אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מלחמתה של תורה? (נצבים וילך סט)


התמונה של נסים ישעיהו

במעמד הַקְהֵל הילדים אמורים ללמוד לְיִרְאָה. יראה זה אותיות ראיה. המעמד הזה שבו הם שומעים את המלך קורא בתורה ומן הסתם גם רואים אותו, מטמיע בנפשם את יראת ה', שכן עבור ילד המעמד הזה הוא נשגב ביותר. הוא רואה ושומע את המלך ובשבילו זה כמו לראות ולשמוע את אלוקים.בשתי הרשימות האחרונות התייחסתי למהפכה החילונית שנתחוללה בעם ישראל בדורות האחרונים, והטענה המרכזית היתה שהרעות החברתיות החולות הן תוצאה של החינוך "לאורה" של המהפכה הנ"ל. בניסיון לאפיין את אותה מהפכה ואת אותם מהפכנים שהובילו אותה, הזכרתי שמטרתם המוצהרת היתה ניתוק מאלקי ישראל ומתורתו. משום מה היו כאלה שהבינו שאני מדבר על מי שבימינו מוגדר 'חילוני', שהוא מבקש להתנתק מאלקי ישראל, בעוד, לטענתם, הוא אינו מכיר כלל במושג הזה. ובכן, פרט למעטים, החילוני בן ימינו אכן לא יזם את הניתוק הזה, הוא רק נולד לתוכו. וכאשר הוא פוקח את עיניו, מתבגר, פעמים רבות הוא מתחלחל מן החלל הרוחני שנלווה לחייו החילוניים ויוצא לחפש תוכן רוחני במזרח הרחוק. שם הוא פוגש בשלוחי הרבי, החבדניקים שעוטפים אותו באהבת אמת, ומתברר לו שהתוכן הרוחני אותו חיפש היה קרוב אליו כל הזמן, רק הסתירו אותו ממנו.ועוד, בתגובה לטענה שעלתה באותן רשימות, שההתדרדרות החברתית-מוסרית היא תוצאה של אותו חינוך שמכוון לנתק את הקשר שבין יהודים לבין הקב"ה – הצביעו בפני על גילויים מחרידים של התדרדרות מוסרית במגזר המכונה חרדי, כאילו יש בזה כדי להפריך את הטענות כלפי החינוך החילוני.

ובכן, וגם לזה התייחסתי באותן רשימות, כל אחד עלול ח"ו להיתפס לרוח שטות ולעשות מעשים אסורים. יש מי שרוח השטות אצלו באה וחולפת לעתים רחוקות פחות או יותר, ויש מי שהיא שולטת בו שלטון מלא ר"ל. זה נכון במגזר החרדי כמו במגזרים אחרים ולא על כך דיברנו באותן רשימות. דיברנו על הנחת יסוד של מערכת החינוך, הנחה שלענ"ד היא אנטי חינוכית בעליל. דומני כי לא ניסחנו זאת במלים אלו בדיוק, אבל ההנחה השלטת במערכת האנטי חינוך שלנו היא שאין אמת מוחלטת ולכל אחד האמת שלו. הנחה זו, כאמור, היא אנטי חינוכית והרסנית ביותר.בשנים קודמות דיברנו באריכות על המסרים החינוכיים בפרשות השבוע שלנו. התמקדנו בעיקר במסרים של הראשונה בהן, פרשת נִצָּבִים, הנקראת תמיד לפני ראש השנה ותוכנה מהווה הכנה ישירה ליום הגדול. השניה, פרשת וַיֵּלֶךְ, נקראת לפעמים אחרי ראש השנה, וברוב השנים לפני ראש השנה ביחד עם פרשת נִצָּבִים. הפעם נתמקד במסר החינוכי של פרשת וַיֵּלֶךְ, שמתקשר יפה לדברינו ברשימות הקודמות וגם אקטואלי לחלוטין (דברים ל"א). [ט] וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה, אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת, וַיִּתְּנָהּ אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי, הַנֹּשְׂאִים אֶת-אֲרוֹן בְּרִית ה'; וְאֶל-כָּל-זִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל. על סף הפרידה מהעם שאותו הוציא ממצרים והוביל במדבר הקשה ארבעים שנה, המנהיג הנערץ עושה כמה פעולות במטרה להבטיח שהעם ימשיך ללכת בדרך שהוא לימד אותו. פעולה ראשונה – כתיבת שלושה עשר עותקים של ספר התורה, עותק לכל שבט ועוד אחד שיהיה בבית המקדש. ספרים בארון זה יפה ומכובד, השאלה היא מה עושים אתם. יכולים הזקנים והכהנים ללמוד בהם מדי פעם אם יתחשק להם, הרי להם ניתנו הספרים, והעם ישאר בבורותו ח"ו. משה יודע שזה מתכון בטוח לשקיעה ולניוון וכדי למנוע התנוונות רוחנית כזאת, הוא יוצר מחזור לימוד נצחי: [י] וַיְצַו מֹשֶׁה, אוֹתָם לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה--בְּחַג הַסֻּכּוֹת. [יא] בְּבוֹא כָל-יִשְׂרָאֵל, לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחָר: תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת, נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל--בְּאָזְנֵיהֶם. המונים עולים לרגל בְּחַג הַסֻּכּוֹת וחוגגים שם בשמחה הכי גדולה. וכשמסתיים החג וחוזרים לבתיהם, אותה שמחה מלווה אותם עד החג הבא. היתה חוויה נפלאה, מצפים כבר לפעם הבאה. הבעיה היא שזה עלול להישאר בגדר חוויה מיסטית שלא כל כך מחייבת ביומיום, לכן צריכים לנקוט איזו פעולה שתתקן סטיות רעיוניות, אם התפתחו כאלו. כדי להשיג תוצאה מיטבית, צריכים ליצור תפאורה הולמת שתסייע להטמעת הרושם בנפשם של השומעים לאורך זמן, שכן זה קורה רק אחת לשבע שנים, אז מארגנים כינוס מיוחד: [יב] הַקְהֵל אֶת-הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ--לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת-ה' אֱלֹקֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. למי נאמר הציווי הזה? קראנו, וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר; והמצווים מנויים בפסוק: הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי, וְאֶל-כָּל-זִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל, אז למה הוא מדבר אליהם בלשון יחיד? הרי לא יתכן לפרש שהמצווה מתייחסת אל כל פרט בעם ישראל. התשובה היא שהמצווה מתייחסת למלך ואליו מדבר משה רבנו, הוא שמצווה להקהיל את העם ולקרוא בתורה במעמג הַקְהֵל, שמחדש את החוויה של קבלת התורה בהר סיני.יראת ה' היא המפתחתכליתה של ההתכנסות והקריאה הפומבית בתורה היא, כאמור בפסוק: לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת-ה' אֱלֹקֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. לכאורה, כולם יכולים ללמוד, כל אחד לעצמו, וזה יספיק, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת, לשם מה צריכים להטריח את המלך שיקרא באזני כל הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ? מסתבר שמשה רבנו הכיר היטב את טבע האדם; כשלומדים לבד, מפרשים בהתאם לנטיות הלב ולעתים קרובות מדי זה לא הפירוש האמיתי. כי השכל הולך אחר הלב שמלא בענייני עולם הזה ודברי התורה מתפרשים לו הפוך לגמרי מהכוונה המקורית. לכן מי שצריך לקרוא את התורה באזני העם הוא דוקא המלך. למאזינים יש יראה מהמלך וכאשר הוא קורא, אף אחד לא יעז לפרש את הדברים הפוך ממה שאמר המלך. התוצאה אצל המאזינים היא: וְיָרְאוּ אֶת-ה' אֱלֹקֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. לא מיותר להזכיר כאן שתפקידו של המלך בעם ישראל הוא לייצג את מלכות ה' בעולם, כך שיראת המלך מייצגת, ומעוררת בלב היהודי, את יראת ה'. כיום למרבה הצער, לכאורה אין לנו מלך ואיש הישר בעיניו יעשה. אז גם את התורה מפרשים כל אחד איך שבא לו ויש כאלה שבכוונה מפרשים הפוך מהכוונה המקורית שמוצעת לנו בדברי חז"ל ובפרשנים המסורתיים כידוע. ילד שלומד תנ"ך, אם הוא לומד, כטכסט ספרותי או כסיפורי פולקלור – לא תתפתח אצלו יראת ה'. עובדה זו היא לרצון "מחנכיו" כמובן, אבל היא הרת אסון כמבואר באריכות ברשימות הקודמות. כי אם אין יראת ה' – הלב הפרטי ונטיותיו הטבעיות הם הקובעים את דרכו, וזו עלולה להיות דרך חתחתים. כן, אני יודע, יש הרבה שאינם פושעים וכו', למרות שבילו את מיטב שנותיהם בכיתות שבהן נעשה מאמץ מודע לנתק אותם מכל קשר לקב"ה. יש גם הרבה שלקחו סמים ויצאו מזה, יחסית, בשלום, זה אומר שסמים זה לא רע? אשתקד, שנת ס"ח, היתה שנת שמיטה ועל פי הפסוקים שציטטנו, השנה הזאת היא שנת הקהל. יש עניין מיוחד להתקהל וללמוד תורה ברבים דוקא בשנה זו, ודוקא במודעות של יראת ה', וְיָרְאוּ אֶת-ה' אֱלֹקֵיכֶם. כי לימוד בלא מודעות זו – נזקו עלול להיות כבד ביותר. עד כאן ציטטנו רק מה שנוגע למבוגרים, ומה עם הילדים?

הרי כשמדברים על חינוך מתייחסים בעיקר אליהם, לא? הנה הם: [יג] וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ, יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ--לְיִרְאָה, אֶת- ה' אֱלֹקֵיכֶם: כָּל-הַיָּמִים, אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ. מעניין, במה שנוגע לילדים יש תכלית אחת לנוכחותם במעמד הַקְהֵל: וְלָמְדוּ לְיִרְאָה, אֶת- ה' אֱלֹקֵיכֶם. לא מצוות ולא מעשים טובים, רק לְיִרְאָה. זה לא מפני שהמצוות לא חשובות חלילה. זה בגלל שאם יש יראת ה' – יש מצוות ויש הכל. אם אין יראת ה' – אין כלום. במעמד הַקְהֵל הילדים אמורים ללמוד לְיִרְאָה. יראה זה אותיות ראיה. המעמד הזה שבו הם שומעים את המלך קורא בתורה ומן הסתם גם רואים אותו, מטמיע בנפשם את יראת ה', שכן עבור ילד המעמד הזה הוא נשגב ביותר. הוא רואה ושומע את המלך ובשבילו זה כמו לראות ולשמוע את אלוקים. כמו לכל ילד, גם לילד כזה יהיו נטיות לב כאלה ואחרות, אבל יראת ה' שהוטמעה בו, תשמש עבורו מצפן שיכוון אותו לדרך הנכונה. ושוב, בהחלט יתכן למרבה הצער, שילמדו תורה בלי לשמוע את המלך קורא בתורה ולכן בלי יראת ה'. והמסתכל מן הצד לא מצליח להבין איך מי שלמד תורה ואפילו בהתמדה גדולה, עד גיל הבגרות ומעבר לו, נחשב ממש עילוי, איך הוא חזר (לאחוריו) בשאלה ועוד מפתה אחרים ללכת בדרכו??? ולדברינו ההסבר פשוט מאד, הוא למד תורה כמו שלומדים פילוסופיה, בלי יראת ה'.ושלא נחשוב שיש חידוש גדול בדרכים העקלקלות שבחרנו ללכת בהן בדורות האחרונים. הרי ההיסטוריה שלנו מלאה סטיות קשות כידוע. החידוש אצלנו הוא רק בחילוניות, באידיאולוגיה של ניתוק מאלקים, כי לעצם הסטיה מן הדרך מתייחסות כבר פרשות השבוע שלנו. הנה מה שאומר לנו משה רבנו לקראת סוף הפרשה: [כח] הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת-כָּל-זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם, וְשֹׁטְרֵיכֶם; וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם, אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְאָעִידָה בָּם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ. [כט] כִּי יָדַעְתִּי, אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי-הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם; וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים--כִּי-תַעֲשׂוּ אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי ה', לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם. משה מקהיל אותנו להזהיר מפני סטיה עתידית. וכעת, בזמן בו [ט] אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם: ימים ספורים לפני ראש השנה תש"ע שזה גם מלשון תשועה, הגיע הזמן שנעשה את השינוי, שנה מלשון שינוי, ונתייצב כולנו באחדות מלאה; נתקהל לקבל עול מלכות שמים, לְיִרְאָה אֶת- ה' אֱלֹקֵיכֶם, ונזכה לישועתו מיד ממש.ואז יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים. nissimye@netvision.net.il

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו