אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ממך יצאו מהרסייך ומחריבייך (במדבר תשע)


התמונה של נסים ישעיהו

בחיי היומיום – ההתקדמות היא מלמטה כלפי מעלה, מן הבסיס אל התקרה, בספירת העומר – המהלך הוא הפוך, מלמעלה כלפי מטהשורות אלו נכתבות ביום השלישי לשבוע האחרון בספירת העומר, השבוע של מידת המלכות, ובפרטות – ביום התפארת שבמלכות, והן אמורות להתייחס לפרשה בתורה שאותה נקרא ביום שבת, נצח שבמלכות. המלכות היא מלכותו של הקב"ה בעולם והנצח הוא (שמואל א' ט"ו) נֵצַח יִשְׂרָאֵל, אשר לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם; כִּי לֹא אָדָם הוּא, לְהִנָּחֵם. נצח שבמלכות פירושה שאנחנו מתחברים לנצח ישראל, הקב"ה, מקבלים עלינו את מלכותו יתברך ומנצחים (בעזרת מידת הנצח) את כל הכוחות המתאמצים להפריד אותנו ממלכנו. זה ביום נצח שבמלכות. באופן כללי בשבוע הזה, אנחנו אמורים להתבונן ביחס שלנו למלכות ה' בעולם, לבחון את עצמנו, האם באמת הוא מלכנו או שמא אימצנו לעצמנו מלכים אחרים ר"ל. בשבוע האחרון שלפני קבלת התורה בחג מתן תורה, עלינו לעשות הכנות אחרונות כדי שנזכה לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות. ההכנות האלו נמשכות שבעה שבועות שבהם אנחנו אמורים לעדן ולזכך את המדות השונות שבנפשנו. לשפר את יחסנו לזולת, עניין של אהבת ה' ואהבת ישראל, במדת החסד. לחזק את יכולתנו להתגבר על פיתויי העולם הזה, אלה שהיסחפות אחריהם מרחיקה אותנו מהקב"ה, להתגבר עליהם במדת הגבורה. להתפאר בקשר העצמי שלנו עם הקב"ה באמצעות התורה ולפאר את התורה כספר ההוראות לחיים נכונים ושלמים, במדת התפארת. במדת הנצח אנחנו אמורים להתעקש על נצחון מלא של הקדושה על כל מה שמתנגד לה, לא להסכים לשום פשרה בקשר שלנו עם הקב"ה כי הוא הוא ואין זולתו. להודות שה' אחד ושמו אחד ואין עוד מלבדו, וכן להודות לו על כל הטוב שהוא גומל עמנו וגם להודות לכל זולת שעשה לנו טובה כלשהי, במדת ההוד. במדת היסוד אנחנו אמורים להתקשר בשלמות לקב"ה. לצורך כך אנחנו אמורים לזהות בכל ענייני העולם הזה שמעסיקים אותנו, את יד ה' המכוונת ומדריכה, "בכל דרכיך דעהו". וגם אם עדיין לא זיהינו את יד ה', לא לתת לשום עניין להפריע להתקשרות הזאת. במדת המלכות, אמרנו כבר, עלינו לקבל מחדש, וביתר הפנמה, את מלכות ה' עלינו, וזו ההכנה האחרונה שלנו לקבלת התורה. כי כדי שנוכל להתחייב על קיום מצוות התורה, צריכים קודם לקבל עלינו את מלכותו של הַמְצַוֶה. מן האמור עד כאן עולה שהשבוע האחרון בספירת העומר, השבוע של מדת המלכות, הוא שבוע השיא של ההכנות לקבלת התורה. לכאורה, ככה זה עובד בכל עניין; גם בעניינים הכי בסיסיים בעולם הזה, השלבים האחרונים, ההכנות האחרונות שלפני הפעולה הם המכריעים, אז מה החידוש בספירת העומר? כשבוניםהחידוש הוא בכיוון התנועה. בחיי היומיום – ההתקדמות היא מלמטה כלפי מעלה, מן הבסיס אל התקרה, בספירת העומר – המהלך הוא הפוך, מלמעלה כלפי מטה. וננסה להסביר; כשבונים בית למשל, אחרי התכנון המפורט מתחילים ביסודות שצריכים להתאים לגודלו של הבית וליעודו, ממשיכים בקירות שאותם מציבים בהתאם למספר החדרים המתוכנן, בונים תקרה ואז יש כבר צורה של בית. במהלך אותם שלבים, מניחים את התשתית לחשמל ולמים ורק אחר כך מגיע השלב של ציפוי הקירות, ריצוף, ריהוט וכו' וכו'. במלים אחרות, אף אחד לא יבנה בית כדי שיהיה לו היכן להניח ריהוט ששבה את לבו ואפילו לא כדי שיהיו לו קירות למרוח עליהם צבע בגוונים שהוא אוהב. בונים בית, זה העיקר, כל היתר הם נספחים חיוניים פחות או יותר, אבל הם לא הבית. בספירת העומר, את היסוד בונים רק בשבוע השישי מתוך שבעה וזה כבר נותן לנו את כיוון המחשבה. אם היסוד נבנה בשבוע השישי, הרי שבשבוע השביעי, השבוע של מדת המלכות, אנחנו מגיעים אל שלב התיכנון... וזו ההכנה האחרונה לקבלת התורה. קצת מוזר, לא?! ובכן, הטבע האנושי בנוי כך שדי קל לו לאדם להתמכר לרעיונות שאינם מחייבים. מדת החסד למשל, זו שאותה מעדנים בשבוע הראשון, פנימיותה היא האהבה וכולם מוכנים, מה זה מוכנים, שמחים לאהוב. "עשו אהבה, לא מלחמה". אלא שהאוהבים הגדולים עלולים להתגלות כמכורים לאהבות זרות; אוהבים את מה ששייך לזולת, ואת מה ששייך לעצמו – אוהבים פחות. הם אף עלולים להתגלות כשונאים מרים לכל מה שהוא לא בדיוק הם, כידוע ומפורסם. דומה הדבר במדת הגבורה, גיבורים גדולים אל מול הזולת ואפסים גמורים אל מול חסרונותיהם. במשל מהבית, זה מי שחשוב לו מאד והוא מרבה לעסוק במראה הבית, ובו בזמן הוא מזניח את היסודות, את חוסנו ואת יציבותו של הבית. בספירת העומר זה הפוך, בסוף מגיעים אל העיקר, היסוד והמלכות, קבלת עול מלכותו יתברך.הששים אלי חורבןבשבת שלפני קבלת התורה, אנחנו קוראים את הפרשה הראשונה בחומש הרביעי, פרשת במדבר. (במדבר א') [א] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד: בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לֵאמֹר. כידוע, במדבר סיני ניתנה לנו התורה, לא בארץ ישראל בנחלתו של שבט כלשהו, שלא יאמר מישהו, התורה שייכת לי לפי שניתנה בחלקי. לכן ניתנה התורה במקום הפקר, במדבר, לומר שהיא שייכת לכל אחד, גם למי שאינו יהודי, ובלבד שירצה ויקבל על עצמו את הוראות התורה. רמז נוסף, התורה אמנם ניתנה לנו מהבורא יתברך בשווה לכל אחד ואחת, אבל קבלת התורה – זה עניין פרטי של כל אחד, תלוי כמה הוא מוכן להשקיע כדי לזכות בה. והדרך לזכות בתורה היא להחזיק את עצמו כמדבר, הפקר. לא לתפוס בעלות על התורה וגם לא בעלות בכלל. ארבעים ותשעת ימי ספירת העומר מכשירים אותנו בדיוק לזה, להגיע לתודעה של הפקר. שכן המציאות היחידה היא מלכותו של מלך מלכי המלכים הקב"ה וכל מה שיש לי או עשיתי, הכל מכוון למילוי רצונו יתברך. רק מתוך מודעות כזאת אנחנו יכולים לקבל את התורה, שכן מודעות אחרת, מודעות עצמית, שאין בה קבלת עול מלכות שמים, מהווה סתירה לעצם הרעיון של קבלת התורה בכלל וקבלתה בשמחה ובפנימיות בפרט. וככל הנראה, זהו החלק הקשה שבכל הסיפור, בכל התהליך הזה של ספירת העומר כהכנה לקבלת התורה. כי אנחנו מוכנים להשמיע מלים גבוהות ויפות בזכות אהבת עם ישראל ובזכות אהבת ארץ ישראל, מה שכמעט בלתי אפשרי עבורנו, הוא לקשור אהבות אלו עם אהבת ה' יתברך, ועוד יותר קשה לקשור את זה עם קבלת עול מלכותו. מכיוון שכך, מגיעים לחג השבועות בלא מוכנות נפשית לקבל את התורה וממילא מסתכם תוכנו של החג במתכונים שונים של עוגות גבינה. אבל עוד קודם שמגיעים ליום החג ולעוגות הטעימות, מתגלה ההתנגדות הפנימית לקבלת עול מלכות שמים בהתפרצות יצר ההרס, בחשיפה מכוערת של הרצון הפנימי להרוס אצל הזולת את מה שמסרבים או לא יכולים לבנות אצל עצמו. כך קורה שבדיוק בתקופה שבה אנחנו אמורים להשקיע בחיזוק והעמקה של אהבת ישראל, לקראת השבוע שבו מהדקים ומעמיקים את ההתקשרות לרבונו של עולם כהכנה לקבלת התורה, מכריז ראש עיר ידוע מלחמה נגד החינוך החרדי, אותו חינוך שמכוון לקבלת התורה בשלמות. יוצאים משם בורים, קובע ראש העיר הנכבד. לשיטתו, הסבא שלו והסבא של הסבא שלו היו בורים. רק הוא ושכמותו חכמים.ושבוע אחר כך מתפרסמת החלטתו של האיש המופקד על בטחון מדינת ישראל, לחדש את צו ההריסה נגד הישיבה שנבנתה ביצהר לאחר שהוא עצמו היה אחראי לחורבנה במקומה הקודם. היא הרי שכנה בקבר יוסף אשר בשכם כזכור, מקום שהופקר לרצחנות הפלשתינית בהוראתו הישירה של ראש הממשלה דאז. מישהו הזכיר מדחת יוסוף? זוכרים מי סירב לאשר את חילוצו עד שהיה מאוחר מדי והוא דימם למוות שם באותה ישיבה? עכשיו יש לו יעד חדש, תמיד יש לו יעדים חדשים. להרוס, אף פעם לא לבנות, אבל את אותה ישיבה שהחרבת פעם, אתה מבקש להחריב פעם שניה? ועוד מעירים לי על שאני מכנה אותו סר הביטחון במקום שר. ומישהו אפילו תהה אם לא מדובר בשגיעת כתיב ר"ל. ובכן לא, לא מדובר בשגיאת כתיב. והע' שהחליפה את הא' בשגיעה, נפלטה מהמקלדת בגלל תחושת הגועל שמעוררים בי שני אלה והדומים להם. אני לא אוהב לכתוב דברים חריפים ובטח לא במכוון לאדם זה או אחר, אבל מה אעשה והדברים כואבים מאד. וכשכואב – צועקים. לא חושבים אם זה יעזור או לא, צועקים כי כואב. ואז גם אומרים דברים קשים על או למי שמכאיב. ואם היה קם מישהו מהדברנים הרהוטים חביבי התקשורת ואומר את האמת, ניחא, אולי הייתי מסתפק בכך ושותק. אבל במקום זה שומעים דיבורים בטון מתנצל משהו, משפטים בסגנון 'פלוני פועל להעמיק את הפערים בין המגזרים השונים בחברה הישראלית'. מה שאולי נכון, אבל לענ"ד רחוק מאד מלבטא את הבעיה האמיתית, שהיא הרצון שלו / שלהם להחריב את היהדות, לשוב לטיפוח המודל של הצבר המשוחרר מכל זיקה ליהדותו ר"ל. שחג השבועות יהיה רק חג של עוגות גבינה ואולי בתוספת יין טוב.למרות שהפעם זה קשה, צריכים לסיים בנימה אופטימית. והאופימיות נובעת ממקור אחד, מהביטחון המוחלט בעובדה ש-נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם. הנביא (ישעיהו מ"ט) אומר: [יז] מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ. את הפירוש המדרשי אנחנו רואים וכואבים יום יום. כעת הגיע הזמן שיתקיים הפירוש הפשוט, שהמהרסים והמחריבים יצאו מכאן. ואז, בלי ספק, יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים. ניתן להאזין לתמצית הדברים ברדיו קול הלב בתכניתו השבועית של אריק לב.nissimye@netvision.net.il

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו