אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

קיבעון חשיבתי, העבר חונק את העתיד (בשלח תשע)


התמונה של נסים ישעיהו

בנוף הדי אחיד הזה של העמים, בולט עם ישראל בחריגותו, מהצעדים הראשונים של עם ישראל בדרך החירות, עולה כי כל עבר הוא חיוני לעתיד. רק יש עבר שחיוני לשמר ויש עבר שחייבים להפטר ממנו, כדלקמן בעה"יאלה שהקימו את המדינה, לא העלו בדמיונם המסויט ביותר את האפשרות כי שנאת היהודים, מה שמכונה אנטישמיות, תמשיך להתקיים ואף תגבר בעת שיש ליהודים מדינה משלהם. חשבו שנהיה מדינה ככל המדינות, עם ככל העמים וממילא, לגוים לא תהיה עוד סיבה לשנוא אותנו. איזו תמימות, חשבו ששונאים אותנו כי אנחנו שונים מהם וגם כי אין לנו ארץ משלנו. לכן, כאשר תהיה לנו מדינה כמו זו שיש להם – יפסיקו לשנוא אותנו. חשבו גם שמה שמבין השכל האנושי, כלומר מה שהם מבינים ומשערים, זו תכלית ההבנה ולפיכך לא יכול להיות שהתחזיות שלהם יכזיבו. אלא שהמציאות אינה מתיישרת בהתאם להשערות אנושיות, אפילו אם המשערים מכונים אבות הציונות.המציאות היא שהאנטישמיות פורחת לה בכל רחבי העולם המערבי כולל, ואפילו בעיקר, במדינה שעצם קיומה אמור היה להדביר את התופעה, מדינת ישראל. נכון, במדינת ישראל מדובר בשנאה עצמית, מה שמכנים 'אוטו אנטישמיות' וגם טוענים שזו לא אנטישמיות, כי איך שֵמי יכול להיות אנטישמי?! טוענים שזו רק שנאה למתנחלים, לחרדים, לימניים – מחק את המיותר והוסף מניסיונך. גם בחוץ לארץ טוענים שלא שונאים יהודים אלא את ההתנהלות של מדינת היהודים. אלא ששנאה היא שנאה ולא משנה באילו מחלצות מלבישים אותה. שורשה של שנאת היהודים על ידי גויים וגם שנאת היהודיוּת על ידי יהודים – ימיו כימי ההיסטוריה של עם ישראל, פחות או יותר.לכל עם יש את המאפיינים שלו ובסך הכל, ברמת הבסיס, הם די דומים זה לזה, העמים השונים. בנוף הדי אחיד הזה של העמים, בולט עם ישראל בחריגותו. הדברים נאמרים בצורה מפורשת בפרשת השבוע הבא, פרשת יִתְרוֹ, שם נאמר לנו בפירוש כי עלינו להיות סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ, אבל כבר בפרשת השבוע שלנו, פרשת בְּשַׁלַּח, אנחנו מתחילים להתוודע להתנהלות הנדרשת מאתנו, פשוט דרך הפרטים שהתורה טורחת לספר לנו בנוגע לקורות אותנו בשלב שאחרי יציאת מצרים.

הנה למשל (שמות י"ג): [יט] וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף, עִמּוֹ: כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹקִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִיתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם. הכוונה היא למה שקראנו בסוף ספר בראשית (פרק נ'): [כה] וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹקִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה. יוסף חי את ההווה בשלמות, אבל עיניו היו נשואות אל העתיד וזה מה שהוא ציווה את אחיו בטרם ימות.משה הוא היחיד שיש לו "ראש פנוי" להתעסק בקיום הצוואה של יוסף. הוא, המנהיג הדגול שלוקח אחריות על כל עם ישראל להוציאם מארץ מצרים וכו', מוצא זמן גם לחפש את ארונו של יוסף בין כל ארונות הקבורה של המלכים ולקחת אותו עמו בהתאם לצוואה. בני ישראל – עד עתה, במשך עשרות שנים, הם היו משועבדים למצרים. רובם נולדו אל תוך השיעבוד ולא הכירו מציאות אחרת. היו להם כמה מסורות, סיפורים פולקלוריסטיים, אתם יודעים, בדבר גאולה שתתחולל מתישהו ואפילו הסיסמה עברה מפה לאוזן, פָּקֹד יִפְקֹד, אבל במציאות הם היו משועבדים ולא ראו בדמיונם שום דרך ושום תהליך שיביא לשיחרורם מהשיעבוד הנורא. הם היו שקועים בהווה הקשה ובאופן טבעי לגמרי האופק שלהם הצטמצם למרחק הזמן שנותר עד המנוחה לה יזכו – כן או לא. והנה מופיע לו מאי שם אדם שמציג את עצמו בשם משה, ואומר להם (פרק ג'): (...) ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי, אֱלֹקֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, לֵאמֹר: פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם, וְאֶת-הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם. העם שומעים את הדברים ונדמה להם כי הם חולמים; האמנם נכון מה ששמענו מזקנינו, הסיפורים על העבר המפואר ועל העתיד שצפוי להיות מפואר עוד יותר? [לא] וַיַּאֲמֵן, הָעָם; וַיִּשְׁמְעוּ כִּי-פָקַד ה' אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכִי רָאָה אֶת-עָנְיָם, וַיִּקְּדוּ, וַיִּשְׁתַּחֲווּ. כעת, בפרשת השבוע שלנו, בני ישראל משוחררים כבר מעבדות מצרים, לאחר שהמצרים דרשו מהם בתוקף לעזוב את ארצם מהר ככל האפשר, כי חששו שימותו כולם כמו הבכורים. בני ישראל בדרך אל החופש, עיניהם נשואות קדימה, אל החירות, אבל רק משה מבין שהעבר הוא בן לויה חיוני לעתיד, שבלי עבר – גם עתיד לא יהיה.

האמנם? כל עבר הוא חיוני לעתיד? ומה על פתיחת דף חדש ואפילו החלפת ספר? אכן, מהפרשה שלנו – מהצעדים הראשונים של עם ישראל בדרך החירות, עולה כי כל עבר הוא חיוני לעתיד. רק יש עבר שחיוני לשמר ויש עבר שחייבים להפטר ממנו, כדלקמן בעה"י.פתיחות מחשבתית – קשר בין עבר לעתידבני ישראל יוצאים ממצרים, ויש להם כל הפינוקים, לא צריכים gps וגם לא מפות: [כא] וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן, לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ, וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ, לְהָאִיר לָהֶם--לָלֶכֶת, יוֹמָם וָלָיְלָה. סביר להניח שהם מרגישים מצויין, ממש בעננים, אבל האם השתחררו באמת משיעבוד מצרים? מההוראות שהקב"ה נותן למשה ניתן להבין שברור לו כי תהליך השיחרור עדיין לא הושלם. אמנם, בגופם הם כבר לא במצרים, אבל נפשם עדיין לא השתחררה משם. לכן מצווה ה' את משה (פרק י"ד): [ב] דַּבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת, בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם: לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן, נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל-הַיָּם. המהלך הזה נראה כמו טעות בניווט, כי במקום להתקדם אל המדבר, אל החירות, הם נעים בקשת שמחזירה אותם למצרים. וזו אכן המטרה: [ג] וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ; סָגַר עֲלֵיהֶם, הַמִּדְבָּר. [ד] וְחִזַּקְתִּי אֶת-לֵב-פַּרְעֹה, וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם, וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל-חֵילוֹ, וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי ה'; וַיַּעֲשׂוּ-כֵן. והתרגיל הזה מצליח כמובן: [ה] וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם, כִּי בָרַח הָעָם; וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו, אֶל-הָעָם, וַיֹּאמְרוּ מַה-זֹּאת עָשִׂינוּ, כִּי-שִׁלַּחְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ. זה אותו פרעה שאחרי מכת בכורות התחנן לפני משה ואהרון שיצאו כבר ממצרים. עד אז, אחרי כל מכה מתשע המכות, חשב שכאן נגמר הכח של ה' אלקי ישראל, שיותר הוא לא יכול להזיק לו. מכת בכורות שיכנעה אותו שלא מדובר בתחרות כיפוף ידים והוא מיהר להכנע. כעת, כתוצאה ממה שנראה לו כטעות של בני ישראל בניווט, הוא שוב חושב שאותו כח עליון הגיע לקצה גבול יכולתו וממהר להשיב אליו את העבדים. לא עלה בדעתו שזהו תרגיל שעושה לו ה' יתברך ששולט במחשבותיו ויודע את נטיותיו, כדי להשפיל אותו עד תום: [ח] וַיְחַזֵּק ה', אֶת-לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיִּרְדֹּף, אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, יֹצְאִים בְּיָד רָמָה. אמנם יצאו בְּיָד רָמָה אבל נכנסו ללחץ נוראי כשהבחינו במצרים הרודפים. לא מבקרים אותם על כך, כי נכון שעד עתה הספיקו לראות הרבה נסים ונפלאות, אבל עדיין לא היתה להם הזדמנות להפנים את העובדה שמי שחופף עליהם הוא האין סוף בכבודו ובעצמו, ושאין שום כח בעולם שיכול להזיק להם כל עוד הם חוסים תחת כנפיו. עדיין טרי בזכרונם שיעבודם לפרעה מלך מצרים והפחד שלהם מפניו מובן. להיפך, נראה שהמכה הצפויה לבוא על המצרים, נועדה גם להעמיק אצל בני ישראל את ההכרה בכוחו האין סופי של ה' יתברך: [יג] וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ--הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת ה', אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם: כִּי, אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם--לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד-עוֹלָם. [יד] ה', יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן.

פתיחת

פתיחת ים סוף. ציור קיר מאת שלומי ישראל

ואכן, בקיעת ים סוף בפני בני ישראל שהלכו בתוכו בחרבה והטבעת המצרים מיד אחר כך, חוללו שינוי תודעתי מהותי אצל בני ישראל: [לא] וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-ה'; וַיַּאֲמִינוּ, בַּה', וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ. הנפלאות שחוו, הניעו את בני ישראל לומר שירה המכונה "שירת הים". ואת אותה שירה אנחנו אומרים בכל יום בתפילת שחרית כדי להזכיר לעצמנו שאותו עבר נשגב קיים גם בהווה, שזה לא משהו שהיה פעם אבל עכשיו העולם השתנה ח"ו. להזכיר לעצמנו שכוחו האינסופי של הבורא יתברך חופף עלינו תמיד, גם היום, וכל שנדרש מאתנו הוא להקפיד שלא לחרוג אל מחוץ למוטת כנפיו כביכול. שאת אותו עבר רחוק כביכול, נחווה כאילו הוא מתחולל היום, ממש כעת. בדיוק כמו משה שלקח את ארונו של יוסף שחי עשרות שנים לפניו, מתוך מודעות שיוסף והוא, זה המשך אחד. הפסוק השלישי בשירת הים הוא (פרק ט"ו): [ג] הוי'ה, אִישׁ מִלְחָמָה; הוי'ה, שְׁמוֹ. הפסוק הזה, אומר הרב גינזבורג שליט"א, עולה בגימטריא "וכתתו" שזה = ארץ ישראל (832). לאחר הנס הגדול של קריעת ים סוף, בו כביכול ראו בעינים והורו באצבע: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, אֱלֹקֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ. בני ישראל הכריזו שאכן אין להם כל ספק שכל הייעודים העתידיים יתקיימו כלשונם. שהם אכן יירשו את ארץ ישראל ובסופו של תהליך ארוך יותר או פחות, יתקיים גם הפסוק (ישעיהו ב'): וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, והכל מכוחו של הוי'ה, אִישׁ מִלְחָמָה; הוי'ה, שְׁמוֹ. זהו העבר שאנחנו אמורים לקחת עמנו כדי לזכות לעתיד מזהיר. מרגע שויתרנו עליו, בהכרח נפלנו בשביו של עבר אחר, של שיעבוד מצרים, השיעבוד למֵצָרֵי החשיבה האנושית המוגבלת, החשיבה הפרעונית, זו המבוססת על ההנחה שגבולותיה של המציאות נקבעות על ידי הגבולות השכל האנושי. על ים סוף הכרזנו כי [יח] ה' יִמְלֹךְ, לְעֹלָם וָעֶד.

והוא אכן המלך, למרות שיש כאלה שמעדיפים לחשוב אחרת.נקבל עלינו את מלכות ה' ובכך יהיה טוב ליהודים וגם לכל האחריםnissimye @ netvision.net.il

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו