אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

לבושים של קדושה, יש כאלה? (תצווה תשע)


התמונה של נסים ישעיהו

את אהרון אף פעם לא היתה בעיה לזהות, הוא הרי מלובש בִגְדֵי-קֹדֶשׁ ובלעדיהם אינו רשאי למלא את תפקידו. לעומת זאת, למשה אין איפיון חיצוני מוגדר. הוא מביא אלינו את דבר ה' ואנחנו אמורים לקבל את דבריו, פשוט מפני שהם דברי אלוקים חיים.בשבוע שעבר קראנו בפרשת השבוע תְּרוּמָה אודות ציווי הקב"ה לבנות לו משכן, וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ; בפרשה יש הנחיות מפורטות לבניית המשכן וכליו; הארון, המנורה, השולחן והמזבח. והתכלית היא – וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. פרשת השבוע שלנו, פרשת וְאַתָּה תְּצַוֶּה, היא המשך ישיר לפרשת תְּרוּמָה. מבחינה סגנונית זה מתבטא בכך שפסוק הכותרת הכי מצוי בתורה, [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כתוב בתחילת פרשת תרומה ומשם ואילך הקב"ה מדבר אל משה בגוף ראשון יחיד עד סוף פרשת תצווה. ומבחינה תוכנית, בפרשת תצווה ממשיך הקב"ה לתת למשה הוראות בעניין המשכן והעבודה בו. לפי זה לכאורה, הן יכלו להיקרא כפרשה אחת באותה שבת, אולם העובדה היא שמדובר בשתי פרשות וזה אומר שיש איזו התפתחות, איזו עליה בקודש מפרשת תרומה לפרשת תצווה.בשבוע שעבר דיברנו על כך שהכלי להתחבר לקדושה הוא צמצום האגו עד לביטולו המוחלט. שדווקא בארץ ישראל שהיא קדושה מכל הארצות – כדי שלא נסתנוור או ניכווה מעוצמת ההארה העליונה השורה פה – נדרשת מאתנו עבודה מיוחדת, הרבה יותר יסודית מזו הנדרשת מיהודי בחוץ לארץ, שם ההארה מגיעה אחרי שהיא עוברת דרך המסננת של שרי האומות, ועוצמתה יורדת בהתאם. בארץ ישראל, אנחנו נדרשים להגיע למודעות הרבה יותר גבוהה של ביטול עצמי כלפי האור אין סוף – שמאיר כאן בלי שום מסננות – פשוט כדי שלא ניפגע מהאור הזה, שהאור הטוב הזה יאיר את דרכנו בעולם ולא יסנוור אותנו חלילה. ואם רוצים להבין את הרקע הרוחני לתופעות שונות ומשונות הנוחתות עלינו בקצב שאנחנו מתקשים לעכל – לענ"ד זהו ההסבר; חסר בביטול, אז האור העצום מסנוור את העיניים, ובמקום אור יש חושך רח"ל. לכאורה, זה נשמע כמו משימה בלתי אפשרית להגיע לביטול הזה. איך יכול יהודי חכם – וכולנו חכמים כידוע – לפעול בעצמו תחושת ביטול, לאיין את עצמו? אפשר אמנם לקיים מצוות מתוך קבלת עול של נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, כאשר הנַעֲשֶׂה קודם לנִשְׁמָע, אבל לכל היותר זה יהיה מתוך כפיה עצמית, לא מתוך קבלה פנימית מלאה וגם לא ממש מתוך שמחה כנדרש. ושמחה אינה עניין צדדי שטוב אם ישנו ולא נורא אם הוא חסר. שמחה היא תנאי יסודי בעבודת ה' והתורה אומרת את זה בפירוש דברים כ"ח): [מז] תַּחַת, אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּשִׂמְחָה, וּבְטוּב לֵבָב--מֵרֹב, כֹּל. [מח] וְעָבַדְתָּ אֶת-אֹיְבֶיךָ (...). ואם כבר הזכרנו את ההכרח לעבוד את ה' בְּשִׂמְחָה, צריכים להזכיר שאנחנו נמצאים ערב פורים וכתוב בגמרא (תענית כ"ט/א): כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה. בְּשִׂמְחָה זה ב' פעמים שמחה, וזו גם הגימטריא של הביטוי כולו; בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל, = 706 = שמחה (=353) שמחה. ברוב השנים, את פרשת השבוע תְּצַוֶּה קוראים בסמוך לפורים, ממילא יש להניח שקיים קשר רעיוני בין תוכנה של הפרשה ובין המסר הרעיוני של חג הפורים, רק צריכים לחפש ולמצוא אותו. ננסה ובע"ה גם נצליח. כאמור, בפרשת תצווה לא נזכר כלל שמו של משה רבינו, הקב"ה מתייחס אליו כאל "אתה" (שמות כ"ז): [כ] וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, ומה תצווה אותם – וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית--לַמָּאוֹר: לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד. אחר כך כתוב גם מה יעשו בשמן: [כא] בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת, יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר--לִפְנֵי ה': חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אז אם אהרון הוא שעורך את הנרות, מדוע את השמן צריכים להביא אל משה?וחוץ מזה, למה אצל משה כתוב שהמטרה היא לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד ואצל אהרון זה רק מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר? הרי תָּמִיד פירושו שאין בכלל ערב, שיהודי מרגיש תמיד את נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם (משלי כ') שלו וזה אומר שהוא מרגיש גם את האור אין סוף שחופף עליו, הרגשה תמידית של בוקר, שתמיד הנר מאיר. אמנם גם מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר הנר מאיר בלי הפסקה, אבל בנפש, בחוויה האישית, יש ערב ויש בוקר. אכן, בטבעו של אדם יש ימים כאלה ואחרים, יש טובים וטובים פחות, ימים מוארים וימים אפלוליים עד חשוכים. תפקידו של אהרון הוא להעלות את הנרות (במדבר ח') להדריך יהודים בדרך העולה ממצב ומעמד בו מרגישים שהנר שלהם חשוך, שאינם חווים את נוכחות האור אין סוף, עד למעמד ומצב בו השלהבת האישית של כל אחד תהא עולה מאליה, כמו שאומר שם רש"י.אלא שאת זה – אהרון אינו יכול לעשות לבדו, בכוחות עצמו. הוא מייצג ומניע את העבודה מלמטה למעלה, אבל החיבור עם הלמעלה יכול להיעשות רק מכוחו של משה.בִגְדֵי-קֹדֶשׁ, לְאַהֲרֹןמדרגותמשה הוא המביא אלינו את דבר ה' ולמעשה מייצג אותו כלפינו. כלומר, תפקידו הוא להוריד אלינו את האורות העליונים, אלה הגנוזים בתורה הקדושה שאותה קיבל מה' יתברך והוריד לנו מהר סיני. בדרך כלל כשמדברים על משה, מדברים על שם, על האדם כפי שאנחנו "מכירים" אותו, מה שבחסידות קוראים "מדרגת הגילויים". אבל בפרשת השבוע שלנו שמו של משה אינו נזכר כלל, הקב"ה פונה אליו בלשון נוכח, וְאַתָּה תְּצַוֶּה. אתה זה אתה בעצמך, כפי שאתה, מעל ומעבר לכל מדרגה של גילוי. העצם של יהודי קשור ישירות עם עצמותו יתברך, ואם כן הפניה כאן היא מעצמות ה' לעצמותו של משה, שכן גם שמו של הקב"ה אינו נזכר כאן. הוא נזכר רק בהתייחס לעבודתו של אהרון שצריך לערוך את הנרות מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר--לִפְנֵי ה'. מהאמור עד כאן עולה כי המסר הבסיסי בפרשת השבוע שלנו הוא שלכל יהודי, בכל מעמד ומצב שנמצא, יש שתי מדרגות של קשר עם האין סוף ברוך הוא; ישנו החיבור הבסיסי לעצמות ה', חיבור שמתקיים באמצעות משה, וישנה העבודה של העלאת הנר האישי, נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם על ידי אהרון. במדרגה הראשונה, זו שנעשית על ידי משה, לא שייך שיהיו שינויים. בכל מצב יהודי קשור לעצמותו יתברך אפילו אם הוא לא מרגיש את זה ואפילו אם בחיצוניות הוא מסתייג מהקשר הזה. המדרגה השניה היא זו המיוצגת ו"מתופעלת" על ידי אהרון, העלאת הנר האישי. כאן יש מצבים של בוקר ויש גם של ערב. והעבודה היא, קודם כל, לזהות נכון את המצב שנמצאים בו; להזהר מטעות שהיא נפוצה מאד, שקוראים לערב בוקר. נמצאים בחושך ומרגישים שנמצאים באור. צריכים לדעת שאם לא קשורים למשה רבינו במדרגה שמעבר לַשֵּם משה, לא יתכן מצב של אור. והמדרגה הזאת היא המדרגה של משה רבינו שבכל דור, צדיק הדור. שהרי זו אחת הסיבות שלא נזכר שמו של משה בפרשה, שלא נטעה לחשוב שמדובר במשה בן עמרם בלבד. צריכים לדעת שהתפקיד הזה של משה עובר מדור לדור מצדיק לצדיק. וחז"ל אומרים לנו את זה בפירוש. על הפסוק (קהלת א'): וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ, אומרים חז"ל במדרש (ילקוט שמעוני בראשית פרק כ"ג רמז ק"ב): אין אנו יודעים שזרח השמש ובא השמש? אלא עד שלא השקיע הקב"ה שמשו של צדיק זה – הוא מזריח שמשו של צדיק חבירו. אמנם לא תמיד האור זרח בגלוי, כלומר לא תמיד ניתן היה לזהות מיהו משה רבינו של הדור. את אהרון אף פעם לא היתה בעיה לזהות, הוא הרי מלובש בִגְדֵי-קֹדֶשׁ ובלעדיהם אינו רשאי למלא את תפקידו. לעומת זאת, למשה אין איפיון חיצוני מוגדר. הוא מביא אלינו את דבר ה' ואנחנו אמורים לקבל את דבריו, פשוט מפני שהם דברי אלוקים חיים. תאמרו, אבל יש הרבה דברנים כידוע ורבים מהם עוטים איצטלא דרבנן, אז איך נדע להבחין מיהו אכן משה רבינו של הדור? ובכן, משה לא היה דברן; סביר להניח שהיה אפילו שתקן, כי כאלה היו המגמגמים. עד שהקב"ה לא כפה עליו את התפקיד – הוא נמנע מלדבר, והנה לנו סימן זיהוי ראשון למשה של כל דור, היכולת והנטיה לשתוק. ואם תרצו, הבריחה מן השררה גם היא מן המאפיינים של משה שהוא עניו ביותר. ומכיוון שבערב פורים אנחנו עומדים, נזכיר כי גם ממרדכי לא שמענו הרבה מלים בטרם נגזרה הגזירה (אסתר ג'): לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד. וכבדרך אגב קיבלנו מאפיין נוסף של משה, יכולת זיהוי מדוייק של המציאות המתהווה. ועוד מאפיין, מסירות נפש על הקשר עם הבורא יתברך. לאדם הזה, למשה רבינו של כל דור, אנחנו אמורים להישמע בלי שום סטיות, בלי אבל ובלי פשרות. נו, עד כאן דיברנו תיאוריה והשתדלנו להתנסח בלשון חיובית. אבל מה קורה כאשר השכל מפריע לי לדבוק במשה? מה קורה כאשר, במודע או שלא במודע, האדם אומר לעצמו 'גם לי יש שכל וגם אני יודע ללמוד תורה, למה אני צריך לשמוע לפלוני ולעשות בדיוק מה שהוא אומר? אני אלמד הרבה תורה ואדע בעצמי מה לעשות'! מה שקורה זה שהשכל שלנו (שזה בעצם היצר הרע שלנו) מפתה אותנו ללכת בדרכים התואמות לנטיותינו הטבעיות, עד שהחושך נהפך לאור והאור לחושך. כי אנחנו מפרשים את התורה בהתאם לנטיות שלנו וכך מוצאים בה צידוקים לכל מעשה או מחדל, שהרי התורה היא אין-סופית ויש בה הכל, רק צריך לחפש. ולמי שהוא תלמיד חכם – זו באמת לא בעיה למצוא. הדרך היחידה עבור יהודי היא להישמע להוראות שמשמיע משה רבינו, כי הוא אינו אומר דבר מדעתו, הכל זה דברי ה'.אלא שכדי להצליח בכך, אנחנו צריכים קודם למחות מקרבנו את זכר עמלק, לבטל את האני, להפוך אותו לְאַיִן.וכאשר נצליח בכך, אין ספק שיהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחריםnissimye@netvision.net.il

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו