אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

נחמה כפולה (ואתחנן סט)


התמונה של נסים ישעיהו

אכן, מה שרואים בעינים זה חורבן נורא, אבל זה זמני ורק בחיצוניות. כי בפנימיות, העניינים מתנהלים לגמרי אחרת: אלא מה, לא מצליחים להתחבר למה שלא מבינים – אז בואו נראה מה אתם כן מבינים: מוצאי תשעה באב כעת. עוד לא לגמרי התאוששנו מאוירת האבל ומן הצום וכבר מנסים לכתוב משהו על פרשת ואתחנן שההפטרה שלה היא הראשונה לשבע דנחמתא. מה זה 'שבע דנחמתא'? ובכן מתשעה באב עד ראש השנה יש שבע שבתות ובהן קוראים הפטרות מפרקי הנחמה שבספר ישעיהו, שבע שבתות של נחמה על החורבן של תשעה באב. במיוחד השנה, קצת קשה לבצע את המעבר החד מחוויית האבל והחורבן ביום תשעה באב לנבואה של נחמה ביום אחד עשר לחודש אב.

כאילו, עוד לא חלף מספיק זמן להתאושש מהאבל וכבר מדברים על נחמה, ועוד נחמה כפולה. אבל אם זה מה שנדרש מאתנו, זה מה שאנחנו צריכים לעשות ועלינו גם להבין את הרעיון שמסתתר מאחורי המעבר החד הזה. התהליך כולו מתחיל בצום שבעה עשר בתמוז; בינו ובין תשעה באב יש שלוש שבתות המכונות 'תלתא דפורענותא' כי בהן קוראים בספר ירמיהו הפטרות המזהירות מפני החורבן הצפוי אם ימשיכו בדרכם הנלוזה, ובסך הכל עשר שבתות משבעה עשר בתמוז עד ראש השנה. דיברנו בעבר על החלוקה לשלושה מוחין (שכל המתחלק ל-חכמה, בינה, דעת) ושבע מדות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות) שהן עשר הספירות. השכל מתקשה לתפוס את החורבן ולהבין כי תכליתו היא בניין נעלה הרבה יותר, באין ערוך. במדרגת השכל – הטוב הצפוי הוא בהעלם ולא משנה מה יסבירו לו, הוא לא משתחרר מתחושת החורבן כי נכון לעכשיו רואים רק רע. הוא רוצה בית מקדש, לראות אלקות בגלוי ולעבוד את ה' בשלמות.כאשר פונה הנביא לנחם את עם ישראל (ישעיהו מ'): [א] נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי--יֹאמַר, אֱלֹקֵיכֶם. הוא מדבר אל הלב שלנו [ב] דַּבְּרוּ עַל-לֵב יְרוּשָׁלִַם, וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ--כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ, כִּי נִרְצָה עֲו‍ֹנָהּ: כִּי לָקְחָה מִיַּד ה', כִּפְלַיִם בְּכָל-חַטֹּאתֶיהָ. אכן, אולי בגלל התחושה שירושלים לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל-חַטֹּאתֶיהָ, השכל מתקשה לקבל את זה. השכל מתייחס לחורבן כאל עונש והוא חושב שיש בידו לשער נכונה את חומרת העברות שנעשו וגם את העונש הראוי. כמובן, הלב גם הוא מלא צער ומועקה על החורבן הנורא, אבל יש בו איזו נכונות, שחסרה בשכל, להקשיב לדברי נחמה ולנסות לחוות את הטוב המסתתר בתוך מה שנראה בגלוי כחורבן נורא שאין ממנו תקומה חלילה. נראה ברור שהבעיה היא בפער שבין עומק ומרחק הראיה של האין סוף ברוך הוא ובין עומק ומרחק הראיה של האדם.הפער הזה הוא הבעיה המרכזית שלנו בהבנת תהליכים בכלל ובימים אלו של זכרון החורבן בפרט, על כן הנושא הזה מוזכר שוב ושוב בפסוקים שחז"ל קבעו לנו לקרוא בתקופה זו. הנה למשל כמה פסוקים מהקריאה בתורה לתשעה באב, שהם גם חלק מפרשת השבוע שלנו (דברים ד'): [כה] כִּי-תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים, וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ; וְהִשְׁחַתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל, וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה'-אֱלֹקֶיךָ, לְהַכְעִיסוֹ. בהקשר של השחיתות, גורם החורבן, דיברנו באריכות בשנת ס"ה. כאן אנחנו מנסים להתחבר אל הנחמה המוצפנת בתוך החורבן ובתוך נבואות החורבן. תוצאת ההשחתה היא: [כז] וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם, בָּעַמִּים; וְנִשְׁאַרְתֶּם, מְתֵי מִסְפָּר, בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר יְנַהֵג ה' אֶתְכֶם שָׁמָּה. אבל תמיד יש תקוה: [ל] בַּצַּר לְךָ--וּמְצָאוּךָ, כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; בְּאַחֲרִית, הַיָּמִים, וְשַׁבְתָּ עַד-ה' אֱלֹקֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ. [לא] כִּי אֵל רַחוּם ה' אֱלֹקֶיךָ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ; וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת-בְּרִית אֲבֹתֶיךָ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם. זו נבואת הנחמה הכתובה בגלוי כחלק מהנבואה אודות ההשחתה והחורבן הצפוי. ב

שכל המוגבל שלנו זה לא כל כך מתעכל, כי מי מסוגל לסלוח שוב ושוב למי שפוגע בו בלי הרף?! אכן, תופעה זו היא על אנושית, היא מאפיינת את האין סוף ברוך הוא. הוא נשבע לאבותינו ולא יפר את השבועה גם אם אנחנו סוטים מן הדרך חלילה. וכך גם בהפטרה לתשעה באב; חותרים לשלום בדרכם שלהם, תוך התעלמות מההוראות של הנביא בדבר ה', והכל הולך הפוך (ירמיה ח' י"ג – ט' כ"ב): [טו] קַוֵּה לְשָׁלוֹם, וְאֵין טוֹב; לְעֵת מַרְפֵּה, וְהִנֵּה בְעָתָה. והקב"ה בעצמו כביכול, מפי הנביא, כואב את הצרות הניתכות על עמו: [כג] מִי-יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם, וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה; וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה, אֵת חַלְלֵי בַת-עַמִּי. כשמנסים להבין את החורבן, השכל אינו יכול לעזור: [יא] מִי-הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת-זֹאת, וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי-ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ; עַל-מָה אָבְדָה הָאָרֶץ, נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר. כדי לקבל תשובה לשאלה קשה זו צריכים להאזין לדבר ה': [יב] וַיֹּאמֶר ה'--עַל-עָזְבָם אֶת-תּוֹרָתִי, אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם; וְלֹא-שָׁמְעוּ בְקוֹלִי, וְלֹא-הָלְכוּ בָהּ. [יג] וַיֵּלְכוּ, אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם--וְאַחֲרֵי, הַבְּעָלִים, אֲשֶׁר לִמְּדוּם, אֲבוֹתָם. השכל אינו מבין את ההסבר, מה, בגלל זה חורבן?!גובה התקומה כעומק הנפילה החורבן מתחולל עַל-עָזְבָם אֶת-תּוֹרָתִי, אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם; וְלֹא-שָׁמְעוּ בְקוֹלִי, וְלֹא-הָלְכוּ בָהּ. זה לא שלא למדו תורה; למדו, אבל שכחו שזו תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם. התייחסו אליה כאל חכמה משאר חכמות. כך התפתח השלב הבא: וְלֹא-שָׁמְעוּ בְקוֹלִי, וְלֹא-הָלְכוּ בָה. המציאו להם חוקים מדעתם ובכך עלו על נתיב החורבן ר"ל. וזה מה שמסיים הנביא ירמיהו נבואה זו (וההפטרה לתשעה באב) בהנחיה נצחית: [כב] כֹּה אָמַר ה', אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר, בִּגְבוּרָתוֹ; אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר, בְּעָשְׁרוֹ. [כג] כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי--כִּי אֲנִי ה', עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ: כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם-ה'. בשלושה אדם נוטה להתפאר; בחכמה, בגבורה ובעושר. ולא רק אדם פרטי, גם מדינה עלולה להתפאר באחד מאלה או בכולם. 'אנחנו חכמים יותר מהשכנים' והראיה, יש לנו יותר סטודנטים יחסית לגודל האוכלוסיה... 'אנחנו יותר חזקים מהם' והראיה, כל אחד שישלים כרצונו. מחליא אותי לצטט בהקשר הזה. וכנ"ל בעניין העושר, הכלכלה שלנו איתנה בלה בלה בלה.

הבעיה היא ששלושת אלה הם יחסיים וגם זמניים מטבעם. עשירות – גלגל חוזר הוא בעולם, פעם למעלה ופעם כו'. גבורה, תמיד עלול להתגלות מישהו גיבור יותר ואם לא – לכל גיבור יש נקודת תורפה. תשאלו את שמשון. חכמה – מושג די חמקמק שקשה למדוד ועל כל פנים, הצד השני רוכש חכמה כל הזמן, וגם יש לו יותר אנשים כידוע. אז מה נשאר – כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי--כִּי אֲנִי ה', עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. כאשר זו המגמה של יהודי, הוא יכול ליהנות מחכמה, מגבורה ומעושר בלי שזה יזיק לו. הוא זוכר תמיד שהכל הוא מאתו יתברך וזה מגן עליו מנפילה לשיגעון גדלות. כאמור, אותו רעיון שידיעת ה' היא העיקר, נאמר גם בפרשת השבוע ובהפטרה שלה. בפרשת השבוע מנחה אותנו משה רבנו להתבונן: [לט] וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת: אֵין, עוֹד. תכליתה של ההתבוננות הזאת היא להביא את היהודי למודעות שהכל מתנהל בהשגחה פרטית. צריכים להפעיל את השכל, אבל בכפיפות מוחלטת לרצון ה' שהוא הָאֱלֹקִים ומלבדו אֵין עוֹד. מלבדו, אין בעולם שום כח שיכול להשפיע על יהודי.כאמור, בהפטרת השבוע הנביא מבטיח נחמה כפולה. בסמיכות כזאת לחורבן, הרעיון הזה נשמע קצת מוזר. הרי מה שרואים כרגע זה (...) כָּל-הַבָּשָׂר חָצִיר, וְכָל-חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה. [ז] יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ, כִּי רוּחַ ה' נָשְׁבָה בּוֹ; אָכֵן חָצִיר, הָעָם. פסוקים אלו באים כתגובה לקריאה הנלהבת שהנה הנה הגאולה באה: [ג] קוֹל קוֹרֵא--בַּמִּדְבָּר, פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה'; יַשְּׁרוּ, בָּעֲרָבָה, מְסִלָּה, לֵאלֹקֵינוּ. [ד] כָּל-גֶּיא, יִנָּשֵׂא, וְכָל-הַר וְגִבְעָה, יִשְׁפָּלוּ; וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר, וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה. [ה] וְנִגְלָה, כְּבוֹד ה'; וְרָאוּ כָל-בָּשָׂר יַחְדָּו, כִּי פִּי ה' דִּבֵּר. על כך כביכול מגיבים השומעים, אל מי אתה מדבר כבוד הנביא, אל המיואשים האלה שמרגישים כאילו נגמרו להם החיים, ויש להם הוכחות לכך? על כך מגיב הנביא בנאום ארוך שעיקרו אבחנה בין מה שרואה העין האנושית ובין המציאות האמיתית: [ח] (העין רואה) יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ; (המציאות האמיתית היא) וּדְבַר-אֱלֹקֵינוּ, יָקוּם לְעוֹלָם. אכן, מה שרואים בעינים זה חורבן נורא, אבל זה זמני ורק בחיצוניות. כי בפנימיות, העניינים מתנהלים לגמרי אחרת: אלא מה, לא מצליחים להתחבר למה שלא מבינים – אז בואו נראה מה אתם כן מבינים: [יב] מִי-מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם, וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן, וְכָל בַּשָּׁלִשׁ, עֲפַר הָאָרֶץ; וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים, וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם. [יג] מִי-תִכֵּן אֶת-רוּחַ, ה'; וְאִישׁ, עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ. [יד] אֶת-מִי נוֹעָץ וַיְבִינֵהוּ, וַיְלַמְּדֵהוּ בְּאֹרַח מִשְׁפָּט; וַיְלַמְּדֵהוּ דַעַת, וְדֶרֶךְ תְּבוּנוֹת יוֹדִיעֶנּוּ. [טו] הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי, וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ; הֵן אִיִּים, כַּדַּק יִטּוֹל. או במלים פשוטות, קצת צניעות בבקשה; מה שנשאר לכם להבין זה רק את החורבן הנורא? האם כבר הצלחתם להבין את כל סודות הבריאה והבורא? וחוץ מזה, עכשיו אתם מתחכמים? [כא] הֲלוֹא תֵדְעוּ הֲלוֹא תִשְׁמָעוּ, הֲלוֹא הֻגַּד מֵרֹאשׁ לָכֶם; הֲלוֹא, הֲבִינוֹתֶם, מוֹסְדוֹת, הָאָרֶץ. או במלים אחרות, היכן הייתם כאשר הזהרתי מראש שדרככם היא הדרך לחורבן?והפיתרון הוא: [כו] שְׂאוּ-מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי-בָרָא אֵלֶּה, הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם; לְכֻלָּם, בְּשֵׁם יִקְרָא, מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ, אִישׁ לֹא נֶעְדָּר. ההתבוננות בגדולת ה', ולו רק במעטפת החיצונית של נפלאות הבריאה, יש בה כדי להעניק לאדם שמץ של מודעות לגדולת הבורא ולאפסותו שלו. [כח] הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם-לֹא שָׁמַעְתָּ, אֱלֹקֵי עוֹלָם ה' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ--לֹא יִיעַף, וְלֹא יִיגָע: אֵין חֵקֶר, לִתְבוּנָתוֹ. ומתוך התבוננות כזאת זוכים לידיעת ה' המביאה ללידה מחודשת: [לא] וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ, יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים; יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ. באמת הגיע הזמן שיהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים. nissimye@netvision.net.il

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נסים ישעיהו