אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

החיים כמעגל (אין)סופי (בראשית שע)


התמונה של נסים ישעיהו

מעגל אינסופי

זכרתי שהחוקרים המודרניים עשו מטעמים מההבדלים שמצאו בין פרק א' לפרק ב' בבראשית, אבל אנחנו מחפשים תשובות רציניות, לא רעיונות שצמחו על מצע האגו של מישהו, ונועדו לנפח את אותו אגו. השבת האחרונה של חודש החגים, חודש תשרי, ואנחנו מתחילים מחזור חדש של קריאה בתורה, קוראים שוב את פרשת בראשית. כל שנה אותו דבר, מסיימים מחזור קריאה בשמחת תורה ומתחילים מחדש בשבת העוקבת, שבת בראשית. מעניין, יש רעיון שמסתתר מאחורי המחזוריות הזאת? בסדר, זו מצווה וצריכים לקיים אותה כפי שהיא גם אם לא מבינים מדוע, אבל אין זה פוטר אותנו מניסיון להבין. להיפך, מצווה עלינו להבין את המצוות שאנחנו מקיימים, גם אם זה כרוך במאמץ שכלי לא מבוטל, כי ההבנה מוסיפה חיות למעשה המצווה שהוא טכני בעיקרו. שכן ההבנה, מניעה את עושה המצווה להזדהות עם מעשהו ועבורו זה כבר לא עניין טכני, הוא חי את מה שהוא עושה כי הוא מבין ומזדהה. אז מה הרעיון? מה התועלת במה שמכנים אצלנו (בטון מזלזל ומתנשא בדרך כלל) "ריטואל קבוע"? ובכן, בהתאם להוראת הבעש"ט הקדוש שצריכים ללמוד הוראה בעבודת ה' מכל דבר שרואים או שומעים, אנסה להשיב תוך התייחסות לשני גירויים שהניעו אותי להתבונן בשאלה הנ"ל; הראשון מהתחום האקטואלי – דברים שקראתי באתר חדשות, והשני מהתחום הרעיוני – שאלה שנשאלתי במהלך שיעור. נלך לפי סדר; הנה ציטוט מהגירוי הראשון: נשיא המדינה שמעון פרס, שנאם בפתח כנס החורף של הכנסת, אמר: "אני מודע לדיבורים בדבר היעדר פרטנר ערבי. ואכן אין לנו פרטנר לשלום מבחינה רגשית.

השלום שיש לנו והשלום שיבוא, לא יהיה רומנטי. הוא לא יבוא מאהבה. הוא יבוא מכורח. מוטב לנו שלום כזה, מאשר תהליך שאין לו סוף. די לנו בתהליכים, הגיע עת סיכומים".הציטוט מלא, מלבד השמטת שורה שאינה רלוונטית לענייננו. אמנם לא טרחתי לקרוא את כל מילות הכתבה באותו רגע, אבל המעט שקראתי התנגש בתודעתי עם המחזוריות הקבועה במנהגי עם ישראל מאז היותו. אותה מחזוריות שבמסגרתה חגגנו בחודש הזה את ראש השנה, יום כפור, סוכות ושמחת תורה, ובשבת זו, האחרונה בחודש, קוראים שוב את פרשת בראשית בפתיחת מחזור חדש (שהוא תהליך) של קריאת כל פרשות התורה על הסדר. בנסיבות אלו, נראה לי לגמרי מוזר ואפילו, אם תסלחו לי, לא לגמרי יהודי, לשמוע מפי מי שמכונה 'נשיא מדינת ישראל' כי "די לנו בתהליכים, הגיע עת סיכומים". הרי כשמתבוננים בכך – אין מנוס מהמסקנה שהקיום האנושי בכלל ושל עם ישראל בפרט, הוא תהליכי, כל הזמן מתקדמים או לפחות שואפים להתקדם. כמובן, סיכומים זה אומר סיום תהליך. אפשר להבין את אלה שנמאס להם מהתהליכים האינסופיים לקראת שלום שמסרב להגיע, ביחוד אם הם אלה שיזמו את אותו תהליך שאינו מגיע לסיומו, הם יזמו משהו ורוצים לברך על המוגמר. טבעי. הבעיה היא שיזמו את התהליך בכיוון הלא נכון, החוצה במקום פנימה, ולכן אין שום סיכוי שיזכו לברך על סוף התהליך. כי האמת היא שאין תהליך, לא תהליך לקראת שלום על כל פנים. המסגרת המחזורית שבה חי עם ישראל, עניינה הוא תהליכים פנימיים, תהליכים של התפתחות אישית וגם תהליכים של גיבוש חברתי בעם ישראל. המסר הזה הרי עולה שוב ושוב בכל מצווה שיהודי עושה. החגים וגם השבתות הם אמנם פסגות של ביטוי לתהליכים האלה, אבל בכל יום – יומו של היהודי רצוף כולו תהליכים, כנ"ל. כאשר יהודים מתנתקים מהתהליכים הפנימיים, הם מפנים כלפי חוץ את הכוחות להנעת תהליכים – כי אי אפשר בלי תהליכים, ובכך מזמינים לעצמם (ולנו כמובן) אכזבות בלי סוף. עד כאן, אפשר להסכים עם האמור או לא, אבל האם זה קשור לפרשת השבוע שלנו בְּרֵאשִׁית? הרי לכאורה זה מתאים לכל פרשה אחרת בתורה. כאן אנחנו מגיעים לגירוי השני שהניע אותי לבחור בנושא הזה, השאלה שנשאלתי: הפרשה (והתורה כולה) פותחת בפסוק: [א] בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. מכאן ולכל אורך הפרק הראשון, כולל גם שלושה פסוקים ראשונים בפרק השני, מוזכר רק שם אֱלֹקִים, איך זה מתיישב עם הדרישה מאתנו לזכור תמיד כי הוי-ה הוא האלקים? הרי כל הבריאה נבראה בשם אֱלֹקִים בלבד, שם הוי-ה נזכר לראשונה רק בפסוק הרביעי של הפרק השני. ברגע הראשון לא היתה לי תשובה, אמרתי שצריך להתבונן ולחפש. זכרתי שהחוקרים המודרניים עשו מטעמים מההבדלים שמצאו בין פרק א' לפרק ב' בבראשית, אבל אנחנו מחפשים תשובות רציניות, לא רעיונות שצמחו על מצע האגו של מישהו, ונועדו לנפח את אותו אגו.החיים כמעגל (אין)סופי

 

דקה או שתים אחר כך נזכרתי שכבר התבוננתי בשאלה זו בעבר, אם כי בהקשר אחר; הרי חז"ל אומרים לנו (ומובא ברבנו בחיי לפרק ב, ד): התחיל הקב"ה לברוא עולמו במדת הדין, שנאמר: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים. ראה שאינו מתקיים – שתף עמו מדת רחמים, שנאמר: בְּיוֹם עֲשׂוֹת הוי-ה אֱלֹקִים--אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. מדת הדין מיוצגת בשם אֱלֹקִים שבו השתמש ה' לבריאת העולם כנ"ל. במדה הזאת – עולם כמנהגו נוהג והטבע מתיימר לנהל את עצמו. הנבראים עסוקים בשרידותם האישית, במאבקי הקיום היומיומיים, ולפיכך גם נוקטים פעולות שונות ואף משונות, העלולות לפגוע בזולתם. זה לא ממש מפריע להם, העיקר שהם יסתדרו הכי טוב שאפשר. התוצאה הטבעית עלולה להיות שהטבע ישמיד את עצמו. כמובן, בהנהגתו הפעילה של האדם, שכן כח ההרס שלו גדול יותר משל כל הנבראים האחרים גם יחד. נוסיף לזה את העובדה שהאדם הוא הנברא היחיד שיודע, ואף אוהב להרוס סתם לשם הרס, ואפשר לדמיין מה היה קורה לעולם בלי מדת הרחמים העליונה. הרצח של הבל ע"י קין וההדרדרות המוסרית חברתית שהביאה למבול הם רק דוגמיות. זה מה שהיה קורה אם העולם היה מתנהל רק תחת השם בו נברא, שם אֱלֹקִים. נשמע נורא, לא?! אבל הרי התבוננות קלה בתהליכים היסטוריים חושפת שוב ושוב את הנטיה האנושית הזאת להרס, אז אנחנו בהחלט יכולים להבין את מאמר חז"ל וגם את העובדה ששם הוי-ה נזכר לראשונה רק בפרק השני, כאשר התורה מפרטת יותר את השלבים החשובים (לנו) בתהליך הבריאה. העולם נברא מושלם, "על מליאתו נברא" בלשון חז"ל. כל עוד הנבראים מתנהלים בהתאם לקודים שקבע להם בוראם – הכל בסדר ואין שום סכנה לקיום העולם והנבראים. כאשר הם נסחפים לכיוון השלילי – מתפרצים כוחות ההרס ואז רק התערבות מלמעלה עשויה להציל את העולם שמחריבים האנשים. לכן, מכיוון שראה שאינו מתקיים – שתף עמו מדת רחמים, שנאמר: בְּיוֹם עֲשׂוֹת הוי-ה אֱלֹקִים--אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. הצמיד לשם אלקים, מדת הדין, את שם הוי-ה, מדת הרחמים. ולכאורה, למה הקב"ה לא ברא את העולם ישירות בשם הוי-ה, לשם מה צריכים את השילוב? ובכן, עצם הרעיון לברוא את העולם בא מחסדו האין סופי של הבורא יתברך, ממדת החסד (תהלים פ"ט): כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה (...). אלא שהבריאה בפועל היתה במדת הגבורה, כדי לשים גבולות לעולם, שלא יהיה אין סופי כמדת חסדו יתברך שממנה נברא.

אז הרעיון לברוא את העולם בא ממדת החסד העליונה והבריאה בפועל ממדת הגבורה, ומה עם הניהול השוטף? כאן הכניס הבורא יתברך את מדת הרחמים שהיא ממוצעת ומאזנת בין החסד ובין הגבורה.כל עוד האדם חי-חווה את התהליכים שהטביע הקב"ה בבריאה, תהליכים שאפילו חילופי עונות השנה ומחזוריות היממה קוראים לו להתבונן בהם וללמוד מהם, הוא ממלא את היעוד שקבע לו בוראו והוא מתקיים. כאשר מואסים בתהליכים, שם הבעיה מתחילה; האדם מנסה לזרז תהליכים, חותר אל הסוף מוקדם מדי, מה שנקרא בלשון חכמינו, "דוחק את הקץ". הוא קץ בתהליך, שלטעמו הוא מתחולל לאט מדי, ומבקש לכפות על המציאות את קץ התהליך כאן ועכשיו. בשלב זה, במקום למלא את יעודו בעולם כשליח ההשגחה העליונה, הוא מתחיל לנהל את העולם אבל העולם מסרב להתנהל על פיו כי יש לו מנהל, הבורא יתברך. וכך, מעשיו של המנהל מכח עצמו, אותם מעשים שנועדו לזרז את הקץ, מרחיקים אותו (את הקץ) עוד ועוד. לכאורה, מדוע פותחת התורה בסיפור בריאת העולם ואחריו עוד סיפורים רבים, ספר שלם? הרי 'תורה' זה מלשון הוראה, מהי ההוראה שאנחנו אמורים לקבל מהסיפורים הארוכים האלה? אומר לנו רש"י: משום [תהלים קי"א] כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם. שאם יאמרו אומות העולם לישראל 'ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים' – הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו; ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו: לפי זה יוצא שאם באמת רוצים שלום עם השכנים – צריכים להתקיים שני תהליכים התלויים זה בזה. התהליך שנדרש מאתנו הוא פנימי, להפנים את הרעיון שהארץ הזאת היא שלנו כי כך קבע הבורא יתברך. לא האו"מ לא מדינות אירופה ולא ארה"ב קובעים בעניין, רק מי שברא את הארץ קובע. כאשר נשלים את תהליך הפנמת הרעיון הזה, או אז יתחולל אצל השכנים תהליך הפנמה של אותו רעיון, ומן הסתם התהליך הזה אצלם יהיה הרבה יותר מהיר מתהליך הפנמת הרעיון אצלנו. ואיך נדע שהפנמנו את הרעיון הזה? פשוט מאד, כאשר נשיב להם במלים שמציע לנו רש"י, אז נדע שאכן השלמנו תהליך בדרך לשלב הבא, הגאולה שתבוא ע"י משיח צדקנו.באמת הגיע הזמן שנזכה לגאולה האמיתית והשלמה מיד ממש.nissimye@netvision.net.il

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו