אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בר מצווה בדורנו כתחנת מעבר בזהות היהודית


חגיגת בר המצווה נתפסת היום כמו בעבר כתחנת מעבר בזהות היהודית, כאירוע חניכה של התקבלות למועדון היהודי: מבחינת ההלכה, חתן הבר מצווה מצטרף למניין ומבחינת החברה הוא נתפס כאזרח בוגר. החגיגה יוצרת חשבון נפש יהודי אצל הבוגרים המחפשים את זהותם היהודית. החתן מחויב ללמוד הנחת תפילין ולהכין דרשה ואנו עצמנו חיברנו דרשה מודולרית שעליה נספר כאן.

מספרים על זוג הורים שהתווכחו ביניהם איזה שם להעניק לרך הנולד להם. משלא מצאו פשרה ביניהם הגיעו לרב שיפשר ביניהם. שאל הרב את האב: איך אתה רוצה שיקראו לבן הנולד?

ישראל, ענה האב.

שאל הרב את האם: ואיך את רוצה שיקראו לרך הנולד?

ישראל, ענתה האם.

נו אז מה כאן הבעיה? שאל הרב.

אבל אני רוצה שייקרא ישראל על שם סבא שלי, אמר האב.

ואני רוצה שייקרא ישראל על שם סבא שלי, אמרה האם.

נו, שיהיה במזל, אמר הרב. תקראו לילד ישראל.

נזעקו האב והאם: אבל על שם איזה ישראל הוא ייקרא? את דרכו של מי הוא ימשיך, סב האב או סב האם?

הרב חייך ואמר: ניתן לו לגדול, ונראה איזה ישראל הוא יהיה ובאיזו דרך יבחר...

ישראל שלנו אכן צריך לבחור את זהותו. אם הוא גדל במסגרת דתית, לרוב הוא סופג את המורשת היהודית כגירסא דינקותא. החינוך הממלכתי פלוראליסטי ועשיר, אך התחושה היא שהיהדות כתרבות וכדת נבלעת שם בתוך תרבות הכפר הגלובאלי. התלמיד בחינוך הממלכתי מתקשה להבין את ייחודו של העם היהודי בתוך כלל העמים, וממילא גם אינו מבין מדוע העם שלו רואה עצמו נבדל מכל העמים ונושא ייעוד.

התפיסה של הייחוד הלאומי היא חוט השני של תורת ישראל:

"כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך, בך בחר ה' אלוהיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים, אשר על פני האדמה" (דברים ז').

הילד ישראל המגיע לגיל בר מצווה מגלה שתרבות היא מושג שניתן להבינו רק בפרספקטיבה היסטורית. הילד ישראל מגלה שהוא לא יכול להתחיל מעצמו, כי אם יתחיל מעצמו גם הדור הבא יחתוך אותו מזהותו ויתחיל מעצמו: תרבות נבנית נדבך על נדבך. וכך חווה כל יהודי בכל דור את חוויית נטל הירושה, ועליו לבחור לעצמו את זהותו היהודית מחדש. כלומר: הוא יהודי על פי ההלכה, אך אינו יודע מהי יהדותו שלו, ומה הוא בוחר להמשיך מתוך ירושת הדורות.

בתוך משולש הזהות היהודית של "דת – לאום- תרבות" עליו לברר לעצמו כנער יהודי בוגר עד כמה הוא מחובר לדת היהודית, עד כמה הוא מחובר ללאום היהודי ועד כמה הוא מחובר לתרבות היהודית והוא חש בה בן בית. עליו לבחור לעצמו את אופן החוויה היהודי ההולם את היותו יהודי. הוא חש אז את הדילמה של כל בוגר יהודי בכל דור: האם להשליך את ירושת הדורות לגלי האשפה או לשמר אותה? ואם להיות המשך לירושה זו, איזה המשך עליי להיות? איזה סוג של ישראל רצוני להיות?

לילד היהודי בארץ יש שני עוגנים שמקלים עליו את החיים: הוא דובר עברית והוא גר בארץ ישראל. כלומר: הוא חש מחובר לשני מרכיבים ברורים של הזהות היהודית: הוא דובר את שפת אבותיו והוא חי בארץ אבותיו. זה נראה כמו תעודת ביטוח שלא ינטוש את זהותו היהודית, אך זה אינו בהכרח כך. בשלב מסוים הוא מגיע לתחנת מעבר ושואל: במה אני יהודי? למה אני יהודי? האם כדאי בדורנו להיות יהודי? למעשה, אלה השאלות שכל יהודי בכל דור שאל את עצמו ובחר מחדש את זהותו. ומי שחש שנטל הירושה היהודית כבד מכתפיו- נטש. ולא ניתן לטייח זאת: בכל דור נטשו יהודים את המשפחה היהודית ואת השרשרת היהודית. אנו הצאצאים של אלה שלא נטשו. הבוגר היהודי בכל דור חש לא מעט גאווה שהוא נצר לאותו גרעין קשיח של יהודים שהיו מוכנים לשאת כל סבל ובלבד שלא לאבד את זהותם היהודית.

היה שלב בשנות היישוב ובשנים הראשונות למדינה, שעדיין המרד הציוני ביהדות היה בעיצומו. הייתה הסתפקות בממדים של ארץ ושל שפה, והיהדות כתרבות וכדת נתפסה כסרח עודף שנותר מן הגלות. בשם הערך של "שלילת הגלות" שללו גם את התרבות היהודית. היום יש חזרה למקורות היהודיים, ומתברר שהמרד הציוני היה מרד דיאלקטי: מרד לשם המשך.

קריאה בדפי היצירה היהודית לאורך הדורות מראה שאנו שייכים לעם יוצר, עם שאינו חדל מלפרש את מקורות היצירה שלו – ואנו רואים זאת במדרש על משה שנקלע לבית המדרש של רבי עקיבא. כאשר משה רואה את האל קושר כתרים לאותיות, מסביר לו האל שעתיד לבוא עקיבא בן יוסף שידרוש על כל קוץ תילי הלכות. ואז האל לוקח אותו לבית המדרש של רבי עקיבא, ומשה שומע את עקיבא דורש, ומסביר דבריו במלים – זו תורה למשה מסיני... מנחות כט, ב.

גם אם לציבור הדתי לפעמים קשה לשאת זאת, יש ברכה בכך שגופים שונים עוסקים במקורות היהודיים, ואין עוד מונופול לאנשי הההלכה על הטכסטים היהודיים שנוצרו במשך הדורות, והם חלק מילקוט הטכסטים התרבותיים של כל יהודי. שורו והביטו אלו מפעלים יפים נעשים במרכזי תרבות שונים סביב "פרשת השבוע" ואיזה יבול רב יש לספרי פרשנות ואקטואליה סביב פרשת השבוע.

הבוגר היהודי חי את יהדותו בשנה שלפני היותו בר המצווה, כי המסורת היא שיש להתכונן לקראת האירוע: יש להכין דרשה, יש ללמוד סדר הנחת תפילין ויש להתכונן לקרוא בבית הכנסת את פרשת השבוע. הילד יודע אז שזהו גיל משמעותי: מבחינת ההלכה הוא נחשב חלק מן המניין בתפילה ומבחינת החברה הוא נתפס מכאן ואילך כאזרח בוגר. יש משפחות לא דתיות, שבשנה הקרובה לגיל בר המצווה האב לוקח את הבן לבית הכנסת שבוע שבוע כדי להתחבר לקהילה שם ולהכין את עלייתו לתורה. בכך נחשף הילד לערך של "לימוד תורה". יש גם מסגרות שבהן יש הכנה לבר מצווה וכמובן גם אתרי אינטרנט עם חמרי עזר והכנה. מאז ימי קדם היה ערך לימוד התורה חשוב, ובעיקר לימוד התורה בציבור. עקב הקרבה לספר הספרים לאורך כל הדורות, זכה העם לכינוי "עם הספר" דווקא מפי אויביו. הבוגר היהודי נחשף בתחנת המעבר של "בר מצווה" לחשיבות של ערך לימוד תרבות הדורות, ועל כך כתב ח"נ ביאליק:

"אם יש את נפשך לדעת את המעיין/ ממנו שאבו אחיך./הוי, אח נענה, אם לא תדע לך כל אלה/ אל בית המדרש סור הישן והנושן/ אז יגדך ליבך/ כי רגלך על מפתן בית חיינו תדרוך/ ועינך תראה אוצר נשמתנו".

הילד לומד להבין שהוא בן לעם נצחי, שמאמין כי האמת שלו דרושה לכל האנושות. עלינו כעם הוטל התפקיד לשמור על האמת הזו – והאל אומר לנו "אתם עדיי". האמונה הזו היא שנתנה לעם הזה כוח לשאת את התלאות לכל אורך הדורות. טקס בר מצווה הוא טקס החניכה, ההצטרפות למועדון המיוחד הזה של בעלי הייעוד היהודי.

כדי לתת לילדי הבר מצווה כלי להכנת דרשה, בנינו דרשת בר מצווה מודולארית באתר בר מצווה פארטי, ובאמצעות כלי זה יכול כל ילד לברור לו לכל חוליה משבע החוליות של הדרשה את החלופה המתאימה לו. כל ילד מסדר את החלקים של הדרשה לפי נטיית לבו, ובמידת הצורך גם משלים דברים מהרהורי לבו. חשוב לנו להפיץ את הכלי הזה בקרב ילדי הבר מצווה, ובעתיד נכין גם דרשה מודולרית לבת מצווה.

לסיכום: תחנת ה"בר מצווה" היא תחנת מעבר חשובה בדורנו לבירור הזהות היהודית, ועלינו כהורים וכמורים לסייע לתלמידים לברר את זהותם היהודית ואת אופן החוויה היהודית המתאים לאישיותם. כך נוכל לקרב אותם לאהבת העם והארץ.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת הרצל ובלפור חקק