אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חולשות וחסרונות – יש הבדל? (נשא תשע)


התמונה של נסים ישעיהו

חולשות ניתנו לנו כדי שנתגבר עליהן. את החסרונות צריכים להפוך למעלות ועל המעלות צריכים לשמור היטב שלא יהפכו לחסרונותאנשים רוצים לחשוב על עצמם כעל מושלמים, נטולי חסרונות, שרק ממעלות כלולה אישיותם. מצד שני, לפעמים הם מודים שיש להם אי אלו חולשות שבדרך כלל הם חיים עמן בשלום. בני אדם נוטים גם לחשוף בדרכים שונות את המעלות של עצמם ולהסתיר את החסרונות. כאילו, תדמית של סופרמן הם מנסים לבנות לעצמם. ומכיוון שלא כל כך מצליח להם לבנות תדמית כזאת, שהרי אי אפשר לעבוד על כולם כל הזמן, נוטים להפנות את הזרקורים למה שנתפס אצלם כמגרעות של הזולת. משמיצים את הזולת בתקווה שההשוואה בינם ובין המושמץ תיטיב עם תדמיתם שנראית להם בעייתית. זהו תיאור סטריאוטיפי משהו, אני יודע, אבל אולי בהמשך נצליח בע"ה למקד ולהבהיר יותר.בפרשת השבוע שלנו אנחנו קוראים אודות איש או אשה שהחליטו להיות נזירים (במדבר ו'): [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר--לְהַזִּיר, לַה'. [ג] מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה; וְכָל-מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה, וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל. בפרק הקודם אנחנו קוראים: [יא] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [יב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אִישׁ אִישׁ כִּי-תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ, וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. כאן באות הוראות מפורטות כיצד לנהוג עד לבירור האמת, והתהליך כולו נעשה בפירסום גדול, שהרי מדובר במעשה בית דין. חשוב לציין שהפרסום הוא חלק מהותי מכל מעשה של בית דין שכן ממנו יוצאת הוראה לרבים. מי שמגיעה לאזניו השמועה אודות מעשה בית דין, אמור להתעורר לבחינת דרכו שלו בחיים ולהתאים את אורחות חייו להוראה שיצאה מבית דין. כמובן, לא כל אחד מיישם זאת בפועל. רבים מהשומעים מסתפקים בציקצוק לשון המביע התפעלות ברמה כזו או אחרת וממשיכים הלאה. אבל יש כאלה שטבעי להם לנהוג על פי הוראת הבעש"ט הקדוש, שמכל דבר שיהודי רואה או שומע – עליו ללמוד הוראה בעבודת ה'. הם לוקחים ללב את מה ששמעו ומחליטים לנקוט מהלך שיבטיח שמירת מרחק בטוח ככל האפשר מאזור הסכנה; האשה שסטתה ואודותיה שמעו, עשתה זאת מכניעה לחולשה אנושית, שמן הסתם מצויה גם בנפשם של השומעים. אמנם לכל אחד ולכל אחת נתן הבורא יתברך את הכוחות להתנגד לפיתויים, להתגבר על חולשותיו, אבל לא כל אחד שמח להתגבר. למעשה, אפילו להיפך, יש כאלה ששמחים להכנע לחולשות. (סוטה ב/א) רבי אומר, למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה – לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין. פרשת נזיר עוסקת במי שרוצים מאד להתגבר על חולשותיהם. הם מזהים את הפיתויים שמזמנים להם החיים ועושים מאמץ לחמוק מהם. הם מתגברים. כאשר הם שומעים אודות אותו מעשה בית דין – השמועה נוגעת להם ברבדים הכי עמוקים של הנפש, שכן עצם העובדה ששמעו על כך מוכיחה להם שהם עדיין שם, עדיין שייכים לאותם פיתויים ועלולים להכשל בהם. שהרי לשם מה זימן להם הקב"ה שמועה כזאת, אם לא כדי לעורר אותם להתחזק מול אותן נטיות? על כן הם מחליטים לחזק עוד יותר את יכולתם להתנגד לפיתויים ולהתגבר עליהם. כיצד עושים זאת – נמנעים משתיית יין לתקופה קצובה, שכן טבעו של היין שהוא מחליש את כח ההתנגדות. אפשר להאריך עוד הרבה בנושא זה, כי למי מאתנו אין חולשות? מי שאין לו חולשות, כאמור, הוא מושלם, הוא סופרמן, וסופרמן הוא לא אנושי, כי אנושי זה מי שמסוגל לתקשר עם הזולת בגובה העינים, כשווה אל שווה. יש חולשות שחייבים להתגבר עליהן בלי פשרות ויש חולשות שצריכים להפוך למעלות; הרי לכאורה, גם אהבה היא חולשה, ומי מאתנו מוכן לוותר עליה? אמנם יש כאלה שחותרים להיות רובוטים חסרי רגש, העיקר אצלם שיהיו מוצלחים בענייני עולם הזה ובחתירה כזאת אין מקום לרגש, כי כל רגש הוא חולשה ברמה כזאת או אחרת. אבל זו אינה דרך התורה וגם לא דרך האנושיות. דרך התורה היא שנרגיש, ואת הרגש עצמו נהפוך למקור של כח. בעצם, התורה מנחה אותנו להיות חלשים ואת החולשה עצמה להפוך לגבורה. כשאדם מזהה אצל עצמו חולשה בתחום גשמי כלשהו, כדי להתגבר על אותה חולשה בגשמיות עליו להתחזק ברוחניות. על דרך הנודר נזירות כהרחקה מפיתויי העולם הזה. זה לא פשוט הנהגה כזאת, זה אפילו מופלא, ולכן התורה משתמשת במלים: כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר. כי זה אכן פלא שאדם קורא את עצמו לסדר ועוד בטרם נכשל בפועל.המעלה – חסרון והחסרון – מעלה גם באנשי המופת הכי גדולים בעם ישראל מתגלות חולשות והתורה אינה מעלימה אותם. להיפך, הכל היא מגלה כדי שנדע שאפשר להתגבר וצריכים להתגבר. אבל בעיקר מתגלים באנשי המופת חסרונות שאותם הם הופכים למעלות. וגם בין אנשי המופת, משה רבנו הוא דמות מופתית. הוא חווה את מה שטענו המלאכים בשעה שעלה למרום לקבל את התורה (תהלים ח'): [ה] מָה-אֱנוֹשׁ כִּי-תִזְכְּרֶנּוּ; וּבֶן-אָדָם, כִּי תִפְקְדֶנּוּ. הערכתו העצמית שואפת לאפס ובעיני עצמו הוא כלום, וְנַחְנוּ מָה. בחסידות מבואר שבאותה הזדמנות, כאשר עלה לקבל את התורה, הראה לו הקב"ה את כל ההיסטוריה העתידית. כאשר הגיע לדור שלנו, הדור האחרון של הגלות – התקשה משה להבין איך, למרות כל הקשיים והפיתויים, ממשיכים לשמור על קשר עם הקב"ה מתוך אמונה פשוטה ואפילו מתעוררים לתשובה אמיתית. הרגיש עצמו נחות ביחס אלינו ומכאן באה הענווה שלו. ענווה זו חולשה כמובן, הוא מרגיש חלש, נחות ביחס ל... אבל חולשה זו, היא היא מקור עוצמתו. ממנה הוא זוכה למדרגה של (שם, שם) [ו] וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט, מֵאֱלֹקִים; וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ. משה רבנו מכיר במעלות שיש לו, הוא לא מעמיד פנים שאין לו כאלה, אבל מול האין סוף ברוך הוא – מָה-אֱנוֹשׁ כִּי-תִזְכְּרֶנּוּ. מצד שני, ביחס לאנשים אחרים הוא בכל זאת משהו מיוחד, אז איך הוא מצליח לא להתגאות במעלותיו? ובכן, הוא פשוט מודע לכך שאת מעלותיו קיבל במתנה מהבורא יתברך, ומה כבר יש להתגאות במתנה שקיבלת? זה הרי לא משהו שעשית בכוחך אתה. חוץ מזה, הוא בטוח שמישהו אחר עם אותן מעלות – היה מצליח הרבה יותר ממנו. ההפנמה הזאת של החסרון והחולשה שהוא חווה בנפשו וההתנהגות בהתאם, לא לטייח ולא להעמיד פנים של איש גדול, היא המזכה אותו בתואר של 'הנבחר במין האנושי' כלשון הרמב"ם. ועל דרך זה דוד המלך שאומר על עצמו (תהלים כ"ב): [ז] וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא-אִישׁ; חֶרְפַּת אָדָם, וּבְזוּי עָם. ובהזדמנות אחרת (שמואל ב' ו') הוא מכריז שאל מול הקב"ה, [כב] וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת, וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי; וְעִם-הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ, עִמָּם אִכָּבֵדָה. את זה הוא אומר למיכל בת שאול, אשתו. והרקע להכרזה זו: [טז] וְהָיָה אֲרוֹן ה', בָּא עִיר דָּוִד; וּמִיכַל בַּת-שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן, וַתֵּרֶא אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה', וַתִּבֶז לוֹ, בְּלִבָּהּ. [כ] וַיָּשָׁב דָּוִד, לְבָרֵךְ אֶת-בֵּיתוֹ; וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת-שָׁאוּל, לִקְרַאת דָּוִד, וַתֹּאמֶר מַה-נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו, כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים. כאן הוא עונה לה את מה שציטטנו בהתחלה; את מבקרת את התדמית שלי בעיני פשוטי העם, בעיני אַמְהוֹת עֲבָדָיו, אבל אין מקום לחשבונות כאלה מול הקב"ה. ביחס אליו, אני והעבדים והתולעת – שווים. המבחן היחיד הוא במילוי השליחות שהבורא יתברך הטיל עלינו לעשות בעולמו. בכך הוא זוכה לקיום נצחי בתודעת עם ישראל, דוד מלך ישראל חי וקיים.

שמשון

שמשון ודלילה. ציור מאת מתיאס סטום 1630

עד כאן דוגמאות לחסרונות וחולשות, שבהתיחסות נכונה הפכו למעלות. אבל יש כמובן גם מקרים הפוכים והסיפור של שמשון הגבור הוא אחד הבולטים שבהם אם לא הכי בולט. אודות ראשית דרכו אנחנו קוראים בהפטרת השבוע (שופטים י"ג) ואודות ההמשך הרחבנו מעט במאמרנו לפרשה זו בשנת ס"ז. לעניננו, שמשון הוא מלשון שמש שזרחה לישראל בחשכת סבלם מהצקות הפלשתים, אשר במקום לעבד את אדמותיהם ולאכול את התוצרת, העדיפו לבזוז את התוצרת של היהודים החרוצים. באותה תקופה בני ישראל חיו במסגרות שבטיות די רופפות, בלי הנהגה מרכזית ובלי צבא מאורגן, בעוד הפלשתים היו מאורגנים היטב מבחינה צבאית. על פי טבע, לא היה לבני ישראל שום סיכוי להיחלץ מפלישותיהם של הפלשתים לשדותיהם ולבתיהם, וככל הנראה, כדי למנוע נזקים גדולים יותר, התפתח איזה סידור של תשלום מס קבוע לפלשתים, פרוטקשן.שמשון בגר ומהר מאד גילה שיש לו כוחות על, הוא גדל להיות צבא של איש אחד. הוא החל להכות בפלשתים ועשה זאת ביעילות ובהיקפים גדולים. המכות שהנחית עליהם והפחד מפניו העסיקו אותם עד כדי כך שלא יכלו עוד להציק לבני ישראל. היתה לו מעלה בלתי מצויה, כוחות על אנושיים בעליל. ומעלתו הגדולה היא שהיתה בעוכריו. הוא התמכר לכוחו הגדול ושכח שכוח זה מותנה בשמירה על כללי נזירות קפדניים שהוכתבו להוריו עוד בטרם נולד. הוא לא הקפיד על אותם כללים ועובדה זו החלישה את כוחו ברוחניות עד שלא נותר בו כח להתנגד להצקות אשתו הפלשתית, שדרשה ממנו כי יגלה לה את סוד כוחו הגדול ואף הציגה זאת כמבחן לאהבתו אותה. והסוף ידוע, הוא גילה לה את סודו והיא ניצלה זאת כדי למסרו ביד מבקשי נפשו. הוא שהתורה מלמדת אותנו, חסרון יכול וצריך ליהפך למעלה אבל גם מעלה עלולה ליהפך לחסרון.וכאשר נפנים זאת וננהג בהתאם, יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים. nissimye@netvision.net.il

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו