אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

זו באמת טעות? ואולי זו רשעות? (ויחי תשע)


התמונה של נסים ישעיהו

המדינה שאינה מתבטלת אליו יתברך ואף מנכסת לעצמה את תפקידיו – אינה קדושה ואף אינה יכולה להיות קדושה. גם הצבא אינו קדוש. בשבוע האחרון הפכתי ל"כוכב תקשורת", כאשר נתפרסמה בעיתון ובאינטרנט תמונתי על רקע הסיפור אודות דרישת העירייה שאשלם ארנונה בסכום דמיוני, ופסיקת וועדת הערר שקבעה כי אין לדרישה זו בסיס חוקי. לכאורה, הסיפור הזה התחיל לפני כשלוש שנים וחצי, אבל הוא בא בהמשך ישיר לסרבנותה המתמשכת, על פני למעלה מחמש עשרה שנה, של העירייה, להוציא לחממות שלי היתר בניה כדין. לקח לי הרבה זמן להבין שמצד העירייה והמחלקה המשפטית שלה, מדובר בהתנהלות בלתי חוקית וכו', אבל כעת, על פניו נראה כאילו הצרות האלה כבר מאחורי.

אלא אם כן, איזה מוח יצירתי במיוחד שם, ימציא משהו חדש עבורי...העיתונאי היה הוגן והפרסום בעיתון שיקף נאמנה את הדברים שנאמרו בשיחה בינינו, מלבד נקודה אחת שלא הובהרה, למרות שיזמתי שיחה נוספת לחדד אותה. בדיעבד, ברור לי ש"דיברתי בקודים" והעיתונאי, שלא ממש מכיר את השפה שלי, הבין את הדברים קצת אחרת. שנינו מדברים עברית, ואפילו תקנית, אבל בעוד אני דיברתי על האמונה בבורא עולם ומנהיגו, שהעניקה לי כח להחזיק מעמד מול המערכת הדורסנית, ולא להישבר גם ברגעים הכי קשים, הוא הבין שהאמנתי כי (בתוך המערכת) "מישהו יתעשת ויבין שנעשה לי עוול". אמנם הוא מזכיר ש"בסוף, גם האמונה עזרה" אבל מה שאמרתי זה שמבחינתי, האמונה במערכת היא שהכשילה אותי. כי בשנים הראשונות, אכן האמנתי שמדובר בטעות, והכל יסתדר כאשר תתגלה הטעות. לקח לי שנים להבין שמדובר בזדון ולא בטעות, וההבנה הזאת הכתה בי קשות. חשתי כאילו חרב עלי עולמי. כמו ילד שמגלה פתאום שההורים שהוא סמך עליהם, לא רק נטשו אותו, אלא עוד מתאמצים לפגוע בו. ילד כזה מרגיש אבוד, וכך הרגשתי אני בעקבות הגילוי. עד אז האמנתי כי המערכת מתכוונת למלא את יעודה, לשרת את האזרח, וכי היא מתנהלת בתום לב. פתאום התברר לי שהמערכת הזאת, לפחות בכל מה שנוגע אלי, עמוסה בכוונות זדון. זה היה מפחיד ומשתק. לקח לי הרבה זמן, שנים, להתאושש מהאכזבה הקשה ולהתגבר על הפחד שאחז בי מפני המערכת הדורסנית. ורק לאחרונה הבנתי שאם הייתי "מסתפק" באמונה בקב"ה, כל זה לא היה קורה. כי מי שמאמין בקב"ה ורק בו, לא פוחד משום דבר אחר, כולל מבעלי שררה זדוניים. באותן שנים, אמנם האמנתי בקב"ה אבל גם במערכת, וזה מה שהכשיל אותי. את זה ניסיתי להסביר לעיתונאי, אבל כנראה בהצלחה מוגבלת מאד.

ובאמת, זה קצת קשה להבין וגם לא פשוט להסביר; בכל מקרה אמונה במערכת סותרת לאמונה בה' יתברך? אין מצב שישכנו זו ליד זו שתי האמונות, בנחת, בלי להתנגש ביניהן? הרי קיומה של מערכת שילטונית הוא מחויב המציאות, שכן אי אפשר להסתפק באמונה בא-ל אחד ולצפות שהעניינים היומיומיים יסתדרו מעצמם, צריכים מערכת שתנהל אותם, אז איך אפשר לקבוע בהחלטיות שאמונה במערכת סותרת לאמונה בה' אחד? ובכן, לכאורה ההתנגשות אינה מחויבת המציאות, לכאורה לא חייבת להיות סתירה בין שתי האמונות, אבל במציאות שלנו – מה לעשות, המערכת אינה מכירה באלקים ומתנהגת בהתאם. למעשה, היא ניכסה לעצמה את תפקידו של אלוקים ולכן האמונה בה סותרת לאמונה בה' אחד.לכאורה, איך הנ"ל קשור לפרשת השבוע שקוראים בשבת זו, פרשת וַיְחִי? ובכן, "ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא" אומרים חז"ל (תענית ט/א), אין דבר שאינו רמוז בתורה, רק צריך לחפש. הנה מה שמצאנו (בראשית נ'): [טו] וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, כִּי-מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף; וְהָשֵׁב יָשִׁיב, לָנוּ, אֵת כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ. לוּ יִשְׂטְמֵנוּ זה שמא ישטמנו. יוסף הוא השליט על הארץ אבל הוא בנו של יעקב הזקן ולא ירצה לגרום לו עגמת נפש בהתחשבנות עם האחים שמכרו אותו לעבד. כעת, משנסתלק האבא, הגורם המאחד, חוששים האחים שמא ינצל יוסף את כוחו השלטוני כדי לנקום בהם. נראה שהכירו את טבע האדם בכלל – להשיב מנה אחת אפיים, וטבעם של שליטים בפרט – לפנות את הדרך מכל מי שנדמה להם כאילו הוא עומד בדרכם. הם רק לא לקחו בחשבון שהשליט הזה הוא משהו מיוחד, עוד לא הפנימו את העובדה שהאח שלהם, המשנה למלך מצרים, נותר צדיק אמיתי למרות היותו השליט בפועל על כל הארץ, שלא ניכס לעצמו, כדרכם של שליטים מאז ומעולם, את תפקיד האלוקים: [יט] וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל-תִּירָאוּ: כִּי הֲתַחַת אֱלֹקִים, אָנִי. בסימן שאלה כמובן. כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶםקצת מוזר לי להעלות את הסיפור הפרטי שלי במסגרת הטור השבועי. זו הרי השנה השביעית שהטור הזה מתפרסם באינטרנט, ועוד לפני כן, במשך כשלוש שנים, הופצה הרשימה הזאת בתיבות דואר ובבתי כנסת. מההתחלה ביקשתי שהדברים יישפטו לגופם בלי קשר לשאלה מי כתב אותם, וזו היתה הסיבה לכך שאת המאמרים הראשונים פירסמתי בעילום שם. עכשיו, פתאום, אני כותב על עצמי. אלא ששנות הכתיבה חופפות לתקופה הקשה שחוויתי כנרדף ע"י עיריית ראשל"צ, ואין ספק שהכתיבה הזאת עזרה לי להתעלות מעט מעל השפל המנטלי שאליו הדרדרתי כנרדף.

ההתבוננות השבועית ברעיונות מופשטים לכאורה, עזרה לי להחזיק את הראש מעל הרפש בו ניסתה העירייה להטביע אותי. ברשימות שונות העליתי כל מיני תובנות שהגעתי אליהן ביחס למערכת השלטונית, וכעת אפשר לשער שרובן ככולן היו תובנות שנסמכו גם על התנסות אישית. כמובן, מערכת שלטונית מורכבת מבני אדם שיכולים להיות נחמדים מאד כשהם מחוץ למערכת. לפני כחמש שנים, ברשימה לפרשת ויגש הפרשה שקראנו בתורה בשבוע שעבר, בו נתפרסמה הכתבה הנ"ל, כתבנו משהו בנושא הזה. מסתבר שפרשת השבוע שקוראים בתורה, תמיד מתייחסת בדיקנות למציאות האקטואלית. אם מזהים את זה או לא – זה רק עניין של מודעות והשקעה בהתבוננות. כך יוצא שבדיוק בשבועות אלו, על רקע הפגנה של חיילים בודדים נגד הקפאת הבניה ונגד המשך עקירת ישובים בארץ ישראל, נדרשו ראשי ישיבות ההסדר להכריע בשאלה הקיומית בדבר היחס להוראות הצבא במקרה שהן מתנגשות עם הוראות ההלכה. עצם ההידרשות לנושא מעוררת רחמים, שכן הלכה פסוקה היא (רמב"ם, הלכות מלכים, ג, ט) שאפילו מלך ישראל, אם הורה לבטל איזו מצווה – אין שומעים לו. קל וחומר כשהורה לעשות הפוך מהמצווה. כאשר מדובר בכשרות המזון וכדומה – לכאורה אין שום בעיה, כי פקודות מטכ"ל נותנות מענה לשאלות אלו וגם "החילונים מסכימים" שזכותם של הדתיים לאכול רק מה שמתאים להם. הבעיה מתעוררת כאשר עולה על הפרק שאלה שאין לגביה הסכמה, כי אינה כתובה בפירוש בשולחן ערוך. כמו למשל, מה קורה כאשר חייל נדרש לעקור יהודים מביתם, האם עליו לציית להוראה, כי זה מה שהמערכת דורשת ממנו, או שמא רשאי הוא לסרב, כי לדעתו זה נגד ההלכה? אני יודע שזו הצגה שטחית של הדברים, אבל כולם הרי מכירים את הנושא, אז אין צורך להתאמץ בחיפוש הניסוחים המדויקים.לעצם העניין מה שרוצים לומר, זה שעצם הדיון בשאלה מלמד על המתדיינים שהם נקרעים בין שתי קדושות – קדושת התורה וההלכה מחד וקדושת המדינה והצבא מאידך.

כי מי שאינו מקדש את המדינה ואת הצבא, מי שמתייחס אליהם ביחס הראוי, כאל כלים (אירגונים) שתפקידם להעניק שירותים כאלה ואחרים לעם ישראל, לא תתעורר אצלו השאלה הזאת כלל. לכן אמרנו שעצם הדיון בשאלה מעורר רחמים, כי מה שקדוש בעולם הזה ובכלל, הוא רק מה שבטל אליו יתברך. המדינה שאינה מתבטלת אליו יתברך ואף מנכסת לעצמה את תפקידיו – אינה קדושה ואף אינה יכולה להיות קדושה. גם הצבא אינו קדוש. דומה כי שני גופים אלו אף אינם מייחסים לעצמם מדרגות של קדושה, זה בכלל לא בשפה שלהם. הזכרנו כבר שיוסף מכונה "הצדיק". הוא אכן חי בקדושה כל ימיו וזה מתבטא בשפה שלו וביחסו לאחיו, החרדים מפני נקמתו חלילה. קודם הוא שואל אותם: הֲתַחַת אֱלֹקִים, אָנִי? איך אני יכול לעשות לכם רע? תראו מה קרה עם הניסיון שלכם להרע לי: [כ] וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹקִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב. מתברר ליוסף שהאחים עדיין אינם מודעים למדרגה הרוחנית בה הוא אוחז ומתייחסים אליו כאל שליט מצוי, נוקם ונוטר, והוא כואב את הגילוי הזה: וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף, בְּדַבְּרָם אֵלָיו. כידוע, שמעון ולוי היו הכי קיצוניים ביחסם אליו, הם היו טיפוסים קיצוניים באופן כללי. שעל כן, בעת שיעקב נפרד מהם הוא קובע (פרק מ"ט): [ה] שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים--כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. הוא מגנה את העובדה שהם מאבדים את שיקול הדעת בחמתם, ואף אינם טורחים להתייעץ עם גדולים מהם, איתו למשל. לכן הוא אינו רוצה להיות מוזכר במצבים כאלה של התפרצות מצידם: [ו] בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי: כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, עם זאת הוא מודע לכך שאת הניסיון להיפטר מיוסף, יזמו מפני החשש שבדרך שלו, דרך של התקרבות לגויים, יוסף מסכן את בית יעקב, על כן: וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר. בראיה היסטורית, למרבה הצער, צדקו האחים; מי שמאמץ את דרכו של יוסף בלא לאחוז במדרגתו, נופל למדרגה תחתונה ביותר ומאמץ לעצמו כְּלֵי חָמָס. זה מה שקרה לנו וזה מסביר את מצבנו.זו הסיבה שעדיין לא טוב, לא רק ליהודים, אלא גם לכל העמים.nissimye@netvision.net.il

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו