אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ברית מילה ועוד בריתות (לך לך תשע)


התמונה של נסים ישעיהו

וּבֶן-שְׁמֹנַת יָמִים, יִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר--לְדֹרֹתֵיכֶם: ולכאורה, מה הרעיון? למה להחתים בחותמו של אברהם אבינו, את גופו של תינוק, כשעדיין אין לו דעה משלו? לא עדיף להמתין עד שתהיה לו אפשרות בחירה, בגיל בר מצווה למשל? פרשת השבוע שלנו, לֶךְ-לְךָ, עוסקת כולה באירועים מחייו של אברהם אבינו. בסוף הפרשה מסופר שהקב"ה מצווה אותו למול את עצמו ואת בני ביתו (בראשית י"ז): [ט] וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל-אַבְרָהָם, וְאַתָּה אֶת-בְּרִיתִי תִשְׁמֹר--אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, לְדֹרֹתָם. [י] זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין זַרְעֲךָ, אַחֲרֶיךָ: הִמּוֹל לָכֶם, כָּל-זָכָר. אברהם מזדרז לקיים את ציווי ה' יתברך ומאז מקפידים צאצאיו להיות נימולים. את הברית הזאת מקפידים שלא להפר אפילו תוך מסירות נפש. יש עוד כמה בריתות בתורה, על אחת מהן קראנו בשבוע שעבר, בפרשת נח ה' מבטיח לו שלא יהיה עוד מבול, וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל, לְשַׁחֵת הָאָרֶץ. והוא כורת עמו ברית על הבטחה זו (פרק ט'): [יג] אֶת-קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. נו טוב, בסך הכל זו ברית חד צדדית ולנבראים אין כל כך מה לעשות בעניין.

אבל בפרשת השבוע שלנו יש ברית נוספת, ברית הארץ (פרק ט"ו): [יח] בַּיּוֹם הַהוּא, כָּרַת ה' אֶת-אַבְרָם--בְּרִית לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת. האם גם ברית זו היא חד צדדית? מסתבר שלא כל כך. בעבר התייחסנו לכך לא אחת, אז נסתפק בתזכורת; כבר באותו מעמד של כריתת הברית הקב"ה מודיע לאברהם שאחיזתם של צאצאיו בארץ היא על תנאי: [יג] וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה. אמנם זה זמני וגם, לכאורה, אינו תלוי בהתנהגותם של הצאצאים אלא של יושבי הארץ, אלה שאמורים להתפנות ממנה לטובת צאצאי אברהם שעתידים לשוב מגלות מצרים: [טז] וְדוֹר רְבִיעִי, יָשׁוּבוּ הֵנָּה: כִּי לֹא-שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי, עַד-הֵנָּה. בהמשך, אנחנו יודעים שהתורה מזהירה שוב ושוב מפני השחתה מוסרית שתוצאתה תהיה גלות מן הארץ, ואנחנו גם יודעים שאכן נגררנו להתנהגויות שהתורה מזהירה מפניהן ומפני תוצאותיהן (גלות קשה) ועד היום לא הצלחנו לשוב לעצמנו מהגלות שהבאנו על עצמנו. אבל כאמור, זו היתה רק תזכורת כי לא זה הנושא הפעם. כמובן, צריכים להזכיר שיש בתורה עוד ברית אחת חשובה ביותר, ברית התורה עצמה. היא נכרתה בינינו ובין הקב"ה, נותן התורה, במעמד הר סיני וחודשה עוד פעמיים בהמשך. תנאי הברית הם שהקב"ה בוחר בנו מכל העמים להיות לו עם סגולה וכדי להיות ראויים לבחירתו- עלינו להקפיד לשמור את המצוות שהוא מצווה אותנו בתורה, כולל כמובן מצוות ברית מילה.כלומר, את כל המצוות אנחנו מקיימים כי כך נצטווינו בתורה שניתנה לנו במעמד הר סיני, לא מפני שכך נהגו אבותינו שלפני מתן תורה. הכלל הוא שמברכים על המצוות לפני שעושים אותן; לפני כל מצווה מברכים "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וצוונו" לעשות כך וכך. גם לפני ברית מילה מברכים; המוהל מברך "...אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על המילה" והאב הנרגש מברך "...אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו". רגע, אמרנו שאת כל המצוות, כולל ברית מילה, אנחנו מקיימים – לא מפני שאבותינו קיימו אותן – אלא כי כך נצטווינו בתורה שניתנה בסיני, אז מה פתאום מזכירים את אברהם אבינו? ואולי אפשר להוסיף, הרי הראשון שנימול בגיל שמונה ימים היה יצחק, לא אברהם, אז אם כבר – צריכים להזכיר את יצחק בברכה, שכן כמוהו, גם אנחנו נימולים בגיל שמונה ימים. ההבדל בין ברית המילה לבריתות האחרות הנזכרות בתורה הוא בכך שזו הברית היחידה שחתומה בבשר של היהודי. בברית בין הבתרים, הברית על הארץ, הקב"ה התחייב לאברהם אבינו שזרעו יירש אותה, והוא עצמו נדרש להשתתף בטכס כריתת הברית, לקחת עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ; וְתֹר, וְגוֹזָל. אבל ברגע שנסתיים השלב הזה, נותר הזיכרון וגם הביטחון שלו בעתיד צאצאיו. אותו דבר קורה בברית שנכרתה במעמד הר סיני; כולנו היינו נוכחים שם, אבל הברית נכרתה עם החלק הרוחני שלנו, עם נשמותינו. כשנסתיים המעמד שהיה אמנם נורא הוד, נותרו הזיכרונות שגם הם נתעמעמו במהירות והשיגרה שבה לשלוט, כולל שיגרת החשיבה וההרגלים כידוע. הגוף שכח מהר את ההתרגשות שאחזה בו למראה ההתגלות הגדולה ודי מהר חזר להרגלים הישנים.שונה מאלה ברית המילה; כאמור, זו הברית היחידה שיש לה ביטוי פיזי בבשר שלנו, ודווקא ברובד הנמוך ביותר. להורות כי גם ברבדים הנמוכים ביותר של החיים עלינו לשמור על הקשר עם בוראנו. ואדרבה, שמירת הקשר ברבדים הנמוכים היא הנותנת לנו את עצם האפשרות ואף את הכוחות להתעלות ברבדים העליונים יותר. ברית ראשונית אברהם אבינו היה הראשון להחתים את גופו בברית הקודש. כידוע, הוא היה צדיק עוד קודם, אבל דווקא ממנו למדים שאין גבול לצדיקות אמת: [א] וַיְהִי אַבְרָם, בֶּן-תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים; וַיֵּרָא ה' אֶל-אַבְרָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי-אֵל שַׁדַּי--הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, וֶהְיֵה תָמִים. ומה היה עד אז, הוא לא היה תמים?

אכן, הוא היה שלם אבל לא תמים. כי יש הבדל בין שלם ובין תָמִים ולומדים את זה מההגדרות ההלכתיות של השנה העברית. בשנה רגילה, "כסדרה" יש שנים עשר חודשים, אחד מלא שיש בו שלושים יום ואחד חסר, בן עשרים ותשע יום בלבד. תשרי מלא חשוון חסר, כסלו מלא טבת חסר וכך הלאה. לפעמים צריכים להפחית יום בשנה ואז חודש כסלו מקבל עשרים ותשעה יום בלבד והשנה נקראת "חסרה". מצד שני, לפעמים צריכים להוסיף יום לשנה ואז חשוון מקבל את היום הנוסף והשנה נקראת "שלמה". ויש גם "שנה תמימה" שנת העיבור, כשנוסף לשנה חודש שלם.במלים אחרות, כל עוד הנברא מצוי בתוך המסגרת של עצמו, גם אם הוא מושלם כאברהם אבינו, עדיין אינו זכאי לתואר "תמים". לתואר זה הוא יזכה רק כאשר יפרוץ את המסגרת של עצמו ויעשה צעד נוסף להידוק הקשר עם בוראו. הרעיון הזה עולה גם מסיפור מפורסם, שכ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' חזר עליו כמה פעמים; ילד כבן חמש חזר מהחדר ונכנס אל הסבא כשהוא בוכה. שאל הסב מדוע הוא בוכה, וענה שלמד בחדר שה' נתגלה אל אברהם. הוא בוכה כי הוא רוצה שגם אליו יתגלה ה'. הסביר לו הסבא שהיה האדמו"ר השלישי בשושלת חב"ד, הצמח צדק: כשיהודי צדיק בן תשעים ותשע שנה מחליט שעדיין אינו מושלם וצריך למול את עצמו, מגיע לו שה' יתגלה אליו. אגב, הילד הזה גדל להיות כ"ק אדמו"ר הרש"ב, החמישי בשושלת חב"ד.מכאן שכדי לזכות לתואר "תמים" צריכים להגיע לתוספת שלמות, לא להסתפק במקסימום שהגעתי אליו בכוחות הגלויים שלי, אלא לחתור לחשיפת הכוחות הנעלמים ולהשתמש בהם לעבודתו יתברך. קוראים לזה 'מסירות נפש'. אבל לכאורה, אברהם אבינו – כל ימיו חי במסירות נפש על דבקותו בה' יתברך ועל הפצת האמונה בו, אז מה העניין בברית המילה דוקא? אלא כנ"ל, המילה חותמת בבשר הגשמי את רעיון המסירות נפש וזו הופכת להיות טבועה בו, כעת יש לו היכולת לפרוץ את המסגרת של עצמו ולהיות תמים, וזה לא יהיה על טבעי. כאמור, אברהם אבינו הגיע לזה בגיל תשעים ותשע, אבל באותו מעמד הוא מצטווה: [יב] וּבֶן-שְׁמֹנַת יָמִים, יִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר--לְדֹרֹתֵיכֶם: ולכאורה, מה הרעיון? למה להחתים בחותמו של אברהם אבינו, את גופו של תינוק, כשעדיין אין לו דעה משלו? לא עדיף להמתין עד שתהיה לו אפשרות בחירה, בגיל בר מצווה למשל?ובכן, טבעו של אדם, שהוא פועל בדפוסים קבועים על פי הרגלים שהצטברו אצלו. מאד קשה לנו לשנות הרגלים, לצאת לדרך חדשה באמת, כזו שאין לנו שום התנסות קודמת בה.

מי שיתבונן ימצא כי יש מקרים בהם חייו של אדם, פרנסתו וכדומה תלויים בכך שישנה משהו מהרגליו, שינקוט איזה מהלך חדש, ראשוני, אבל הוא ממשיך בשלו, בהרגלים הישנים. בהחלט אפשר להבין את זה, אדם מכיר את עצמו בתוך מסגרת מסוימת, התנהגותית, חברתית וכו', חריגה מהמסגרת נתפסת אצלו כאיום שכן לגמרי לא ברור מה יהיו התוצאות של חריגה כזאת. קשה לו אפילו לדמיין את התוצאות של שינוי כזה קיצוני בהרגליו, אז הוא מעדיף לא לשנות אפילו אם זה אומר המשך הידרדרות חלילה. שונה היה אברהם אבינו ואת זה הוא הוריש לנו; הוא סירב להכנע למוסכמות ותמיד חיפש דרכים חדשות לעבוד את בוראו. וגם כאשר הדרכים שמצא התנגשו חזיתית עם הוראות השלטון ולפיכך סיכנו את חייו, הוא לא נרתע ומסר את נפשו על אמונתו. כלומר, הוא לא חיפש מסירות נפש, הוא רצה לחיות על קידוש ה', לא למות עליו. אבל החיים בנתיב שהתפרש אצלו כמנותק מהקשר עם הבורא יתברך לא עניינו אותו. הוא התעקש על הקשר הזה גם במחיר חיי גופו בעולם הזה. עשרת הנסיונות שבהם נתנסה אברהם אבינו, היו כולם ברובד הזה של שמירת הקשר עם הבורא יתברך למרות כל ההתנגדויות והקשיים. כידוע, הוא עמד בכל הנסיונות ועל כן הוא אבינו.הברית בגיל שמונה ימים מטביעה בגופו של היהודי את כח המסירות נפש של אברהם אבינו, את הכח להתחיל מחדש שוב ושוב ככל שיידרש ובלבד שלא ייאלץ להתרחק מהרבונו של עולם. וכמובן, בלא לחשוש מפני מה יאמרו. זהו הכח לצאת מהמסגרת, כולל ממסגרת השכל, ולכן המילה היא בגיל שהשכל עדיין אינו שולט. וגם לכן מברכים "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" כי ממנו ירשנו את הכח ללכת בדרך זו.והדרך הזאת מובילה לגאולה האמיתית והשלמה שתבוא מיד ממש.nissimye@netvision.net.il

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו