היהודים בשואה – אמיתות ושקרים

בעה"י

היהודים  בשואה – אמיתות ושקרים (מסקנה  מכתיבת  עשרות ביוגרפיות)

כתבתי  לאחרונה קרוב לשישים ביוגרפיות של בני שארית הפליטה, מהן ארוכות ומקיפות, מהן קצרות בחינת  מועט המחזיק את המרובה, ומהן קצרצרות מאד בגין העדר נתונים, שבמקרים אחדים לא הייתה כל אפשרות להשיגם. ועם כל זה בסך הכל הצטברו כאן עדויות ותיעודים  על מצב היהודים לאשורם במשך שלוש תקופות: על הימים שלפני ימי השואה, על ימי השואה, ועל ימי התקומה שלאחריהם. בייחוד חשובות לנו העדויות המגלות את האמת המכחישה את ההאשמות נגד בני הגולה, שהיו מקובלות בפי האנטישמים מזה, ובפי חלק מהציונים מזה. מדהימה היא העובדה הפרדוכסלית ששני אלה חברו יחד באחדים מטענותיהם נגד יהודי הגולה. הכל מכירים את הטענה על היות יהודי הגולה פרזיטים שאינם עובדים, מנצלים את העמים המארחים וחיים על חשבונם. שאלה אחרת שנשאלה על יהדות אירופה הייתה: "מדוע לא התנגדו לגרמנים? או לפחות מדוע לא מילטו את נפשם מן הגורל האכזרי? שאלה נוספת היא: "האם היו גילויי גבורה בקרב יהודי המחנות, ואם היו, מה היה אופיים?". לגבי הבעיה הרביעית אצל יהודי המחנות, זו הנוגעת לקיום מצוות בזמן השואה ולאחריה, נוצרו שתי גישות. האחת השואלת איך אפשר להיות דבק באמונה ובמצוות לאחר השואה, והאחרת שואלת, איך אפשר שלא לדבוק בהן?

נראה לי שהעדויות והחשיבה על אודות שאלות אלו נתנו לנו פרספקטיבה חדשה, המאפשרת לפחות במקצת להבין משהו מן ההתרחשויות, ומן ההתנהגויות האנושיות של התקופות הנידונות.

השקר הגדול על הפרזיטיות היהודית באירופה התגלה בעדויות כחסר רגליים בעליל. אמנם כבר יחזקאל קאופמן הראה בספרו בין נתיבות (בהוצאת בית הספר הריאלי העברי חיפה, תש"ד, עמוד 113), על יסודות סטטיסטיים רשמיים, כי "הדעה שהיהודים היו בכל דורות הגלות, ושהם גם כיום עם של "סרסורים", "נושכי נשך" וכו', אינה אלא להג אנטישמי נבער וארסי, ותעודת עניות למי שמאמין בה כיום". קאופמן נשען בדבריו על הסטטיסטיקה הרשמית, אך מצד אחר הוא מצביע גם על עדותו של א. ד. גורדון, וטוען כנגדו, שמאבק הגויים ביהודים היה בעצם מלחמה לא בפרזיטיות, אלא דווקא בעבודה היהודית. התפיסה על הפרזיטיות נתקבלה גם על-דעת הלאומיות הציונית ואף על-דעת יושבי ארץ ישראל, ששאפו ל - 40% של חקלאים. מפני שהיא שירתה את שאיפתם לשינוי ערכים לאומי טוטלי במבנה החברתי של האומה. ההיסטוריה הכלכלית של ארץ ישראל הוכיחה שתפיסה זו גרמה לטעות פטאלית, שהרי היום אפילו ל4% של חקלאים מתקשים למצוא את מחייתם מעבודת האדמה, והם מספיקים בהחלט לספק את צרכי הארץ בתוצרת חקלאית.

השקר שבתפיסה זו מתברר בבהירות בתיאור חייהם של יהודי סלובקיה וקרפטורוס. רובם של יהודים אלה היו בני כפרים, קרובים לשדות, לנהרות וליערות. היו אלה אנשי טבע בלבוש יהודי מסורתי, והם שימשו כבעלי מלאכה מכל הסוגים. הם היו נפחים, סנדלרים, חייטים, נגרים, מסגרים וכד'. רבים אחרים עסקו בגידול צאן ובקר עם משקי חלב, וגם בגידולי שדה, פירות, ירקות וגידול יערות. העניים שביניהם עשו את כל העבודה בעצמם, ואלה שהתבססו נתנו עבודה לבני הכפרים שאינם בני ברית. כאן השתלבו גם הסוחרים היהודים, שדאגו לשיווק הסחורה, והעסיקו מאות בעלי עגלה בהעברת הסחורות. אמנם רבים בקרפטו-רוס היו עניים מרודים שרק בקושי הצליחו לפרנס את הטף שבביתם, אבל הדעה שכל תושבי קרפטו-רוס היהודים היו קבצנים, הוא חסר כל בסיס. נכון שכאלפיים ממאה וחמישים אלף יהודי האזור עסקו בקבצנות בעריה הגדולות של המדינה, וכך לכל אחד מקהילות ישראל בהונגריה הגיעו כל שבוע כשניים או שלושה קבצנים מקרפטורוס. דבר זה יצר את הטעות האופטית שלפיה מדובר בציבור שבו כולם פושטי יד.

הואיל ורבים מציבור זה היו בני כפרים שגרו בבתים עם חצרות, כולם גידלו ליד בתיהם ירקות ופירות. לעיתים היו להם מספר אווזים ותרנגולות, ולפעמים גם עז או אפילו פרה לחלוב. הייתה זו פרנסה קשה ומצומצמת, שלפעמים אפילו בקושי ובצמצום  לא סיפקה את צרכי המשפחה, וכפתה עליהם להיות תלויים בנדיבות ליבם של בני ישראל. כל שאר עשרות אלפי המשפחות של היהודים השתייכו למעמד הבורגני הנמוך, ופרנסו את בני ביתם, אם לא ברווח, לפחות בכבוד. מכל מקום, מה שברור הוא, כי תיאור המשפחות מוכיח, שטענת הציונים והגויים, שלפיה יהודים אלה חיו חיי פרזיטים, אינה אלא שקר אנטישמי גס.

תיאור תולדותיהן ומצבן של המשפחות מכחישה בבירור גם את הטענה שציבור גדול זה הלך כצאן לטבח, ולא עשה די כדי להציל את נפשו מן הפורענות. ראשית כל התברר, שבין הרומנים והסלובקים, ובמיוחד בין ההונגרים, כמעט ולא היו אנשים עם נכונות לעזור ליהודים. דווקא המעטים שניסו להסתתר ביערות, רעבו לפת לחם, והיו נתונים תדיר לסכנה של הלשנה אצל הרשויות הפשיסטיות – מעידים שדרך זו לא היתה ריאלית אפילו לגביהם, ולגבי הכלל על אחת כמה וכמה. עוד התברר, שהנוער היהודי היה מגוייס מגיל עשרים ומעלה ועד גיל חמישים לעבודות כפייה ליד הצבא ההונגרי, והם חנו במרחק מאות קילומטרים מן הבית. כיון שכך, לא היה בכלל מי שיגלה התנגדות או מי שיברח מן הסכנה. הציבור היהודי היה כולו בנוי  נשים ילדים וזקנים. הדבר הקשה אך הנפוץ ביותר שמנע מן הצעירים המעטים שנמצאו בבית להימלט, היה רגש האחריות ורגש ההשתייכות ביחס לאמהות, לאבות ולאחים הקטנים. הדאגה לאב זקן או לאם חולה הגיעה לדרגה כזאת, שגרמה לרבים מן הצעירים למסור את נפשם כדי לא להשאיר את בני הבית הזקנים לבדם. כך הלכו לאושוויץ בנות רבות עם האמהות ועם הסבתות והנכדים הקטנים ישר לתוך תאי הגזים. היו מקרים שבנים סיכנו את נפשם, הורידו את הטלאי הצהוב, ונסעו מן הבירה הבטוחה יותר, לבית הוריהם, מרחק של כשלש מאות קילומטרים, על אף האיסור החמור על היהודים לנסוע ברכבת, רק כדי להיות עם ההורים ברגעים הקשים. רבים מבחורים אלה ליוו את ההורים, פשוטו כמשמעו, עד אושוויץ ועד תאי הגזים. תופעה זו ברמות חומרה שונות אתה מוצא כמעט בכל משפחה. רבים מאד נשארו עם ההורים על אף שאלה הפצירו בהם ביותר להציל את נפשם. נראה לי שאומה זו, שבניה נוהגים כך בהוריהם, בשום אופן אינה צריכה ללמוד "עד היכן כיבוד אב ואם" מדמא בן תנינא.

גילוי דומה מצאנו גם בהשתדלויות הנמרצות של בני משפחה להישאר יחד בגלגוליהם ממחנה למחנה. כך זה היה בין בני משפחה, אך כך היה גם בין ידידים וכן בין בנים ובנות של אותו כפר או אפילו אותה עיר. בניגוד לכל מה שהיינו מצפים, חגגה כאן הסולידריות היהודית את ניצחונה הגדול, דווקא בתנאים המצמררים של המחנות.

גילוי מדהים מצאנו בסיפורי המשפחות גם במה שנוגע לדבקות במצוות ואפילו במנהגי ישראל רבים. בתנאים הנוראים של המחנות הסתכנו יהודים במלקות או בירי והלכו מרחק גדול שארך זמן רב, כדי להניח תפילין לפנות בוקר לפני מסדר הספירה. היו שנתנו את הפרוסה הדלה היומית שלהם כדי לקנות לעצמם סידור תפילה. מאות ויתרו על מנת הלחם כדי לקבל מרק שאינו חמץ בימי הפסח. אצלנו בברגן בלזן ויתרו מאות איש על פרוסתם הדלה כדי לקבל קמח, לאפות ממנו מצות, ולקבל חצי כזית מצה בליל הסדר. כל זה בנוסף לאלפי השאלות המתועדות בעשרות ספרים, ששאלו רבים בהלכה, ברפש הרוחני, הנפשי והפיזי האיום של המחנות, מעידים על רמתה המוסרית והדתית של אומה זו.

גם בתקופה שלפני הימים העכורים ביותר בגולה נתגלו תכונותיו הרוחניות הנעלות של עם ישראל. מה שמאפיין את כל המשפחות הנדונות בספר זה, בין כאשר הדבר נאמר במפורש, ובין אם זה התרחש רק במובלע מתחת לפני השטח, היה תמיד אהבת התורה, היחס לחינוך הצעירים, הדאגה לסדר חברתי, והרצון להעניק לנצרכים ולחולים את צרכיהם. על אף עמידה איתנה זו מול תרבות האומות, ועל- אף ההסתגרות במסורת הלאומית, התברר מסקירתנו, שגם הכרת התרבויות הזרות וגם ההשכלה הכללית המתונה לא היו רחוקות מיהדות זו. היה אמנם חוק של לימוד חובה מטעם הרשות, אבל רבים מבני הקהילות הלכו לבית הספר מתוך התעניינות (במיוחד הבנות), והשיגו הישגים נאים. כמעט כל בני היהודים ידעו שלוש או ארבע שפות: יידיש, עברית, רומנית, הונגרית, סלובקית ועוד.

זאת ועוד. כל היהודים שאנו דנים בהם כאן דגלו בתפיסה, כי כל אדם חייב לדאוג לפרנסת ביתו. הם הבינו כי מה שאדם חותם עליו בכתובה, דהיינו "אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסה יתיכי כהלכות גוברין יהודאין.....ועלי מזוניכי וכסותייכי וסיפוקייכי וכו'" זה אמת וקיים ויציב, ויש לו לאדם לקיים את כל מה שחתם עליו בשטר הכתובה. הם הבינו גם כי מה שכתוב בשלחן ערוך אורח חיים סימן קנו,ב - "סדר משא ומתן" לאמור: "אח"כ ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון, כי העוני יעבירנו על דעת קונו" וכו',  הוא  סעיף  מחייב  בשולחן  ערוך. ומוסיף בבאור הלכה, כי "זהו שנאמר לכלל העולם, שאין כולם יכולים לזכות לעלות למדרגה להיות עסקם רק בתורה, אבל אנשים יחידים יוכל להמצא בכל עת באופן זה [וזהו שאמרו בברכות ל"ו ע"ב: "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן, רצונו לומר דווקא הרבה]". על פי עקרונות אלה נהגו ראשי הישיבות שזימנו רבים מהורי הבחורים והורו להם "לברור לו (לבחור) אומנות נקיה" כדי שיוכל לפרנס את ביתו. עולה מן הדברים, שהשיטה הנוהגת היום של "תורתו אומנותו", לא היתה ידועה בימיהם, ושיטת זבולון ויששכר היתה דרך של מיעוט קטן. ברור אם כן לכל המעיינים, שהלחץ החברתי, הכופה עצמו על כל צעירינו ועל הוריהם, וכן על הציבור כולו, הוא בחינת מנהגים חדשים מקרוב באו, לא ידעום אבותינו.

עולה גם מן הדברים, שהיום, בדור השלישי לחורבן, שבו פונים המונים של רבבות לשיטת "תורתו אומנותו", שוב אין לבנים משרות בתוך הישיבות ובתוך הקהילות, כי הכל כבר תפוס על-ידי קודמיהם, ואלה צעירים עדיין מלמות ולפנות את מקומם עבור הלומדים החדשים. לומדים חדשים אלה, אף אם הם מכתתים את רגליהם ומתחננים ספחנו נא אל אחת מנחלות ה' או אל אחת הכהונות, שבים חדשות לבקרים, ואף לאחר שנים, כאשר להם שבעה או שמונה ילדים להאכילם, ובידם אין מאומה. אבותינו הקדושים בני הגולה עינם היתה בראשם וידעו את אשר לפניהם, ואחר לימוד תורה משך שנים אחדות, שלחו את הבנים לעשות לביתם וללמוד מלאכה המפרנסת את בעליה בכבוד. עניין זה חוזר על עצמו שוב ושוב בתולדות המשפחות הקדושות הי"ד, שדאגו לבנים שילמדו תורה, אך דאגו גם לקמח ביודעם כי "אם אין קמח אין תורה". בין הבנים היו שלמדו אצל בעלי מלאכה, והיו אפילו שלמדו בבתי פנימיות ללומדי מקצוע ((Tanoncotthon, ודל"ב.

 יש אם כן לומר בפה מלא, ואליבא דכל הדעות, שיהדות זו בזקנתה, בשברה ואף באסונה הגדול מכל האסונות, לא ביישה כלל וכלל את נעוריה. היא התגלתה בשואה השטנית הנוראה כעם של גיבורים אמיתיים, הן גבורה פיזית והן גבורה רוחנית, עד שנוכל רק לשאול לסיום: "ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת...." (דברים ד 8).

נאמר בתורה על חוה אמנו לאמור: ... ותקח מפריו ותאכל, ותתן גם לאישה עמה ויאכל (בראשית ג 6). על הפסוק הזה נאמר במדרש: גם ריבוי. האכילה את הבהמה ואת החיה ואת העופות. הכל שמעו לה חוץ מעוף אחד ושמו חול. הדא הוא דכתיב: "וכחול ארבה ימים" (איוב כט,יח). דבי רבי ינאי אמרי: אלף שנה הוא חי ובסוף אלף שנה אש יוצאה מקינו ושורפתו, ומשייר בו כביצה וחוזר ומגדל איברים וחי (מדרש בראשית רבה י"ט, ט').  האם אין המשל הזה מרמז לעם ישראל שלאחר  השואה     ?

גורלם של המוזכרים בספר זה כופה עלינו לדון בהבט נוסף של נושאנו.

רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלוקים סלה (תהלים ג' 3). לאחר שובנו מן המחנות שמענו יום יום את הטענה: כיצד אפשר? ואיפה היה האלוקים שקיווינו לו כל הימים? וכי אפשר עוד להאמין אחר אושוויץ? פרושו של הספרא על הפסוק "וידום אהרן" (ויקרא י' 3), האומר "צדק עליו את הדין" לא הרגיעה את הנפשות. וכי אפשר להצדיק את הדין על שישה מיליון קדושים? הלבבות נטו יותר לפרושו של האברבנאל על אתר, שאמר כי אהרן הכהן, אחרי מות שני בנים צדיקים, פשוט "לא היה בו הדיבר עוד". התגובה האפשרית היחידה לשואה היא השתיקה והאלם. ואולם עם השנים, כשגברו שאלות הבנים, שוב לא היה מקום אף לא לאלם. ניתנו פתרונות רבים, ובכולם אין פותר את חזיון האימה לבני הדור. אין אנו משלים את עצמנו שסיפרנו יוכל לעשות מה שגדולים מאיתנו לא הצליחו בו.  ואף על פי כן נראה שאין אנו פטורים  להציע לפני הרבים את  כל ההבטים  האפשרים  הנוספים  שטרם  נאמרו.  ננסה לתת כאן  אחד מן ההבטים הללו.

וכך אמר שלמה בקהלת  ב'  13 . וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות  כיתרון האור מן החושך.  לכאורה לא מובן מה יש לו למלך שלמה להתפאר כאן בתבונתו  ולומר   וראיתי אני.  וכי זקוקים אנו לחכמת  שלמה כדי לדעת  שיש יתרון  לחכמה מן הסכלות  או לאור מן החושך ? והרי  בתמיהה ? ואולם פתרון הדברים יתגלה אם  נדייק  בדברים.  אלולא  החושך  האם היינו יודעים את יתרון האור על החושך ?   מנין אנו יודעים על יתרון האור ?  הוה אומר   מן  החושך,  ובלעדיו לא היינו יודעים כלל על יתרון האור.  לכן אמר שלמה  כי יש יתרון  לאור מן  החושך.  יתרונו של האור  בא  לו  מן העובדה  שיש  קיום גם לחושך.  כך הוא  הדבר גם עם הסכלות  והחכמה.  וכך יש יתרון לעולם  שבו האדם מלא התפעמות מפלאי  הבורא  המחדש עלינו בטובו  כל יום מעשה בראשית,  על פני עולם שבו טוב ה' נתפס כמובן מאליו והשגרה תופסת את מקום הפלא.   יתרון  זה של  ההתפעמות  מדבר המתגלה מתוך  ניגודו  מביא גם אל האמונה בדבר ובניגודו, ורק אמונה כזאת מאפשרת להתמודד  עם  אימי השואה.   

נראה אם כן  שההתמודדות עם השואה דורשת אמונה גדולה  המסוגלת  להאמין כאברהם  אבינו אפילו   באבסורד.  ומכל מקום אף אמונה זו קשורה בסדר זרעים. אמרו בפרק קנין תורה על דוד המלך שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד. לכאורה קשה לשם מה באים כאן כל המיעוטים. מדוע לא אמרו פשוט שדוד למד מאחיתופל שני דברים. ומהי ההדגשה ש"לא למד אלא", ולשם מה ההדגשה הנוספת של "בלבד". ונראה שלימודו של אחיתופל היה לימוד שטוח. התלמידים למדו אצלו רק מה שלימד במפורש. זה ולא יותר. הם למדו אצלו אמונה סטטית שלא טפחה, לא התרחבה ולא גדלה בהתאם לשינויים שהתרחשו במציאות. דבר זה היה כמובן בניגוד למה שאנו יכולים ללמוד מסדר זרעים. שמעתי בשם הקוצקר שאמר, כי האמונה לפי סדר זרעים נוהגת בהתאם למנהג הזרע הנקלט בקרקע. זרע שנקלט ומקבל מים לא נשאר כהוויתו, אלא הוא מתחיל לטפוח. הזרע טופח ומגדל גבעול, והגבעול מעלה עשרות זרעים חדשים וטופח עשרות מונים. החיסרון של טפיחה זו היה חסרונו של אחיתופל. האמונה, במיוחד כאשר מדובר בשואה, חייבת להיות כסדר זרעים, לטפוח, להתרחב ולהרחיק מבט למרחקי ההוויה, ולכלול בעצמה את כל הפרדוקסים ואפילו את האבסורד. האמונה בשעת שואה שהיא עקדת מיליונים, צריכה להיות לפחות כאמונתו של אברהם אבינו, שהאמין גם בדבר וגם  בניגודו, וגם  כדברי המלך שלמה  בדבר הבא מתוך  ניגודו.

העובדות מלמדות ששני סוגי בני אדם שרדו אחרי השואה. האחד עבר את כל הסבל ואבדה לו אמונתו, והאחר היה כ- סנה בוער באש והסנה איננו אוכל (שמות ג' 2) ואף כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ (שמות א' 12), ואמונתו צמחה וגדלה וטפחה כסדר זרעים על אף ייסוריו, ואולי אף בגינם. מי שמבטו קצר היה ומצומצם וראה רק מה שממש לפניו, רק את הסבל ורק את הייסורים – הוא כמובן אבדה לו אמונתו. לעומת זה מי שמסוגל היה לראות את כל ההיקף, את הצמיחה החדשה שבתוך השרפה, את התקוה לתקומה בתוך החורבן והיאוש, רק אצלו יכלה האמונה לטפוח ולגדול אפילו במעמקי השאול. האמת היא שאף הסבר זה אינו מסיר את סימני השאלה הגדולים שהשואה הציבה לפנינו. ועם זה ברור לפי דברינו, כי כשם שחייבים אנו להבין את ההמונים שאבדה אמונתם בשואה, כך חייבים אנו להבין גם את התופעה ההפוכה של התעצמות האמונה אצל רבים מאוד מבני שארית הפליטה. יש לזכור תמיד כי בצד אלה שראו כל הזמן את הסבל ואת המות בלבד, היו תמיד רבים אחרים שהביטו למרחוק וראו את הניסים הקטנים והגדולים הרבים שקרו לנו יום יום, ובתוך הייאוש הכללי האופף כמעט הכל, היה מבטם ממוקד בתקוה לצמיחת חיים חדשים בעתיד.