק גדול ולא מספיק חזק כדי לנהל משא ומתן מול גָּלְיָת הענק, אז הוא יורה בו את האבן ומטביע אותה במצחו החצוף. כאמור, בעבר נתפסנו כדוד הקטן בעוד אויבינו נתפסו כגָּלְיָת הענק, ולכן, תגובותינו הנחרצות והמיידיות למהלכים מאיימים או פוגעניים שלהם כלפינו, זכו לתשואות מקיר לקיר. כעת התהפכו התדמיות ואנחנו אלה שנתפסים כגָּלְיָת המשחית מול הפלשתינים שלא משנה מה יעשו – תדמית המסכנים דבקה בהם ולכן הם זוכים לאהדה בכל העולם.העובדה היא שאנחנו לא מצליחים להתמודד עם התדמית הזאת, לא עם תדמיתם כדוד ולא עם תדמיתנו כגלית. לכן עניינו של גלעד יכול לעורר בעולם אהדה ברמה האישית, אבל זה לא עוזר לנו מאומה ברמה התדמיתית, שלא לדבר על הרמה המדינית והביטחונית. לכן העולם ימשיך לדרוש מאתנו בתוקף את הסרת כל ההגבלות שהטלנו על עזה, מקום מאסרו של גלעד, ולא יתנה זאת בשחרורו או אפילו בביקור של נציג הצלב האדום אצלו. כי אנחנו גלית ובגלית מותר ורצוי להתעלל, והם דוד המסכן שצריכים לרחם עליו כי נאלץ להתמודד מול גלית.

וזה לא בגלל שהעולם שונא אותנו חלילה, זה בגלל שזו התדמית, גָּלְיָת, שאימצנו לעצמנו. והעולם – למה שיתווכח אתנו? אם אנחנו חושבים שאנחנו כאלה חזקים, גָּלְיָת, שיהיה. הרי עובדה היא שעשינו כמה פעולות שהעידו כי כוחנו רב. והשאלה היא, איפה התחיל הכל. מתי והיכן חצינו גבול ששינה את תדמיתנו מן הקצה אל הקצה ההפכי? לענ"ד זה קרה במלחמת יום כיפור, שבקרוב ימלאו לה 38 שנים. אז, ויתרנו מראש על מהלך מקדים שעשוי היה לחסוך לנו חיי אדם רבים. משיקולים של תדמית מדינית וכן מתוך הסתמכות על כוחנו הרב, אפשרנו להם לתקוף ראשונים, מה שעלה לנו בחייהם של לוחמים רבים. כלומר, שם הכרזנו באזני כל העולם שחיי לוחמינו חשובים פחות מתדמיתנו בעיני העמים וכן שאנחנו מספיק חזקים כדי לספוג אבדות מיותרות בנפש. כלומר, הערך של חיי אדם כבר לא היה מוחלט, הוא הפך להיות יחסי ונחות בהשוואה ל"ערכים" אחרים כגון תדמית ויחסים בינלאומיים. מאז היו עוד מהלכים באותו כיוון. כמו למשל נתינת מדבר סיני למצרים בלא כל תמורה ותוך סיכון פוטנציאלי עצום לעצמנו. או הסכם אוסלו הארור, ועוד ועוד. בנסיבות אלו – מובנת מאד התנהלותם של אויבינו מולנו. ברגע שאנחנו מתייחסים אל עצמנו כאל גלית הם חושבים – סופנו יהיה כסופו חלילה. אולי זו הסיבה שפתחו נגדנו במלחמת אבנים ורוגטקות. אז כשאצלנו צועדים מאות אנשים בניסיון ללחוץ על הממשלה לסגור כבר את הסיפור הזה, להביא קץ לסבלו של גלעד ולסבל משפחתו, הם בסך הכל מבקשים שנמשיך בקו המאשר את תדמיתנו כגלית ואת תדמיתם של המרצחים כדוד. הם טוענים שאנחנו מספיק חזקים כדי לשלם מחיר כבד ועדיין לשרוד ואפילו להישאר חזקים. יתכן שהם אפילו צודקים בנקודת זמן זו, השאלה היא כמה זמן באמת אפשר להמשיך בדרך זו ולשרוד. שהרי ברור גם להם שזה לא יגמר פה. שעם האכילה בא התיאבון והם יעשו מאמצים לחטוף עוד בני ערובה כדי לסחוט עוד ויתורים.נו, הגענו עד פה, כמעט סוף המאמר, ועדיין לא אמרנו כלום על פרשת השבוע, פרשת פִּינְחָס.

אין לי מושג כיצד תסתיים פרשת גלעד וגם איני מוצא לכך רמז בפרשת השבוע. מה שכן אני מוצא, זו הוראה כיצד למנוע מראש מצבים כאלו (במדבר כ"ה): [טז] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [יז] צָרוֹר, אֶת-הַמִּדְיָנִים; וְהִכִּיתֶם, אוֹתָם. [יח] כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם, בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר-נִכְּלוּ לָכֶם עַל-דְּבַר-פְּעוֹר; וְעַל-דְּבַר כָּזְבִּי בַת-נְשִׂיא מִדְיָן, אֲחֹתָם, הַמֻּכָּה בְיוֹם-הַמַּגֵּפָה, עַל-דְּבַר-פְּעוֹר. בפירוש מדובר פה בפעולת מנע, צָרוֹר, אֶת-הַמִּדְיָנִים כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם. הם עתידים לפעול נגדכם, אז הקדימו אותם והכו בהם. ובפרשה הבאה יישום ההוראה (פרק ל"א): [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ. [ג] וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר, הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא; וְיִהְיוּ, עַל-מִדְיָן, לָתֵת נִקְמַת-ה', בְּמִדְיָן.החלש אינו לוקח סיכונים, הוא פועל מיידית לנטרול הסכנה. הוא מכריז על עצמו כחלש מכדי להסתכן והעולם מאמין לו. לעומת זאת, כאשר הוא מכריז על עצמו כחזק – מצפים ממנו שיתנהג בהתאם, שיוותר לחלשים ממנו. כל פעולה שלו נתפסת כהתעללות בחלש המסכן, והתגובות בהתאם. הגיע הזמן שנחזור להיות חלשים כי אנחנו באמת כאלה.ובכך נגרום שסוף סוף יהיה רק טוב ליהודים, וגם לכל האחרים.

ניתן להאזין לתמצית הדברים ברדיו קול הלב בתכניתו השבועית של אריק לב.nissimye @ netvision.net.il

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו