אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אנחנו אשמים? אנחנו לא אשמים! (ויצא תשע)


התמונה של נסים ישעיהו

כל עוד היינו בגולה, משועבדים לעמים זרים, נאלצנו לשלם שוב ושוב עבור פדיון שבויים. אבל היום – בעת שיש בכוחנו לגבות את המחיר המלא מן השובים, מדוע לחשוב בכלל שאנחנו אמורים לשלם? פרשת השבוע פותחת בפסוק (בראשית כ"ח): [י] וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה. הליכתו לחרן מובנת, הוא עושה זאת במצוות אביו: [א] וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל-יַעֲקֹב, וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ; וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ, לֹא-תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן. [ב] קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם, בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ; וְקַח-לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה, מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ. אבל לשם מה מספרת לי התורה מהיכן יצא ללכת לחרן? רש"י על הפסוק אומר שמכאן יש ללמוד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שכן נוכחותו מעצימה את האווירה הרוחנית וביציאתו היא מתעמעמת.

בספר 'משלי יעקב' מסביר בכיוון שונה – השאלה היא מה עיקר ומה טפל; כי בכל הליכותיו של אדם ראוי להתייחס לשאלה אם מטרתו היא להתרחק ממקום מוצאו וזו התכלית, או שמא המטרה היא להגיע ליעד מבוקש, וזו תכלית ההליכה. על דרך השאלה: זה שרץ שם – הוא בורח או רודף? בציווי של יצחק ליעקב בסוף הפרשה הקודמת, התכלית היא היעד, ללכת לחרן ושם לקחת לו אשה מבנות דודו, אבל ניסוח הפסוק הראשון בפרשתנו מלמד שהיתה תכלית נוספת למסעו של יעקב, היציאה מבאר שבע. כזכור, המקום נקרא כך על שם השבועה; אבימלך ביקש מאברהם (פרק כ"א) [כג] וְעַתָּה, הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹקִים הֵנָּה, אִם-תִּשְׁקֹר לִי, וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי; (...) [כד] וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, אָנֹכִי, אִשָּׁבֵעַ. [לב] וַיִּכְרְתוּ בְרִית, בִּבְאֵר שָׁבַע; (...). ליצחק היה סיפור די דומה עם אבימלך וגם שם היתה שבועה (פרק כ"ו) [לא] וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר, וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו; וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק, וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם. יעקב ידע כמובן מהו מקור שמה של העיר, הוא ידע שסבו ואביו נשבעו לאבימלך. גם בחייו שלו כבר היתה שבועה, זו שקיבל מעשו על מכירת הבכורה תמורת נזיד עדשים (פרק כ"ה): [לג] וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ, לְיַעֲקֹב. אם כן, הפסוק מזכיר את יציאתו של יעקב מבאר שבע לרמוז שהתכוון להרחיק עצמו מאותן שבועות. יעקב חשש שגם אליו יפנה אבימלך מלך פלשתים בבקשה שישבע לו, ורצה להימנע מכך; לא רצה להישבע כדרך שנשבעו סבו ואביו. חוץ מזה, הוא הרי ידע שעשו מתחרט על השבועה שנשבע לו ורוצה את הבכורה בחזרה כדי לזכות בברכות שנועדו לבכור. כדי לחמוק מכך – העדיף לצאת מבאר שבע. האמור לעיל מובא במדרשים (רבה ושמעוני) וכבר הבאנו מדרשים אלו ברשימה לפרשה זו לפני כמה שנים. מה שלא שאלנו אז ונשאל היום הוא, מה הניע את יעקב לחרוג מדרכם של סבו ואביו? אם זה לא נכון להישבע לאבימלך, עד כדי כך שכתוב כי בכך שנשבעו עיכבו את כניסת בניהם לארץ שבעה דורות, מאברהם עד משה ומיצחק עד יהושע – מדוע נשבעו הם? ואם נכון היה להישבע לו – מדוע התאמץ יעקב לחמוק מכך?ובכן, בפרשה קודמת עמדנו על כך שיעקב כלל באישיותו את התכונות של אביו (גבורה) וסבו (חסד) גם יחד.

בלשון ימינו, הוא היה סינתזה של שניהם. מכיוון שכך, ברור שעבודתו בעולם אמנם כוללת את שניהם אבל בהחלט שונה משלהם. כי בעוד הם התמודדו עם השלילה בדרך של דחייה בלבד, בלי לפעול שינוי מהותי בעולם, יעקב כבר נדרש להתחיל בתהליך של שינוי העולם בדרך של הפיכת הרע לטוב. גם אברהם עסק בכך כידוע, הוא הרגיל את האנשים לקרוא בשם ה' א-ל עליון, אבל זה לא באמת פעל בהם שינוי. הם העריצו אותו והשתדלו להתנהג בדרך שתשביע את רצונו, אפילו הצהירו ש-נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ, אבל לא באמת אימצו את דרכו. יצחק לעומתו הסתגר בד' אמותיו והקפיד מאד למנוע מהרע לחדור אליו. אבל זה לא כל כך הצליח כידוע, שכן היה לו את עשו שהלך בדרך שונה משלו ועוד הביא הביתה נשים שהתנהגותן היתה מנוגדת לדרכם של יצחק ורבקה, [לה] וַתִּהְיֶיןָ, מֹרַת רוּחַ, לְיִצְחָק, וּלְרִבְקָה. אברהם – יצא ממנו ישמעאל. יצחק – יצא ממנו עשו. 'יצא ממנו' עשוי להתפרש גם כסטייה מדרכו. ישמעאל יצא מדרכו החיובית של אברהם אביו ועשו יצא מדרכו החיובית של אביו יצחק. לעומת זאת יעקב – כל בניו הולכים בדרכו והם שנים עשר שבטי ישראל. הוא גם יורד לחרן, מקום ירוד ביותר מבחינה רוחנית, אחרי שיצא ממקום נעלה מאד מאותה בחינה, מבאר שבע, ודוקא שם הוא בונה את ביתו ושם הוא מוליד אחד עשר משנים עשר ילדיו. את זה הוא מצליח לעשות כי אינו מתפשר על כלום. לא עם אבימלך, לא עם עשו וגם לא עם לבן. לכן הוא לבדו מקבל את ההבטחה האלוקית: [יד] וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה; וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה, וּבְזַרְעֶךָ. וזה אחרי שבפסוק הקודם: [יג] וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר, אֲנִי ה' אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלֹקֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ--לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ. אז מי כן אשם?יעקב אבינו יודע שעדיין לא הגיע זמנו לרשת את הארץ שהובטחה לו ויעברו דורות עד שצאצאיו יזכו לכך. כדי שזה יקרה – יהיה על יושבי הארץ להתפנות ממנה או להישמד ואין לו שום בעיה עם זה. הרי לא הוא קובע את הכללים בעולם, הוא רק מתאים את מהלכיו לרצון העליון שהוא הקובע. הוא עצמו וצאצאיו אחריו, עתידים עוד לעבור סבל רב בטרם יזכו לרשת את הארץ שהובטחה לו בכזאת חגיגיות בתחילת פרשתנו. לא נעים, אבל אלה התהליכים שקבעה ההנהגה העליונה; עמים קמים ונופלים, בדיוק כמו אנשים פרטיים, בהתאם וכתוצאה של מעשיהם ו/או מחדליהם. סבו ואביו נשבעו לאבימלך כי הנסיבות היו שונות ולכאורה לא היה אמור להיגרם שום נזק משבועתם, כי ממילא לא יכלו לפעול שינוי מהותי באבימלך או ביושבי הארץ האחרים. למרות זאת נמתחת עליהם ביקורת ונקבע כי בכך שנשבעו לפלישתים, שפלשו לארץ, שלא יפגעו בהם – עיכבו בשמחת בניהם שבעה דורות כנ"ל. אפשר לחוש אהדה לנופלים ולחלשים או לנוד להם. אפשר גם לנסות לסייע לאנשים באופן פרטי, אבל אין שום טעם ושום תועלת במעשים שהם נגד רצון ההנהגה העליונה, כי זה יכול רק להזיק. יעקב יודע את זה ועל כן לא עולה בדעתו להישבע לאבימלך או להתפשר עם עשו. ואת זה אנחנו לומדים בשבוע בו נתבשרנו כי הממשלה החליטה על הקפאה זמנית של הבניה בישובים של יהודים כדי לרצות אינני יודע את מי.

לא ברור איזו תועלת מצפים שתצמח מהקפאה זו, מי ימחא לנו כפיים על ההקרבה שלנו; הרי בשבוע הזה גם שמענו שאנחנו נדרשים לעצור את הבניה בירושלים, שלכאורה היא מחוץ לכל דיון בנושא "השטחים" ואת הדרישה הזאת העלו נציגי מדינות הנחשבות ידידותיות לנו. אז מה חושבים, שבכך שנבקיע גול עצמי ימחאו לנו כפיים על שאנחנו שחקנים כאלה טובים?! והדיבורים על הקפאה זו נמשכו חודשים. הבטיחו שאם יואילו אויבינו לשבת עימנו למשא ומתן – יקפיאו. ואני תהיתי: למה? מה הקשר? נניח כעת לתועלת המפוקפקת שבמתן ומתן, אבל מה הקשר לבניה בהתנחלויות? אין זאת אלא שהמבטיחים בטוחים שהם אשמים בעצם העובדה שהם קיימים. שעליהם לעשות מאמץ בלתי נלאה לשכנע את הפלשתינים בפרט ואת העולם בכלל שימחלו לנו על העובדה המצערת שאנחנו קיימים ואפילו מצליחים. שאם רק יואילו להכיר בקיומנו – ניתן להם יותר משהם יכולים או רוצים לעכל ובלבד שיואילו להכיר בנו, למחול לנו, להשלים עם נוכחותנו בארצם הקדושה, שהיא, לאמיתו של דבר – ארצנו שלנו.אכן, ההתעקשות שלנו שלא ללמוד מאבותינו, להתעלם מן המסרים הברורים של פרשת השבוע, היא אשר בעוכרינו. גם המו"מ המתנהל על פדיון שבויים מכריז על כך בקול גדול. הרי כל עוד היינו בגולה, משועבדים לעמים זרים, נאלצנו לשלם שוב ושוב עבור פדיון שבויים. אבל היום – בעת שיש בכוחנו לגבות את המחיר המלא מן השובים, מדוע לחשוב בכלל שאנחנו אמורים לשלם? והרי ההיסטוריה מלמדת כי עם ההצלחה – חוצפתם של השובים הולכת וגדלה, ומחירם של השבויים הולך ועולה גם הוא. ובתהליך זה הרי ברור כי לא ירחק היום וניאלץ לשוב לדרכם של אברהם אבינו ושל שמעון ולוי בני יעקב שגבו מן השובים מחיר מלא תמורת העזתם לקחת בשבי את היקרים להם. כמובן, האמור הוא בהנחה שעדיין מפעם בנו הרצון לחיות; במקרה כזה ניאלץ לשוב לדרכם של אבותינו, שכן הדרך הנוכחית היא דרך של התאבדות.אני מניח שבין הקוראים יש הזוכרים שכבר כתבתי על כך בעבר. הרי מזמן אני טוען שהמדינה הזאת עלתה על נתיב של התאבדות ולאחרונה נראה שיותר ויותר אנשים מגיעים לאותה מסקנה. כמובן, אף אחד לא מתכוון להתאבדות פיזית, אבל זו התוצאה הבלתי נמנעת מהתאבדות רוחנית. אולי יש בהנהגה אנשים שעדיין חפצים בחיים יהודיים, אבל האווירה הכללית הנושבת בארץ, בעיקר ממערכות התקשורת והמשפט, מעוררת ספיקות רציניים אם בכלל יש בהן רצון לחיות. ושוב, אני לא מדבר על חיים פרטיים או אפילו ארגוניים. זה – בטוח שיש. אני מדבר על חיים לאומיים, יהודיים. הרי הרושם הכללי הוא שהיהדות קיימת כפולקלור בלבד, אם בכלל, והמטרה היא להיות ככל העמים. כך מעלים לארץ גויים גמורים במודע וכנראה גם בכוונה, כי היהדות ואורחות חייה היו להם לזרא. כנראה חושבים שתגבורת של גויים, בהכרח תגביר את סממני החילוניות של המדינה וזה שווה להם. אבל התוצאה של זה היא הידרדרות מתגברת בכל תחומי החיים בארץ. כי באין רוחניות – אין קיום לגשמיות. כי רק אם אוחזים בדרכו של יעקב – מצליחים לאחוז גם בארצו של יעקב.וזו הדרך שתוביל אותנו לגאולה האמיתית והשלמה שתבוא מיד ממש.nissimye@netvision.net.il

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו