אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

על הנחות יסוד מוטעות לגבי החרדים


טענה ידועה ומוכרת היא שהסלידה של החרדים והחילוניים אחד מהשני נובעת מאי הבנתם של החילוניים את החרדים. טענה זו מושמעת כבר שנים רבות וגם פה באתר זה היא הושמעה ממש לאחרונה במאמר מאת חברי לחטא הכתיבה, מר דב לנדאו. אבל על פי רוב כשחרדי או אדם דתי מסביר את עצמו לחילוני, אני מוצא שמדובר בהסבר מלא בחורים, אי דיוקים ולעיתים גם שקרים בוטים. גילוי נאות: אני שלעצמי אינני אדם דתי אך גם לא הייתי מכנה עצמי "אתיאיסט" (ואני יודע בוודאות שיש אתיאיסטים שרואים בי דתי גמור). מי שקרא את מאמר הביקורת שלי שפורסם באתר זה על ספרו של ריצ'ארד דוקינס "יש אלוהים?", יודע שגם על האתיאיסטיות הקיצונית יש בי ביקורת. למדתי את היהדות לארכה ולרוחבה (וגם דתות אחרות) גם באופן עצמאי וגם באופן אקדמאי, גם מהזווית האמונית וגם מהזווית ההיסטורית – מדעית. במאמר זה אפריך כמה הנחות יסוד מוטעות שחילונים – ולעיתים גם חרדים – מחזיקים בהן בנוגע לאחינו הלבושים בשחור.הערה חשובה: זהו אינו מאמר אקדמאי. לא אתן פה מראי מקום ולא אצטט מקורות. יחד עם זאת, הנרטיב ההיסטורי שמוצג במאמר זה מתומך בראיות, תיאוריות ותזות שכל מי שמעוניין יכול לחפשן ולמצאן באינספור ספרי היסטוריה ומחקר. כתמיד אני ממליץ לא לקבל את מילתי, אלא שכל אדם יצא ויחפש את המקורות, ילמד את המידע ויגיע בעצמו למסקנות משלו. הנחה ראשונה: ההלכה (התורה שבעל פה) והתורה שבכתב נוצרו בו-זמנית

אני כולי בעד אמונות, אמונות הן דבר יפה וחשוב, אך אל לנו להציגן כאילו מדובר באמת. כל העדויות והראיות ההיסטוריות שנמצאות בידינו מפריכות טענה זו. על התפתחותה של התורה שבכתב ישנם אינסוף מחקרים וויכוחים, אך כל המלומדים (ובכך אני מתכוון לאנשים שלומדים היסטוריה ודתות באופן מדעי שדורש ראיות) מסכימים שהתורה שבכתב עתיקה מן התורה שבעל פה.אז מה מקורה של התורה שבעל פה? כנראה שחורבן בית ראשון, או יותר נכון לומר, החלל הפולחני שנוצר בעקבות חורבנו של בית המקדש הראשון. בתקופת בית ראשון היווה בית המקדש המרכז הרוחני והפולחני וחייו של אדם דתי היו הרבה יותר פשוטים מכפי שהם כיום. הכוהנים והלוויים היו אחראים על ההלכות הפרטניות של הפולחן, בעוד שהאדם הפשוט המאמין העסיק עצמו רק בשמירה על המצוות ה"עממיות" כגון עשרת הדברות, כשרות, קודש וחול. לא היו בתי כנסת (בתי כנסת נוצרו אחרי החורבן כדי לענות על הצורך במקומות פולחן חלופיים) והעם היה עולה לבית המקדש כדי להתפלל ולהקריב קורבנות או משתמש בבמות (שהיו אסורות, אך כפי שהמקרא עצמו מדווח לנו, הממסד הדתי באותה תקופה לא ממש הצליח להיפטר ממנהג הבמות). האדם הפשוט בתקופת בית ראשון היה אדם אכול אמונות תפלות. דת ממוסדת במובן המודרני לא הייתה בנמצא, הפרשנות למשל לשמירת שבת הייתה מאוד אינדיבידואליסטית (למורת רוחם של כהנים ונביאים) והרבה מאוד מהעם אימצו לעצמם מנהגים אליליים של פסלונים, טקסים של אלים זרים, ופולחנים פרטיים שמושפעים מהעמים שמסביב. גם תופעה זו מדווחת לנו באופן נרחב במקרא ונראה שהכוהנים והנביאים לא הצליחו להלחם גם בה. למעשה, על פי המקרא, המצב נהיה כה גרוע עד כי אפילו המלך בשלב מסוים כלל לא ידע על קיומה של התורה שבכתב, הלוא היא תורת משה. חורבן בית המקדש לא היה רק חורבן לאומי, כי אם חורבן דתי ותרבותי. פרשנות היסטורית קיצונית יכולה לטעון שביום חורבנו של בית המקדש הראשון הורחבה למעשה היהדות באופן מוחלט, ואילו מה שנוצר לאחר מכן היה גרסא אחרת של דת שכבר לא הייתה בנמצא. ייתכן שפרשנות זו קיצונית מידי, אך יש בה מידה מסוימת של אמת. החלל שנוצר בהנהגה הדתית היה כבד, ולאדם הפשוט היה זה מצב מביך עד מאוד. אם בעבר היה האדם עולה לבית המקדש והכוהן או הלוי היו מפרטים מה עליו לעשות לפי עניינו הספציפי, הרי שהדבר הזה נגזל ממנו. כעת החלו להיווצר בתי כנסת קטנים שבדרך כלל סבבו סביב דמות דתית כלשהי (כהן לשעבר או סתם מטיף כריזמטי) ושם החלו להיווצר כל מיני מנהגים ופירושים לתורה שבכתב. גורם אחד לכך הוא שאנשים חיפשו את ה"סיבה" לחורבן. גורם נוסף הוא שאנשים שחיו בגלות הביאו איתם מנהגים שהיו מבוססים על מסורות ישנות שהיו קיימות במקום בו שהו ועברו "גיור" כדי להתאים לנרטיב היהודי. כשתקופת בית שני מתחילה אחרי הצהרת כורש ושיבת ציון, היהודים שחזרו לארץ מצאו עצמם מחולקים לאינספור קבוצות, זרמים ודעות. לבסוף הקבוצות התגבשו לשלוש קבוצות עיקריות: הפרושים (שהם אבות האורתודוכסיה של ימינו), הצדוקים והאיסיים. על הצדוקים אנחנו יודעים מעט ועל האיסיים אנחנו עוד יודעים אפילו פחות. הסיבה לכך היא שהם הפסידו בקרב ההיסטורי על השליטה ביהדות, וכמו שאנחנו יודעים, ההיסטוריה נכתבת בידי המנצחים. רוב המידע שלנו מגיע ממקורות פרושיים ועל המקורות ההיסטוריים המעטים שעומדים לרשותנו שאינם פרושיים ישנו ויכוח אקדמאי נוקב לגבי מקורותיהם ההיסטוריים. הפרושים הציגו טענה שגרמה לתרעומת בקרב הזרמים האחרים בעם: הם טענו שמלבד התורה שבכתב, ניתנה למשה תורה שבעל-פה שמפרשת את התורה שבכתב (ואולי מכאן מגיע השם "פרושים", אם כי אין לכך ראייה ודאית) ותורה זו הועברה במהלך הדורות ונמצאת באופן בלעדי בידיהם. בתחילת הדרך הטענה הזו לא נלקחה באופן רציני על ידי כלל העם. למעשה היו אלה הצדוקים שהיוו את הכוח הפוליטי השלט. כצאצאיהם של כוהנים היה להם קל יחסית לקבל השפעה "לגיטימית" על ההמון, והם יתחברו אל שושלת חשמונאי כשמרד החשמונאים הביא לשלטון עצמאי. ההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה ושוב הדת והפוליטיקה ניצבו יחדיו. מי שהביאה למהפך הייתה המלכה שלומציון, שמסיבותיה שלה העדיפה את הפרושים על פני הצדוקים. מאותו רגע הצדוקים החלו לאבד את כוחם הפוליטי, מינויים חשובים ניתנו כעת לפרושים ולאט לאט רבים מהעם החלו לקבל את הנרטיב הפרושי כנרטיב ה"נכון". כשרבי יהודה הנשיא כתב את המשנה, שממנה בוקעת כנהר שוצף כל התורה שבעל פה (הגמרא היא למעשה ברובה דיונים של תלמידים וחכמים על המשנה), הוא למעשה איגד יחדיו את כל המסורות הפרושיות של אותה תקופה, ולא את "מסורות החכמים" שכביכול היו ידועים לעם מאז ומעולם. עם השנים הזרמים האחרים של היהדות הפכו למשניים וחלקם נעלמו, וכך הנרטיב הפרושי הפך לנרטיב ה"רשמי" של סוף תקופת בית שני וכתוצאה מכך של היהדות כולה. אך לאמתו של דבר במהלך השנים המשיכו להיווצר זרמים אחרים ביהדות, והזרם האורתודוכסי עשה כל מה שיכול היה מבחינה פוליטית כדי למחוק אותם. הזרם הקראי הוא דוגמא אחת, הזרמים הקונסרבטיביים והרפורמים הם דוגמא אחרת, מודרנית יותר. מדינת ישראל היא שנותנת כיום את הכוח האמיתי לנרטיב הפרושי (שהיום הפך לנרטיב האורתודוכסי או הרבני), ושוב כמו אז גם היום זה נעשה מסיבות פוליטיות גרידא. למעשה מסקרים שמפורסמים מידי שנה מסתבר שרק כארבעים אחוזים מכלל היהודים ברחבי העולם משתייכים לזרם הזה. יתר שישים האחוזים מתחלקים בין החילוניים, הקונסרבטיביים, הרפורמים וזרמים אחרים. העובדה שרק לזרם האורתודוכסי יש ביטוי במדינה היהודית הוא ביזיון והוא תוצאה של משחקים פוליטיים רקובים ונלוזים. הנחה שנייה: ההלכה מבוססת על התורה המקראיתהמקרא

קביעה זו פשוט מהווה חוסר הבנה מוחלט של ההלכה ומקורותיה. ההלכה איננה מבוססת על התורה. ההלכה – שהיא התורה שבעל פה – היא תורה בפני עצמה שכוחה ברבנות הדתית מבחינת הסמכות עולה על זו של התורה. עד כדי כך שלהלכה יש כוח "לקרוע" חוקים מן התורה, כלומר לבטל חוקים מהתורה שבכתב. כל חרדי יודע שאם יש התנגשות בין הפשט שבתורה שבכתב ובין הפרשנות ההלכתית – ההלכה היא זו שקובעת. נכון הדבר שמקורה ההיסטורי של ההלכה הוא התורה שבכתב, אך מאז נוצרה לפני כאלפיים שנה התפתחה לתורה בפני עצמה. זה מתחיל מפסוק בתורה שבכתב ועל פסוק זה שמים "סייגים" (חוקים שנוצרו כביכול כדי למנוע מאנשים מלעבור על החוק בשוגג), על הסייגים שמים עוד סייגים, מערבבים עם קילו וחצי של פרשנויות, מתבלים במנהגים ומסורות עממיות שמקורן מזמן נשכח, ומקבלים סדרה חדשה של חוקים שכל דמיון בינה ובין החוק המקורי הוא מקרי בהחלט.דוגמא אחת לכך היא שמירת השבת. החוק המקורי אומר "זכור את יום השבת לקודשו, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלוהיך. לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך ובתך, עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשערך". בחוברת חרדית שיש בידי שעניינה דיני שבת, ניתנים חוקים פרטניים לקיום המצווה הנ"ל, ואחד מהם הוא חוק שקובע שלכבוד השבת יש לגזוז את הציפורניים שברגליים קודם כל ברגל ימין ורק אז לעבור לשמאל, ויותר מכך – יש להתחיל מהאצבע הקטנה ולעלות אל האצבע הגדולה. והחוברת מצהירה ש"ישמור לעשות כן פן יחלל שבת בשוגג". איך הגיעו מיום מנוחה שבועי לכיוון גזיזת הציפורניים שברגליים? בעזרת המתכון הנ"ל. דוגמאות נוספות הן הלבוש החרדי שאין לו אח ורע בתורה שבכתב, הכיפה, התפילות שלא מופיעות (כי כאמור לא היו בתי כנסת אז) למעט ברכת כהנים, דיני קבורה ודיני נישואין שאין להם שום אזכור בתורה שבכתב ועוד. כולנו שמענו את האיסור "לא תשפוך זרעך לשווא". איסור זה לא מופיע בשום מקום במקרא ולמעשה הוא גם לא מופיע במשנה או בגמרא. איסור זה מקורו בפרשנות שניתנה לסיפור תמר אשת ער שמופיע בספר בראשית. על פי מנהג הייבום, כשבעלה מת, אחיו אונן היה צריך לשאת אותה לאישה ולתת לה ילד כדי ששושלת אחיו תשרוד. הוא סרב לעשות זאת ובתום המשגל הוא שפך את זרעו על הקרקע. כתוצאה ממעשה זה אלוהים הורג אותו. הפשע של אונן לא הובן על ידי חלק מהמפרשים, שחשבו בטעות שהפשע היה שפיכת הזרע לשווא. אך כמו שמפרשים אחרים השכילו לראות (בייחוד מפרשים מודרניים), הפשע הוא הניצול המיני של תמר ומעשה הרמייה שנעשה בה. דוגמא קיצונית משהו היא העובדה שהתורה אוסרת באופן ברור ושאינו משתמע לשני פנים על כל עיסוק בכישוף וחיזוי עתיד, אך בקרב החרדים ניתן "הכשר" לעיסוקים אלו כשהם מגיעים בצורת "קמעות", "סגולות", "ברכות" ועניינים שמגיעים מתוך הקבלה. לפעמים אני שומע חרדים שאומרים שקמע זה לא כישוף. אל לנו להשלות את עצמנו. חפץ שעליו מצוירים אותיות וסמלים ושבזמן עשייתו עובר החפץ "טקס" שנועד לטהרו ו"לטעון אותו באנרגיה" ושייעודו הוא להשפיע על המציאות לטובת מי שמחזיק בו – הוא חפץ כישוף, חד וחלק. מנהג הקמעות מופיע הרבה מאוד בתרבות המאגיה הפגאנית ובתרבות הוויקה (דת מכשפות מודרנית). הנחה שלישית: אבל הרי הקבלה והזוהר הם ספרים עתיקים והמידע שבהם הגיע ממלאכים!וואו. בכל פעם שאני שומע מישהו אומר את זה, קשה לי להגיב באופן אחר מלבד "וואו". אני לא חושב שפה זה המקום לדבר על קיומם של מלאכים, אבל אני יכול להבטיח לכל מי שרוצה שהזוהר וכל ספרי הקבלה אינם עתיקים. טוב, זה לא לגמרי מדויק, תלוי בהגדרה. על ספר הזוהר יש בוודאות כמה מאות שנים, אבל מפה ועד אלפי שנים הדרך עוד ארוכה. המסורת טוענת שהספר נכתב על ידי רבי שמעון בר יוחאי, משמע שהספר מגיע אלינו מהמאה ה2. אבל הראיות מראות שהראשון שפרסם את הספר היה למעשה משה די לאון, מתישהו בסוף המאה ה13. גם מחקרים של הלשון שבה כתובה הספר (לשון ארמית) מעידים על כותב שאיננו בן המאה ה2, תקופה בה הארמית הייתה עדיין שגורה יחסית בלשון העם. על פי חוקרים רבים, הארמית של הזוהר היא ארמית קלוקלת ומגושמת, ארמית של אדם שזוהי איננה שפתו ביום-יום. יש לציין שחלק מהחוקרים טוענים שהארמית הקלוקלת של הספר מקורה בתוספות מאוחרות, ואילו החלקים הכתובים בארמית משובחת מקורם בכותב המקורי של המאה ה2. זוהי תיאוריה אפשרית, אך היא בגדר תיאוריה ותו לא. לרעתה עומדת העובדה שלפני פרסום הספר בידי משה די לאון, אין ולו אזכור אחד שלו באף אחד מאלפי הכתבים היהודיים שנכתבו במהלך המאות. הוא גם לא מוזכר במכתבים שהוחלפו בין יהודים חשובים ומלומדים. המסורת מתרצת זאת בכך שהספר נשמר בסוד ונחשף רק ליחידי סגולה. שוב, תיאוריה נוחה וסגורה הרמטית (כי איך אפשר להתווכח עם טיעון כזה), אבל לא יותר מזה. אלו מאיתנו שמסתמכים על ראיות וחשיבה מדעית חייבים לקבל את הסבירות שהספר איננו עתיק כמו שהמסורת רוצה שנאמין. וחוץ מזה, בהערת שוליים ניתן לשאול, למה שעתיקותו של דבר מה תיתן לו ערך מוסף? אם חיינו המודרניים מלמדים אותנו משהו, זה שרעיונות חדשים נוטים להיות טובים יותר מן הרעיונות הישנים...הנחה רביעית: המסורות החרדיות מקורן במנהגים עתיקים שהגיעו עוד מתקופת משהשוב, לצערי, ממש לא נכון.

למעשה רוב המנהגים שנוהגים בהם החרדים כיום הינם בני כמה מאות שנים לכל היותר. אדם דתי פעם סיפר לי סיפור יפה שממחיש זאת: בתקופת הגלות, אי שם באירופה, ניגש תלמיד חכם לרבו ושאל אותו אם הוא יכול לנשק את ספר התורה. הרבי חשב על כך ואמר שהוא לא מוצא בזה שום פסול, אבל זו בקשה מוזרה מאוד. "אם היום תנשק את הספר התורה," אמר הרב, "מי יודע, בעתיד עוד יהיו אנשים שינשקו את המזוזה..."הלבוש החרדי, אחד מהמאפיינים הבולטים ביותר שלהם, מבוסס למעשה על לבוש שהתגבש במהלך מאות שנים בקרב האוכלוסייה היהודית האורתודוכסית בארצות מזרח אירופה. מטרתו הייתה כנראה לבדל את האוכלוסייה היהודית מזאת הנוצרית, זאת כדי למנוע התבוללות. לא בכדי זהו לבוש חם ביותר, הוא גובש בארצות בהן שורר אקלים קר. אין דבר מצחיק יותר בעיני מהעובדה שהחרדים הספרדיים אימצו לעצמם את הלבוש הזה, לבוש שכל מי שאי פעם ישב באוטובוס ליד אדם חרדי באמצע הקיץ יודע, שאין לו קשר לאקלים המזרח-תיכוני שלנו. כיום רוב החרדים מאמינים למשל בגלגול נשמות, שזהו סוג של תיקון לאדם חוטא. רק נשמה טהורה נכנסת לגן העדן. בתורה שבכתב אין שום אזכור לגן העדן כמקום שאליו מגיעות נשמות. גן העדן בתורה הוא מקום על פני הארץ. האמונה בגלגול נשמות היא זרה ליהדות ומקורה בדתות מזרח-אסיה. התורה עצמה לא אומרת דבר על החיים אחרי המוות, כשהעדות היחידה לאפשרות המשכיותה של הנפש אחרי המוות ניתנת כששאול הולך למעלה באוב ומעלה את רוחו של שמואל, אך יש מפרשים שטוענים שגם במקרה זה לא מדובר בשמואל עצמו, כי אם במלאך האלוהים שמופיע בפני שאול כדי להוכיח אותו על מעשיו הרעים, והוא עושה זאת בדמותו של שמואל כדי להחדיר בליבו מורא. על כן מקונן קהלת על חוסר הידיעה הזו באמרו "כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם - כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל, ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל... ...מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ"האמונה בעולם הבא תמיד הייתה בעם (כמו גם בכל העמים, זהו צורך אנושי בסיסי להאמין שהחיים ממשיכים אחרי המוות), אבל השילוב ההדוק שלה בדת כפי שהוא מופיע היום הוא חדש יחסית. האמונה בגלגול נשמות היא אף חדשה עוד יותר. למשל הרמב"ם, בן המאה ה12, לא היה מבין מה אתם רוצים ממנו אילו הייתם שואלים אותו איך יראו חייכם בגלגול הבא... הנחה חמישית: אין מי שמבין את התורה טוב יותר מהחרדיםבהחלט לא נכון! למעשה בתחילת לימודיי נחרדתי לגלות כמה מעט חרדי ממוצע יודע על המקרא. הם יכולים לצטט סיפורים, אגדות ודפי גמרא שלמים בלי כל קושי, אך המקרא הוא נושא פחות נלמד. כשחרדי אומר "כתוב בתורה", הוא מתכוון בתורה שבעל פה על פי רוב, ולעיתים בתורה שבכתב. החרדים מראים את בורותם במקרא בדוגמא אחת שלי באופן אישי מאוד צורמת: הצורה "אלוקים" שבאה להחליף את הצורה "אלוהים", כביכול כדי לא לשאת את שם האל לשווא. ראשית, ישנו מקום לויכוח על הפרשנות הבסיסית ל"נשיאת שם" במקרא (רמז: אהרון "נושא את שמות ישראל" לפני אלוהים), אבל לא כאן המקום לדיון הזה. הדבר היותר קונקרטי לדיוננו הוא שמי שחוקר את לשון המקרא מגלה ש"אלוהים" הוא איננו שמו של האל, כי אם כינוי שניתן לו. המילה "אלוהים" במקרא פירושה "כל התופעות העל טבעיות והנסתרות הקיימות במציאות". לראייה נעלה שוב באוב את סיפור שאול והמעלה באוב. כשהמעלה באוב מצליחה להעלות את רוחו של שמואל כביכול, היא צועקת בבהלה, וכששאול שואל מה קרה היא עונה "אלוהים ראיתי עולים מן הארץ". האם היא מתכוונת שראתה את אלוהים עצמו? לא, וגם שאול לא מבין את דבריה באופן כזה. הוא שואל אותה "מה תארו" והיא עונה "איש זקן עולה והוא עוטה מעיל". במושג "אלוהים" מתכוונת המעלה באוב לרוח כלשהי. שימו לב גם לשימוש שלה בלשון רבים. "אלוהים עולים", ולא "אלוהים עולה". זאת מפני ש"אלוהים" זוהי צורת הרבים של "אלוה" שזוהי צורה של "אל". מאחר והיהדות היא מונותיאיסטית וכל הדברים ה"על טבעיים" מקורם הוא אחד, אומצה לשון הרבים "אלוהים" (כלומר, כלל התופעות) ככינוי לאל. לסיכום, זהו אינו שמו של האל וגם אם יש אמת בפרשנות שעל פיה קיים איסור לבטא את שם האל לשווא, הרי שכשאנו אומרים "אלוהים" איננו מפרים איסור זה.החרדים אינם מודעים לזה כי חקר המקרא – שבעבר הרחוק כן היה נפוץ בקרביהם (למשל מפעלו האדיר של רש"י), נזנח לטובת התורה שבעל פה ודברי הרבנים השולטים.הנחה אחרונה: החרדיות היא זרם ביהדותזו אולי הנקודה המשמעותית ביותר להבהרה מבין כל הנקודות בהן דנו עד כה. החרדיות היא איננה זרם של היהדות. החרדיות על כל זרמיה הרבים היא קבוצה סגורה שקל להיכנס אליה אך קשה מאוד לצאת, שכל נתיניה לובשים את אותם בגדים כמעט אפשר לומר כמו מדים, שמקיימת פולחני אישיות מאוד מחמירים לדמויות מפתח שמקבלות מעמד של ראשי קהילה, שנתיניה מעוּדדים לוותר על מחשבה חופשית ולנהוג על פי מילתו של רב זה או אחר ללא סייג וללא התנגדות, שעושה כל שעולה בידה כדי למנוע מן האנשים ה"פשוטים" שלה מלהיחשף למידע שעלול לגרום להם למרוד בסמכות של המנהיג הרבני. לעולם לא אשכח איך בעת דיון העליתי בפני חרדי שאלות שלא היו לו תשובות עליהן, וכשהוא מצא שדעותיו מותקפות באופן שהוא איננו מצליח להתגונן הוא אמר "אתה יודע מה הרב שלי תמיד אומר לי? המוח הוא מסוכן מעין כמוהו. צריך להיזהר מהמוח כדי לא ליפול למקומות אפלים". במילים אחרות, חברים וחברות יקרים, החרדיות היא כת. אין שום דרך להימנע מלהגיע למסקנה הזו לאחר שחוקרים ולומדים את מנהגי החרדים. החרדיות היא הכת הגדולה והמגובשת ביותר בעולם והיא נתמכת על ידי מדינה שמסיבות פוליטיות לא נותנת לשום צורת מחשבה אחרת להתבטא באופן רשמי ובכך תורמת להתפשטותה של הכת על חשבון מוחותיהם ונפשותיהם של התמים.

רז קולר razkoller.co.il

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רז קולר